‏האינטלקטואלים והעולם השלישי – א. מאנדל (ארנסט מאנדל)

חלוקת העולם לארצות "עשירות" ולארצות "עניות", הפער ההולך וגדל בין הארצות האלה, תיפקודו של השוק העולמי כמכניזם אשר באמצעותו זורם העושר בתמידות מן הארצות העניות אל העשירות – זוהי, ללא ספק, השערורייה הגדולה ביותר של תקופתנו. היא ממצה את הניצול הבזוי לו נתונים למעלה משני-שלישים של האנושות על-ידי מיעוט זעיר של רכושני ההון הבינלאומי הגדול.

‏לגבי מארכסיסטים אין שערורייה זו אלא תוצאה בלתי-נמנעת של השלב האימפריאליסטי של ההתפתחות הכלכלית והחברתית של הקפיטליזם (שלב שהוא עצמו תוצר בלתי-נמנע של הקפיטליזם). המארכסיסטים מבינים שאין טעם לקוות להילחם במצוקתו של העולם השלישי מבלי לאסור מלחמה על האימפריאליזם. הם מבינים גם, שחסרת טעם היא התקווה להתגבר על האימפריאליזם ללא השתלטות על מקור כוחו: ‏הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור; קיומו של המעמד הבורגני השולט בלעדית ברכוש זה, וקיומו של מעמד חברתי אחר – הפרולטריון – החייב למכור את כוח עבודתו.

‏בעולם בו אנו חיים, הרי שרוב האינטלקטואלים למדו להכיר את המצוקה הבלתי-נסבלת של העולם השלישי לפני שהבינו מהו שורש הרע או מבלי שיבינו אותו בשלמות. זוהי שאלה מצפונית, שהועלתה אל סדר היום על ידי ממדי השערורייה, המזעזעת עוד יותר כאשר משווים אותה עם הצמיחה הכלכלית העצומה במשך עשרים שנה בארצות האימפריאליסטיות, וגם עם הצמיחה היותר מהירה בארצות שביטלו את הקפיטליזם. התודעה (ביחס לעולם השלישי) התפשטה והעמיקה הודות להיקף המרידה של עמי העולם השלישי נגד המצוקה. וכשאנו מדברים על תודעה חלקית, או תודעה שטחית, או תודעה למחצה, הרי שאנו מתכוונים לעובדה שהיתה לה השפעה יסודית על החיים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים ברוב המדינות בעשור האחרון.

בצרפת, למשל, היתה זו המלחמה באלג'יריה שפקחה את העיניים; בארצות הברית – כמו בחלקי עולם אחרים – הביאה המלחמה בווייטנאם לתוצאות דומות. מלחמה זו חשפה את העוול המונח ביסוד היחסים הבינלאומיים האימפריאליסטיים לעיני אינטלקטואלים לא-מארכסיסטים, שהרי ניתן לראות באמצעותה בבירור כיצד הנצלנים תוקפים את קורבנותיהם כדי להענישם על פשע הקרוי "מאבק לשחרור".

*     *     *

‏תגובתם הראשונית של האינטלקטואלים ביחס לאימפריאליזם היתה שונה בהתאם להשתייכותם – אם לארצות האימפריאליסטיות ואם לארצות העולם השלישי. בקרב האינטלקטואלים הנמנים עם הקבוצה הראשונה בלט בעיקר המצפון הלא-טהור: אי-הסכמה עם הדיכוי הקולוניאלי ועם המלחמות, חיפוש אחר דרכים לסכירת הדליפה של העושר הנגרמת על ידי הסחר העולמי, קריאות לסיוע מוגבר של הארצות "העשירות" לארצות "העניות" – עד כדי תרומה אישית (כמו, למשל, עזרה טכנית וכו') על מנת להקל במידת-מה את מצוקת עמי העולם השלישי.

‏בקרב האינטלקטואלים מן הקבוצה השנייה – ילידי העולם השלישי – רווחה והתפשטה תגובה שלבשה צורה של התחייבות אישית ואחריות קבוצתית. הנחשלות לא נתפסה עוד כמשהו "נתון מראש" (מבחינה גיאוגרפית, אנתרופולוגית, היסטורית או סוציולוגית), אלא כפגע שיש לסלקו. לכן הובן גם הצורך ליטול חלק במאבק למיגורו של פגע זה.

‏קיימת הקבלה ברורה בין התחייבותם הנרחבת של האינטלקטואלים בתנועות הליברליות (כלומר, במהפכה הלאומית בורגנית) בתחילת המאה ה-19 בארצות האירופיות, לבין התחייבותם הנרחבת של אלה בתנועות השחרור הלאומי של העולם השלישי לאחר מלחמת העולם השנייה. אך קיים הבדל יסודי בסיטואציה ההיסטורית והחברתית של האינטלקטואלים של אירופה המערבית והמרכזית של אז, לבין זו של האינטלקטואלים בתקופתנו, הניצבים נוכח תנועות השחרור של ארצות העולם השלישי.

‏האינטלקטואלים הם חלק משכבה חברתית שניתן להגדיר את טבעה במדויק, למרות שקווי התיחום שלה הם די מעורפלים: הזעיר-בורגנות, המעמד הבינוני "החדש" (אשר אין לו, בדרך כלל, אמצעי ייצור משלו). מעמד חברתי זה היווה את הכוח המהפכני בה"א הידיעה בתקופה הקלאסית של המהפכות הבורגניות, ערב המהפכה התעשייתית או מייד אחריה, כשהפרולטריון המודרני נמצא בחבלי לידתו או שהיה עדיין חלש. כיום אין הכוח הזה מסוגל לשחק את אותו התפקיד: הפרולטריון התעשייתי מחד והאיכרים העניים והפרולטרים-למחצה מחוסרי הקרקע מאידך, הם הכוחות המהפכניים העיקריים בחברה העולמית המודרנית.

‏מבחינה היסטורית אלה הם הכוחות המהפכניים אשר יחסלו את מצוקת העולם השלישי, ואילו האינטלקטואלים, כקבוצה חברתית, הם אלה המחזיקים בעמדה דו-משמעית. האינטלקטואלים נמשכים לאידיאלים של צדק ותבונה הנטועים בעניין המהפכה הסוציאליסטית, אך הקורבנות הבלתי-נמנעים, כמו המאמצים הממושכים הכלולים בו, מרתיעים אותם. הנפש חשה לעזרת המדוכאים בעוד שהגוף, החלש יותר, נוטה להתפשר בגלל היתרונות החומריים הלא-מבוטלים שהחברה הקפיטליסטית הקיימת מעניקה. הדבר משתקף בתנודות האינסופיות של העמדות הפוליטיות של האינטלקטואלים; לפעמים כורתים ברית עם המהפכה, לפעמים מפנים לה גב. יש והם מתחברים עם האימפריאליסטים ועם הבוסים הקפיטליסטיים. עובדה זו משתקפת באידיאולוגיה שלהם ביחס לבעיות המרכזיות של העולם השלישי.

*     *     *

האידיאולוגיה של האינטלקטואלים בארצות האימפריאליסטיות מקיפה תחום נרחב: לפעמים הטפה וגם פילנתרופיה בינלאומית – בקנה-מידה רחב או מצומצם; לפעמים סופיסטיקציה אפולוגטית וצינית, ה"מוכיחה" כי נגזר על העולם השלישי להמשיך ולהתקיים במצוקתו במשך תקופה היסטורית שלמה. המשותף לעמדות אידיאולוגיות אלה הוא הסירוב להודות באחריות הבסיסית של האימפריאליזם והקפיטליזם למצוקה זו, וכן הסירוב להכיר בעובדה שרק מהפכה שתטאטא את כל המבנים הקפיטליסטיים תוכל להניח את היסוד לתהליך שחרורם העצמי של עמי העולם השלישי.

‏בין המאפיינים השונים של אידיאולוגיה זעיר-בורגנית זו ניתן לציין, בין השאר. כמה מן הבולטים: רצון הגובל בטירוף להשיא עצות טובות לממשלות ואוליגרכיות בארצות העולם השלישי, כאילו שממשלות אלה אינן מייצגות אינטרסים חברתיים הקשורים קשר אמיץ בסטטוס-קוו, דהיינו – במצוקה; שימת-לב מוגזמת לבעיות פסיכולוגיות, מוסריות, תרבותיות ואפילו דתיות בתהליך ההתפתחות (הם מציגים את העניין כך, כאילו דת ההינדו, למשל, היא המכשול העיקרי למודרניזציה של הודו, ואינם מבינים כי חולשתה של הבורגנות ההודית, שלא יכולה היתה ליטול על עצמה את משימת המודרניזציה, היא שמסבירה למה שרדה ככוח פוליטי) וכו' וכו'.

‏בארצות העולם השלישי, המאפיינים העיקריים לאידיאולוגיה האינטלקטואלית הטיפוסית הם מחד, אשליות רפורמיסטיות, ייחוס מקור הרע ל"המבנה הפיאודלי החקלאי", או הסברה שרפורמה חקלאית שתבוצע על ידי הבורגנות תשנה בצורה קיצונית את פני הדברים (כאילו שרפורמות חקלאיות רדיקאליות לא תתנגשנה עם האינטרסים של האימפריאליסטים והבורגנות העירונית, ממש כפי שהן תתנגשנה עם בעלי הקרקעות הפועלים במסגרת השיטה הישנה); מאידך, נטייה אליטיסטית, המבוססת על הנחה כאילו יוזמה של קבוצה מצומצמת של אינטלקטואלים נועזים (במקרה גרוע: מארגני ההפיכה) תוכל לשים קץ לתוהו ובוהו הישן.

‏לבעלי שתי הגירסאות האלה, הרווחות בקרב האינטלקטואלים בעולם השלישי, יש נטייה להפריד בצורה שרירותית את "השלב הלאומי ליברלי" מן השלב של "המהפכה הסוציאליסטית". הפרדה שרירותית זו נעשית מבלי להבין ששלב אחד נובע ממשנהו וכי סיכויי השלב הראשון להצליח תלויים בכוחות החברתיים המעוניינים במימוש המהפכה הסוציאליסטית; רק הכוחות החברתיים המעוניינים במהפכה מסוגלים להתנגד לאימפריאליזם לכל אורך הדרך; רק הם מסוגלים להגשים בשלמות את השחרור הלאומי, על ידי הרחקת השליטה של ההון הבינלאומי והשוק העולמי האימפריאליסטי מן הכלכלה הלאומית.

*     *     *

‏אינטלקטואלים אינם מסוגלים להגיע לראייה בהירה ואמיתית של מצוקת העולם השלישי בלי להתחייב באופן ממשי. אחדות התיאוריה המהפכנית היא אחדות טוטאלית. בלי פרקטיקה מהפכנית לא ניתן להגיע להבנה תיאורטית מספקת, וללא תיאוריה מהפכנית מקבלת הפרקטיקה אופי הססני, צר-אופק ובלתי אפקטיבי.

‏התחייבותם הטוטאלית של האינטלקטואלים – בארצות האימפריאליסטיות כמו בארצות העולם השלישי – פירושה השתתפות במאבק המהפכני. ללא השתתפות כזו אין איש יכול לנער חוצנו מן האחריות המשותפת למצוקתם של למעלה מ-2,000 מיליון בני-אדם!

‏צורות ההשתתפות במאבק המהפכני משתנות בהתאם לנסיבות, בהתאם לעוצמתו של התהליך המהפכני בשלבים שונים ובארצות שונות. לעיתים נהגנו ללעוג ל"נושאי המזוודות" [אלג'יראים שהתגוררו בצרפת בזמן מלחמת אלג'יריה היו תורמים תרומות חודשיות בסך מיליוני פראנקים לעזרת המאבק. תרומות אלה הועברו על ידי אוהדים צרפתיים במזוודות, כדי למנוע תפיסתן על ידי השלטונות הצרפתיים], שראו את הפעולה המיידיית, שהתבטאה בסיוע חומרי למהפכה האלג'ירית, כתפקיד העיקרי של המהפכנים הצרפתיים בשנים 1956–1962. אך ברור שהמשימה ליצור אירגון מהפכני המסוגל להתערב בצורה אפקטיבית כשמתהווה מצב מהפכני, שיחקה תפקיד מכריע בצרפת. כמו כן ברור הדבר, שאירגון כזה לא יוכל לקום אם חבריו יפעלו על הבסיס הספרותי; אם פעולותיהם ישאו אופי רפורמיסטי טהור (והרי פעולות בעלות אופי אחר לא התרחשו בצרפת באותה תקופה).

‏ההשתתפות בפעולות מהפכניות בכל מקום בעולם – אפילו אם היא נעשית בצורה עקיפה – הינה תנאי הכרחי ליצירת אבנגרד של ממש. מבחינה זו אין זה מקרה שהאבנגרדים המהפכניים החדשים המתהווים בארצות האימפריאליסטיות – בצרפת, ביפן, באיטליה ואפילו בארצות הברית – עברו את טבילת האש שלהם באמצעות הזדהות אמיתית והגנה עיקשת על המאבק המהפכני שהתפתח במרוצת השנים האחרונות: מהפכות בקובה ובווייטנאם; סולידריות עם הגרילה באמריקה הלאטינית ובפלשתינה. ולבסוף: "התחייבות" זו למהפכות העולם השלישי סייעה ומסייעת להחייאת המאבק המהפכני בארצות האימפריאליסטיות עצמן.