בסוף השנה שעברה התקיימו באירופה ובאמריקה שלוש ועידות גדולות, שהעידו כי בשנות השישים גדל דור חדש של סוציאליסטים, בנים לתנועה המהפכנית הבינלאומית; דור שלקח על עצמו, מתוך פרספקטיבה מארכסיסטית-לניניסטית, את התפקיד להוות ממריץ להתעוררות מהפכנית בעולם הקפיטליסטי כולו.
ביבשת אמריקה התקיימו שני קונגרסים של נוער מהפכני. הראשון נערך מטעם "ברית הנוער הסוציאליסטי" (י.ס.א.) – תנועת הנוער של האירגון הטרוצקיסטי האמריקאי. קונגרס זה נמשך חמישה ימים, זכה לכיסוי נרחב בעיתונות ובטלביזיה. הערתו של הובר, ראש האף-בי-איי, כי "זו הקבוצה הקיצונית החזקה ביותר והמאורגנת ביותר", וכן גישתו העוינת של המימסד האמריקאי, רק הדגישו את חשיבות המאורע.
הדיונים נסבו על התפתחות התנועה ההמונית נגד המלחמה בווייטנאם; על תנועת השחורים, על התעוררות המקסיקאים בצפון-אמריקה ועל התנועה לשחרור האשה – תנועה שהתפתחה לממדים מפתיעים. הדיונים התבססו, בין השאר, על ניסיונם האישי של מאות המשתתפים, שכן ברוב המקרים היו הם החלק הפעיל והדינמי ביותר בתנועות אלה (כמו באירגון השביתות באוניברסיטאות לאחר רצח הסטודנטים בקנט ובהפגנות העצומות נגד הפלישה לקמבודיה). במרכז הדיונים ניצבה הבעיה של השפעת הרדיקליזציה של הנוער על התעוררותו של מעמד הפועלים וכן שילוב המאבק לשחרור האוכלוסייה השחורה עם מאבקו של מעמד הפועלים האמריקאי.
גם בקנדה, בעיר מונטריאול ה"כבושה" על ידי הצבא הקנדי, התנהל בסוף השנה החולפת קונגרס של הנוער הטרוצקיסטי (ברית הנוער הסוציאליסטי). מקום המפגש היה לא פחות סמלי מניו-יורק – בירת הקפיטליזם – שכן ההתכנסות במונטריאול הפגינה את ההזדהות עם המאבק המהפכני של הקוויבקים. ואמנם, בעיית קוויבק עמדה במרכז הדיון.
חברת ברית הנוער מנון לג'ר (שאגב, הצליחה להגיע למקום השני בבחירות העירוניות במונטריאול), דיברה על כך שפעולה פזיזה והרפתקנית של קיצונים סיפקה לממשלה הקנדית עילה לדיכוי התנועה לעצמאות קוויבק, ובעיקר לפגיעה בחלק המהפכני של תנועה זו. הקונגרס יצא בהכרזת תמיכה והזדהות עם המאבק למען קוויבק עצמאית וסוציאליסטית. גם בקונגרס זה התנהל דיון על בעיות הרדיקליזציה בכל מה שנוגע למלחמת וייטנאם ולמאבק בקוויבק, ועל הדרכים לפיתוח מאבק זה לכדי מאבק מהפכני נגד המשטר הבורגני.
את הכינוסים בניו-יורק ובמונטריאול יש לראות גם על רקע המלל המהפכני- לכאורה של קבוצות אולטרה-שמאליות, המסרבות להכיר באופי המגייס, המזרז והמעורר של המאבקים השונים (כמו התנועה לשיחרור האשה, תנועות השחרור של השחורים ושל הקוויבקים והמלחמה שכנגד מלחמת וייטנאם), והשפעתו על המאבק המעמדי נגד המשטרים הבורגניים. זה מצד אחד. מצד שני יש לראות את
הכינוסים האלה גם על רקע הגישה הליברלית, זו המנסה לתעל את המאבקים האמורים לקראת בחירות של נציגים "רודפי שלום", וזאת במקום הניסיון לגלגל את ההתעוררות הספונטאנית אל עבר המאבק המהפכני.
בניו-יורק ובמונטריאול נתן הנוער המהפכני את התשובה לשתי עמדות אלה, של האולטרה-שמאליים ושל הליברלים, על-ידי השתתפותו בצורה הפעילה ביותר בכל המאבקים החלקיים הללו, תוך כדי ידיעה ברורה כי זוהי רק התחלה – התחלה של מאבק פרולטרי כללי נגד המשטר הקפיטליסטי.
באירופה נערך קונגרס נוסף. הוא התקיים בבריסל, בירת בלגיה, תחת הסיסמה: "למען אירופה אדומה!" והוכיח כי לאחר מאורעות מאי 1968 בצרפת קם דור חדש של מהפכנים. הדיון נסב סביב שאלת המהפכה הסוציאליסטית באירופה. השתתפו בו נציגים מ-16 אירגונים, המאוחדים באהדה ובקירבה לאינטרנציונל הרביעי, אותו אירגון סוציאליסטי מהפכני בינלאומי שנוסד על-ידי ליאון טרוצקי.
בבריסל נועדו למעלה מ-3,500 נציגים מצרפת, בלגיה, אנגליה, גרמניה, שבדיה, שווייץ, איטליה, לוקסמבורג, וכן נציגים מהולנד, ספרד ויוון. רוב המשתתפים היו פועלים צעירים, תלמידי תיכון וסטודנטים. לאחר נאומי פתיחה ספורים נחלקו המשתתפים לקבוצות-דיון בנושאים שונים, כמו: מדינות "חזקות" (כיוון וכספרד); התנועה האנטי-אימפריאליסטית; מאבקי סטודנטים; מאבקי עובדים; מזרח-אירופה; בניית אבנגרד; מאבקי בתי-ספר תיכוניים; צרכים חדשים ומטרות חדשות.
חילופי האינפורמציה בין הנציגים האירופים השונים היו בעלי ערך רב, בעיקר נוכח הצורך לתאם את המאבקים השונים ולתגבר את הכוחות. כתב סוכנות טא"ס הסובייטית, שהשתתף כמשקיף בוועידה, התפלא לראות כי "גזע הטרוצקיסטים" לא חדל מלהתקיים, כפי שלימדו אותו מוריו ומחנכיו. אדרבא, "גזע" זה קיים, חי ופועל והוא מהווה כיום את האלטרנטיבה הן לרפורמיזם של המפלגות הקומוניסטיות והן לבעלי הגישה האולטרה-שמאלית, שלא מבינים עדייו את הצורך בבניית אירגון מהפכני ולוחם.
ועידת בריסל, כמו הוועידות בניו-יורק ומונטריאול, מלמדת כי בניית אינטרנציונל שימשיך את מאבקם של לנין וטרוצקי אינה עוד חלום. זוהי מציאות. אותו נוער שהשתתף בוועידות האלה מהווה כיום את הכוח החזק ביותר והמאורגן ביותר במאבקי הסטודנטים והנוער. הוא יהווה בעתיד את האבנגרד של מאבקי מעמד הפועלים בעולם כולו – עד המהפכה הסוציאליסטית.