"בתחילה גררו אותי לניידת והטילו אותי על בחור ובעטו ורמסו. לא התנגדתי. שכבנו על הארץ והם היכו. אחד ניסה לעזור לי והעיפו אותו. סובבו לי את היד והתוצאה: נקע. כל הדרך למשטרה היכו מכות איומות. כשהגענו לא אמרו לי לצאת – גררו אותי ביד אחת, עד התא. בערב, כשקראו לי לחקירה, הלכתי. כשנודע להם שאני פציפיסטית ושאני מדברת עם אנשי מצפן, השתנה היחס מזילזול למכות. אני פציפיסטית וכתובתי מדינת ישראל, שבה אני מדוכאת. זאת היתה התשובה שלי לשאלות שלהם על שמי ועל כתובתי...

‏"הכניסו בי אגרופים ובעיטות. שמונה ‏שוטרים בעטו בי כששכבתי על הארץ. הם סגרו את הדלת, שהיתה פתוחה עד אז. בין השוטרים שהיכו היו ענבר ואלול. אלול היכה אותי אחר כך גם מול תא שלם של עצירים. אני דורשת ועדת-חקירה על המצב. אני לא יודעת איך הייתי יוצאת מזה בחיים. קמתי מהרצפה וברחתי לעבר תא בו ישבו בחורים, נאחזתי בסורגים ופחדתי לזוז. הייתי בהיסטריה..."

‏זהו קטע מעדותה של עירית יעקבי, תיכוניסטית שהשתתפה בהפגנת "הפנתרים השחורים" בירושלים ב-18 במאי. העדות נמסרה באסיפת עיתונאים מיוחדת שקיימו המפגינים בירושלים. ולא היתה זו עדות יחידה. היו כמוה לרוב. הנה, למשל, עדותו של סטודנט ששמו נתן כץ:

‏"אינני מאורגן בשום אירגון. אני סטודנט. הייתי עם הבחורה שנקראת עירית. כנראה שנעצרתי ראשון. תפסו אותי שני שוטרים וכל הזמן הוכיתי באלות. ישבתי בניידת בלי התנגדות. הצלם של המשטרה, שצילם כל הזמן, התנהג בגסות. בניידת ישב בחור בשם הרצל, נשוי, אב לשלושה ילדים, ועירית. על עירית ישב שוטר והרביץ לה מכות רצח. היכו גם אותי, ואף אחד מאיתנו לא עשה כלום. במשטרה – שוב מכות רצח בפנים ובגוף. קיבלתי מכות לא-נורמליות... ראיתי שלושה שוטרים מכים את עירית. היא עמדה על-יד הקיר והיכו אותה בבטן ובפנים. אתה רוצה למות כשאתה רואה דברים כאלה. שלוש פעמים הריצו אותה לאורך אותו מסדרון. כל פעם שניסתה לדבר, דחפו אותה, ושוב מהתחלה. ראיתי גם את סעדיה במצב איום. ממש מפחיד ואפשר להקיא.

‏"ראיתי את יוסף אללו, עולה חדש מפרו. ראיתי מה קרה לו. הוא קיבל מכות איומות. בקושי זחל. שברו לו אלה על הרגל. הרופא של המשטרה בדק אותו ואמר שזה יכול לחכות עד מחר. הבחור הזה לא קיבל שום טיפול. על תנאי המעצר: התאים הם כוכים. מזרנים מזוהמים, שמיכות – פסולת. בתי-שימוש בתוך החדרים. חלונות קטנים לאיוורור וכולם נצמדים אליהם כמו חיות. בפנים אין כלום. לא נותנים לטלפן לעורך-דין או להודיע על המעצר. מבטיחים ולא מקיימים. מספרי שוטרים שנהגו באלימות שאני זוכר: 60200 ו-19760. השוטרים הורידו את המספרים והסתובבו בבית-המעצר בלי מספריהם. בחוץ עמד יהודי עם כיפה, מכנסיים קצרים ותפילין – גם כן נעצר – ורצה לקרוא למניין. בא סוהר, השליך לו את התפילין ואת הספר..."

‏עדותו של סעדיה מרציאנו, מן "הפנתרים השחורים":

‏"רוב הפנתרים מסתייגים מהכרוז בו נאמר שנתחיל לפעול עם ברית יוצאי מרוקו בישראל. אינני חתום על הכרוז ואינני מסכים איתו, אפילו שבעיתונים כתוב שאני חתום. מצחיק, אבל בבית-המעצר, כשכולם מקבלים מכות, הביאו את הברית הזאת, ובקבוקי ויסקי, ורצו להחתים על הסכם בחסות גולדה והמשטרה. לדבר כזה אנחנו לא מסכימים.

‏"נעצרתי אחרי מירדף ברחוב יפו. קיבלתי אלה בכתף ימין. לא התנגדתי. לקחו אותי לניידת, לתחנת המשטרה. קצין הכניס אותי לחדר וטילפן. אבל לפני זה, ברחוב, לקחו אותי לסימטה ובמשך עשרים דקות בעיטות ומכות עם קרשים. רק בלש אחד ניסה להגן עלי, מאיר תורג'מן שמו. הוא אמר אחר כך, בתאים, שהוא הביא אותי לבית המשטרה בלי שריטה.

‏"בעטו בי למעלה מ-20 דקות. שכבתי אחר כך במדרגות כשלוש שעות. בא רופא, בדק אותי (כל הפנים פצועים וחתך מעל העין), ואחרי עוד שעתיים לקחו אותי לבית-חולים שערי-צדק. אחרי שהחזירו אותי מבית החולים סגרו אותי בצינוק לבד. בלש אחד פתח את החלון שם ואמר לי: תיכף נחזור ותקבל כדור בראש".

העיתונות עברה על כך בשתיקה, ואין זה מפליא. חסידי המשטר הקיים, אנשי "החוק והסדר" הבורגניים, עוצמים עיניהם וסותמים פיותיהם כאשר המשטר משתולל וכאשר "החוק והסדר" מתגלים לעין כל בצורתם הברוטאלית, האלימה.

‏חודש עבר מאז הפגנת "הפנתרים השחורים", והמשטר חשף את פרצופו שנית. הוא גילה את מלתעותיו, והפעם כנגד מעמד הפועלים.

‏פחד השביתות אחז בעסקני ההסתדרות, ואימת המאבק המעמדי תפסה את שרי הממשלה. אלה וגם אלה נועדו יחדיו לישיבות דחופות והחליטו להפעיל כנגד השובתים את החוק. לא את החוק הרגיל, העטוף במחלצות של "חופש האזרח" וזכויותיו, אלא את החוק המיוחד ל"שעת חירום".

‏לפתע נשכחו כל הדיבורים על "זכות השביתה" – זכות קדושה-לכאורה במשטר הבורגני – והשובתים הוכרחו לחזור לעבודתם. האמצעי שננקט נגדם: צווי-ריתוק.

‏את האמת על עובדי משק בתי-החולים, למשל, העלימו. לא סיפרו על תנאי ניצולם. לא סיפרו על עבודתם הקשה, על שעות נוספות בימי חול ובשבתות, ועל משכורותיהם הנעות בין 300 ל-400 לירות ברוטו. גם את מצבם האמיתי של השובתים האחרים העלימו. תחת זאת הלעיטו את קוראי העיתונים, מאזיני הרדיו וצופי הטלוויזיה בשקרים גסים. ותוך כדי כך הפכו את העובדים ל"חיילים" ולרובוטים – לאזרחים משוללי זכות לשבות ולהיאבק על שיפור מצבם.

‏בו בזמן הופעלו אמצעים נוספים נגד שובתים אחרים. בית-הדין האזורי לעבודה הוציא צו האוסר על עובדי חברת "קו הנפט אילת-אשקלון" לפתוח בשביתה, ואילו המשטרה פרצה את שערי נמל אשדוד, שננעלו על-ידי עובדי המכס שהכריזו על שביתה בת 24 שעות.

‏אמור מעתה: החוק, הסדר, הממשלה, המשטרה ובתי-הדין – מעמדיים הם; לא כלל-לאומיים, לא על-מעמדיים ולא נייטרליים.

‏*     *     *

‏את התפקיד הבזוי לרתק עובדים לעבודתם ולשבור את שביתתם הטילה הממשלה דווקא על השר היותר "סוציאליסטי" שלה, הלא הוא ויקטור שם-טוב איש מפ"ם.

‏הלה, המתיימר לייצג את האינטרסים של מעמד הפועלים הישראלי, מילא את התפקיד המלוכלך הזה רק לאחד שנועץ במנהיג מפ"ם מאיר יערי וקיבל את אישורו.

‏ערב הפעלת צווי הריתוק הכריז מזכיר מרכז מפ"ם, אחד בשם נפתלי בן-משה, כי אל לה לממשלה להשתמש בחוקים ובצווים כדי לפתור סכסוכי עבודה. הדברים התפרסמו באלו המילים בעיתון מפ"ם ("על המשמר", 18 ביוני), בדיוק ביום שבו חתם השר המפ"מי על צווי הריתוק.

‏באותו היום פורסם ב"על המשמר" גם מאמר מערכת באותה רוח. "אשליה חמורה ומסוכנת", כתבו הצבועים ממפ"ם באותו מאמר, "היא להאמין שאפשר להדביר מאבקים סוציאליים צודקים של עובדים על-ידי צווים וחוקי מדינה". והנה, עינינו הרואות איזה תפקיד ממלאת מפ"ם: בדיבור – הגנה על האינטרסים של הפועל; במעשה – התקפה על האינטרסים הללו בשירות המעביד.

‏הבוז לשוברי השביתה המפ''מיים!

*     *     *

בכל המאבקים האלה נראה מזכיר ההסתדרות, יצחק בן-אהרון, כמי שמגן על האינטרסים של השובתים בפרט ושל מעמד הפועלים בכלל. אך מתברר כי חרף סגנונו הלוחם והתבטאותו החריפה אין הוא ממלא אלא את התפקיד שנועד לו: לרסן את הפועלים, למתן את המאבק, להרגיע ולהבטיח – וכל זאת כדי לשכך את המאבק המעמדי.

‏ברגעים הקריטיים, בשעת מבחן, מתגלה פרצופו של מזכיר ההסתדרות. והרי עובדה נחרצת היא, שאיננה ניתנת כלל להכחשה: תחת מנהיגותו תמכה ותומכת ההסתדרות בפעולות הממשלה.

‏יתכן שאישית מאמין בן-אהרון כי ניתן לגשר בין הציונות שלו לבין הסוציאליזם שלו – וכך משתמעים דבריו; אך הגיגי ליבו ומחשבותיו אינם מעניינו של מעמד הפועלים. מה שקובע הוא המדיניות שמייצג מזכיר ההסתדרות. וזוהי מדיניות המנוגדת לאינטרסים של הפועלים.

‏יתרה מזאת: מתברר מן הניסיון, כי דווקא סגנונו של מזכיר ההסתדרות הוא המסייע למלא את התפקיד שהוטל עליו. כי השימוש בסגנון לוחם-לכאורה מאפשר לו להמשיך ולהסוות את האופי האמיתי של תפקיד ההסתדרות במאבקים המעמדיים המתחוללים בישראל. אילו לא היה נוקט סגנון אשר כזה, היו לבטח יותר ויותר פועלים מאבדים את האמון שיש להם עדיין בהסתדרות ופונים אל עבר ההתארגנות העצמאית, אל עבר הקמתם של ועדי-פעולה לוחמים, הפורקים את עולה של ההסתדרות.

‏ובאמת, הדרך היחידה שיש לפועלים בישראל היא דרך ההתארגנות בוועדי-פעולה; התארגנות שתוביל להקמת איגוד מקצועי אמיתי ולוחם.