בכל שנה, בסביבות ה-15 במאי, עורכים הסטודנטים הערבים בלונדון (כמו במקומות אחרים ברחבי העולם) אסיפות ועצרות לרגל "יום פלשתינה". אחת האסיפות שנערכה השנה במתכונת זאת ראויה לציון מיוחד. היתה זאת אסיפה שנקראה על-ידי התאחדות הסטודנטים המצרים בבריטניה, ביום ו', 14 במאי.
הסטודנט המצרי הממוצע – בניגוד לעמיתיו בארצות-ערב האחרות, אך בדומה לבן-מינו הישראלי – מצטיין במידת הקונפורמיזם שלו. אין הוא נוטה להשמיע דעות החורגות מן הקו המדיני בו נוקטת ממשלתו באותו רגע. נטייה זאת עוד מוגברת על-ידי העובדה שרבים מן הסטודנטים המצריים בחו"ל מוחזקים על-חשבון ממשלתם, והם מתעתדים לעשות קריירה ולעלות בסולם הביורוקרטי של הממסד המצרי.
ובכן, השנה נערכה האסיפה המצרית בסימן המאמצים המוגברים של המדיניות המצרית להגיע להסדר פוליטי עם ממשלת ישראל, כמעט בכל מחיר (המחיר היחיד אותו אין מצרים מוכנה לשלם הוא ויתור על שטחיה הכבושים).
אחת העובדות שבלטו ביותר היתה שכל שלושת הנואמים לא היו מצרים. המצרי היחיד על הבמה היה המנחה סמיר רדואן, מזכיר התאחדות הסטודנטים המצריים בבריטניה, איש-אמונם של שלטונות ארצו, תלמיד מדעי המזרח בהווה, וכפי הנראה בעל שאיפות לתפוס עמדת מפתח בעתיד.
ראשון המדברים היה מיכאל אדמס, עיתונאי שהיה בעבר תומך הציונות ולאחר מכן הפך לאיש יחסי-הציבור של "המועצה לקידום ההבנה הבריטית-ערבית". במסווה של "תמיכה בעניין הערבי" מנהלת המועצה הזאת תעמולה למען הכוחות הריאקציוניים בעולם הערבי ולמען כל גורם וכל עניין הרצוי לחברות הנפט, המממנות את פעולותיה. הדגש העיקרי בנאומו של אדמס היה הצורך הגדול שיש לערבים להתאחד ולעמוד כאיש אחד … מאחורי שליטיהם הנוכחיים, ובמיוחד ההכרח הגמור שהעם הפלשתינאי-ירדני יתלכד מסביב לשליט רבת-עמון, חוסיין המלך.
הנואם השני היה נציג המפלגה הקומוניסטית הבריטית אידריס קוכס (מתחרז עם בוקס). הוא העלה על נס בדיוק אותם דברים שמעלים על נס דוברי רק"ח: ברית-המועצות, החלטת ה-22 בנובמבר וכל השאר.
הנואם השלישי והאחרון היה נציג ועד הפעולה המהפכני הישראלי בחו"ל (ישראק"א), שהוזמן לדבר על הנושא "האם ייתכן הסדר הסכסוך במזרח התיכון". הוא עכר את השלווה המתוקה כסכרין, בנאום שתרגומו המלא והמדויק מובא בזה:
* * *
הדעות שאותן אציג כאן הערב הן דעותיו של ועד הפעולה המהפכני הישראלי, הקיים בבריטניה, בצרפת, בגרמניה ובארצות-הברית. תמיכתנו ושותפותנו נתונה לדעות קבוצת מצפן הישראלית, שהיא קבוצה מהפכנית, סוציאליסטית ואנטי-ציונית, הכוללת בשורותיה יהודים וערבים כאחד. העובדה שהננו ישראלים, אין פירושה כי מייצגים אנו את ההשקפות השולטות היום בישראל. אחת הסיבות לכך היא, שאין אנו מוותרים ויתור כלשהו ללאומנות הישראלית, או לציונות; השקפותינו הן אינטרנציונליסטיות וסוציאליסטיות. התנגדותנו לציונות היא עקרונית, עקבית ומוחלטת.
עם זאת נבדלות דעותינו מן הדעות השליטות היום בעולם הערבי, ואף מתנגשות בהן.
הבה נציג תחילה את הבעיה בצורה הקרויה "ריאליסטית":
- האם יתכן הסכם מדיני בין הממשלות הנוכחיות של מדינות-ערב לבין זו של ישראל?
- האם יוכל הסכם כזה להוות פתרון לסכסוך במזרח התיכון?
תשובתנו הקצרה לשאלה הראשונה היא "כן", ולשאלה השנייה – "לא".
ניתן בהחלט להעלות על הדעת את האפשרות של הסכם מדיני בין הממשלות הקיימות עתה בארצות-ערב ובישראל. ממשלותיהן הנוכחיות של המדינות הערביות הנוגעות בדבר באורח הישיר ביותר – הרפובליקה הערבית המאוחדת1 והממלכה ההאשמית הירדנית – חותרות בגלוי להסכם כזה. ממשלתה הנוכחית של ברית-המועצות תומכת בבירור במדיניות זאת.
אשר לממשלתה הנוכחית של ישראל, הריהי כפי הנראה מחולקת בינה לבין עצמה; יש בתוכה כוחות חזקים ביותר שאינם רואים הסכם כזה בעין יפה. אולם המדיניות הישראלית תלויה תלות רבה מאוד באינטרסים של ארצות-הברית במזרח התיכון. ישראל תלויה לחלוטין בתמיכתה הכלכלית, הצבאית והמדינית של ארצות-הברית. על-כן נתון המפתח להסכם המדיני בידי האימפריאליזם האמריקאי.
בעובדות אלה מכיר כמעט כל מי שנהירה לו מציאות המזרח התיכון. פוליטיקאים מסוימים בעולם הערבי – ובכללם גם כאלה שנאבקו בעבר נגד האימפריאליזם – מקווים לקרב את ההסכם על-ידי שיפור יחסיהם עם האימפריאליזם האמריקאי. מצדיקים הם מדיניות זאת בטענה שזוהי הדרך היחידה לכוון את משאבי העולם הערבי אל הפיתוח הכלכלי ואל השגת העצמאות הכלכלית. בהתקרבם לאימפריאליזם האמריקאי מקווים הם להחליש את תמיכתו של זה בישראל.
מדיניות זאת מבוססת, במקרה הטוב ביותר, על פירוש מוטעה של אינטרסי ארצות-הברית במזרח התיכון. בתוכניותיו של האימפריאליזם האמריקאי נועדו לעולם הערבי ולישראל תפקידים שונים לגמרי, וזה אינו יכול לבוא במקומה של זו. ישראל איננה – ואף אין ביכולתה להיות – שדה ניצול כלכלי ומקור לרווחים אמריקאיים. לה נועד תפקיד מדיני וצבאי בהגנת ההשפעה האמריקאית באזור. לעומת זאת, היחסים בין האימפריאליזם האמריקאי לבין העולם הערבי יכולים להתבסס רק על ניצול כלכלי. כל "שיפור" כביכול ביחסים אלה, פירושו הגברת התלות והניצול.
המחיר שתתבע ארצות-הברית כתשלום, תמורת כפייתו של הסדר מדיני על ישראל, יכלול לא רק הקטנת ההשפעה הסובייטית באזור (זהו, אגב, אחד המכשולים המעכבים בינתיים הסכם בין שתי מעצמות-העל בנדון) אלא גם העמקת היחסים הניאו-קולוניאליים בין המערב לבין העולם הערבי.
אך גם אם נניח כי תאלץ ארצות-הברית את ישראל לסגת ולחתום הסכם עם כמה ממדינות-ערב, הרי שלא יוכל הסכם כזה להיות פתרון בר-קיימא לסכסוך במזרח התיכון. סיבות אחדות יש לכך, ואלה הן:
ראשית, מבוסס ההסכם המוצע על שלילת התביעות היסודיות של הפלשתינאים ועל שבירת תנועת ההתנגדות שלהם; ומכאן שהמרכיב החריף ביותר של הסכסוך עוד ילך ויחריף.
שנית, ככל שתגדל ההשפעה האימפריאליסטית באזור, כן ילכו ויעמיקו הניגודים הקיימים בו, ומלבדם ייווצרו אף ניגודים חדשים. אל נשכח כי הניגודים הקיימים במזרח התיכון הריהם מורשת השליטה האימפריאליסטית בעבר.
שלישית, משאיר ההסכם המוצע על כנו את אופיה הציוני של מדינת-ישראל. ואולם האפליה, הספחנות והתוקפנות טבועות בעצם מהותה של הציונות.
כל עוד לא יופל שלטונו של הממסד הציוני, לא ייעקרו שורשי הסכסוך.
יש להכיר בכך שכל המשטרים בעולם הערבי – הן אלה הריאקציוניים בגלוי, והן אלה הזעיר-בורגניים – אינם מסוגלים לשחרר את המזרח התיכון מן האימפריאליזם, להפיל את שלטון הממסד הציוני ולהציב בפני הישראלים אלטרנטיבה העשויה להרחיקם מן הציונות. על-כן אין זה מפתיע שמשטרים אלה רודפים אחרי מקסם השווא של פתרון כפוי על-ידי מעצמות-העל. מה שמשותף לכל אלה המבקשים פתרון כזה הוא הרצון לבסס את המשטרים המדיניים הקיימים עתה באזור ולמנוע התפתחות בכוחות מהפכניים במרחב.
בניגוד לאשליות אלה, דעתנו היא שפתרון אמיתי, צודק ובר-קיימא לבעיות היסוד של המזרח התיכון – ובכללן הבעיה הפלשתינאית – מחייב סילוק גמור של האימפריאליזם והפלת כל המשטרים באזור התלויים באימפריאליזם, מבקשים את חסותו או מנסים להתפשר עימו. רק במסגרת כזאת אפשר יהיה לפתור את הבעיות הלאומיות השונות, ובכללן בעיית איחוד האומה הערבית ובעיות הלאומים הלא-ערביים השוכנים בקרב העולם הערבי.
ועד שיוגשם פתרון כזה, ימשיכו האשליות לצוץ מחדש בזו אחר זו – ולהתנפץ בזו אחר זו, כמו שכבר אירע פעמים כה רבות בעבר. אך במוקדם או במאוחר יכירו עמי המזרח התיכון כי הפתרונות ה"ריאליסטיים" כביכול אינם אלא אשליה, ויפתחו במאבק מהפכני משותף. הננו רואים את עצמנו כחלק מכוחות אלה של העתיד.
* * *
עד כאן דברי הנואם, שזכו להקשבה מתוחה. אחריו הגיע תור הדיון הכללי. לעיל הערנו כי הסטודנט המצרי הממוצע דומה לישראלי במידת הקונפורמיזם שלו. אולם הוא נבדל ממנו בכך שאין הוא נוטה להתרגז ולהתפרץ למשמע דעות מנוגדות לדעתו. בעל מזג נוח הוא. לכן, למרות שדברי נציג ישראק"א בוודאי לא ערבו לאוזני הסטודנטים המצרים ואף גרמו להם להרגיש שלא-בנוח, התנהל הדיון באווירה תרבותית ואף ידידותית.
אגב, ביום שבו נערכה האסיפה התחילו להתפשט הידיעות על המעצרים הנרחבים שנערכו בצמרת המצרית. אירועים אלה שימשו הדגמה חיה לניתוח הכלול בנאום נציג ישראק"א, ובכך הגבירו את מבוכת הסטודנטים המצריים.
יש להניח שרבים ממשתתפי האסיפה יזכרו אותה זמן רב.
- האסיפה נערכה לפני הקמת הפדרציה המשולשת, כאשר מצרים עדיין נקראה הרפובליקה הערבית המאוחדת. ↩