הסכסוך הישראלי-ערבי מתקרב עתה לנקודת מפנה חדשה. למרות ההצהרות והדחיות של הצעות מצרים, המושמעות מפי דובריה ומנהיגיה של ישראל, מסתמן באופק "הסדר" המבוסס על תוכנית רוג'רס המפורסמת.

‏לא יהיה זה הסדר שלום, כפי שמשלים עצמם ישראלים רבים, אלא הסכם זמני בין ישראל לבין הממשלות הערביות – הסכם הנחתם מעל ראשי ההמונים הערביים ובלחץ המעצמות. אמנם קיימת עדיין האפשרות שידם של הניצים בוושינגטון ובירושלים תגבר זמנית ועל מצרים העייפה תונחת מהלומה נוספת, כזו אשר תפגע קשות במעמדה וביוקרתה של ברית-המועצות. אך גם ללא מהלומה אשר כזו, ברור כי הציונות והאימפריאליזם זכו בינתיים בניצחון זמני נוסף.

‏המכשולים העיקריים על דרך ההסדר סולקו ברובם. המשטרים הנאצריסטיים (מצרים, סוריה) מוכיחים שוב, כי היום, עוד פחות מאשר בעת עלייתו של נאצר לשלטון, לא יתכן מאבק אנטי-אימפריאליסטי על בסיס לאומני. נכונותם של משטרים אלה להתפשר עם הציונות ולהיכנע לתכתיבי האימפריאליזם על מנת לשמור על שלטונם תוביל אותם אל עבר זעזועים נוספים.

‏הגורם התקיף ביותר בהתנגדותו להסדר ­– תנועת ההתנגדות הפלשתינאית – דוכא בטבח דמים על-ידי קלגסיו של חוסיין, לקול צהלתה של ישראל ובני-בריתה ותוך כדי הסכמה אילמת של ברית-המועצות והמשטרים הערביים הזעיר-בורגניים. גורמי התבוסה העיקריים של הפלשתינאים היו תקוות ארגוניהם למאבק לשחרור לאומי אל-מעמדי והסתמכות על "מהפכה פלשתינאית" המנותקת מן המאבק הכלל-אזורי. כמו כן: חוסר ניתוח ‏והבנה של הברית המשולשת בין הציונות, האימפריאליזם והריאקציה הערבית – ברית המסכלת מראש כל אפשרות להישען על אחד הגורמים האלה (הריאקציה הערבית) כדי להיאבק בשניים הנותרים (הציונות והאימפריאליזם). מאבק לשחרור המתבצע כך – תוך הישענות על אחד מקודקודי המשולש הזה – מקפל בתוכו במקרה הטוב ביותר חזון של מדינונת פלשתינאית הקשורה לאימפריאליזם, מתקיימת בחסד הציונות ונתמכת על-ידי הריאקציה הערבית.

‏אם תקום מדינה כזו, הרי שמראשיתה תכיל בקרבה, בעוצמה רבה ביותר, את הסתירות הקיימות בכל המזרח הערבי; וזאת הן בגלל הדינאמיות של התפתחות התנועה הפלשתינאית והן בשל חוסר אפשרות, מלכתחילה, לספק ולו בחלקן את המגמות שהולידו דינאמיקה זו. השמאל הפלשתינאי המהפכני, אשר גילו הצעיר-יחסית, חולשתו והזדנבותו אחר המאורעות תרמו גם הם לתבוסה הפלשתינאית – ­רק הוא מסוגל לפתור סתירות אלה. וזאת רק בדרך הארוכה והקשה של בניית מפלגה מהפכנית כלל-אזורית, על בסיס מעמדי – מפלגה אשר ניצחונה יפתור, בין השאר, גם את הבעיה הפלשתינאית. במסגרת ה"הסדר" הקרב ובא, או במסגרת מאבק שחרור לאומי פלשתינאי נפרד, לא קיים שום פתרון לבעיה הפלשתינאית.

‏להסדר תהיה גם השלכה מכרעת על החברה הישראלית. שתי סתירות מאפיינות חברה זו. האחת – זו הקיימת בכל מדינה קפיטליסטית – בין עבודה להון, בין פרולטריון לבורגנות, בין מנוצלים למנצלים. מתחילת ההתנחלות הציונית בארץ נדחקה סתירה זו למקום משני, וזאת בגלל הסתירה השנייה, הקולוניאלית, שבין ההתיישבות הציונית ובין החברה הפלשתינאית המנושלת.

‏ההתנחלות, אשר לא נעשתה ואף לא היתה יכולה להיעשות שלא בחסות האימפריאליזם, העמידה את הציונות שלאחר הקמת מדינת ישראל כאבנגרד האימפריאליזם באזור והרחיבה את הסכסוך מן התחום הפלשתינאי אל עבר העולם הערבי כולו. כך הפכה ישראל, על כל מעמדותיה, למכשיר המנוצל פוליטית (וצבאית) על-ידי האימפריאליזם והנהנה מהטבות כלכליות שחלקן נזרק גם אל עבר הפרולטריון. סיבה זו, כמו גם קיומם הפיזי של הפלשתינאים המנושלים, המהווים איום פוטנציאלי על ההתיישבות הציונית המנשלת, בתוספת העובדה שארגונו של מעמד הפועלים בישראל נוצר לשם הגשמת הציונות ומצוי בשליטתה – כל אלה מנעו החרפתה של מלחמה מעמדית בתוך ישראל. האיום החיצוני וטובות ההנאה העמידו את הפרולטריון הישראלי בגוש אחד עם מנצליו, בתוך המחנה הציוני. ראויה לציון העובדה, שנוסף ליתרונות החומריים, שהציבו את הפרולטריון הישראלי ברמה הרבה יותר גבוהה מזו של הפרולטריון באזור, הרי שהיותה של ישראל מדינת מהגרים הקלה על טמיעת האינטרסים של הפרולטריון באינטרס הציוני, ה"כללי" לכאורה.

‏אולם עם היחלשתו של האיום המיידי החיצוני, ניתן לצפות שיצופו במלוא חריפותם האינטרסים המעמדיים של הפועלים בישראל, מהם לא ניתן יהיה עוד להתעלם בנימוקים של "ביטחון לאומי" ו"העולם כולו נגדנו". ניגודים מעמדיים נוטים ללבוש בישראל, בין השאר, גם צורה של ניגודים עדתיים, כפי שהוכח לאחרונה עם תחילת מאבקם של "הפנתרים השחורים" בשכונות העוני בירושלים. התביעות המעמדיות, גם כאשר הן מתורגמות ללשון עדתית, פוגעות בלב ליבה של הציונות כבר בעת הופעתן. מאחורי הדרישה הפשוטה להיטיב את תנאי דיורן של משפחות מרובות ילדים משכונות העוני, ולו גם במחיר הקדמת עניינן לעניין דיורם של עולים חדשים, מסתתרת כפירה בעיקר מבחינת הציונות. בטווח נוסף עשויה לצמוח מכך שלילה של מטרות הציונות.

‏תפקידו של ארגון מהפכני בתקופה זו, אם אמנם יקום אותו הסדר זמני בתחום יחסי ישראל-ערב, יהיה להפנות את המרץ הטמון בתביעותיו של מעמד הפועלים ואת האנרגיה החבויה באותן קבוצות הבאות לידי התנגשות עם הציונות, אל עבר בנייתה של תנועה מהפכנית-מעמדית. תנועה אשר כזו תוכל לצמוח רק מחוץ למסגרת האידיאולוגיה הציונית ותוך כדי התנגשות עימה.