בעוד ניכסון מכריז שוב ושוב על וייטנאמיזציה ועל צמצום המאבק המלחמתי בהודו-סין, עדים אנו להסלמה ניכרת ולהתפשטות מלחמת ההרס, ההופכת את "מלחמת וייטנאם" למלחמה נגד הכוחות המהפכניים בהודו-סין כולה ומצעידה את ארצות הברית לדרך ללא-מוצא.
השנה החולפת בישרה, לראשונה בקמבודיה, התפתחויות חיוביות לכוחות המהפכניים של הפונ"ק [החזית הלאומית המאוחדת של קמפוצ'יאה – ח'מר רוז']. עד כה לא שמעו על הפונ"ק כגורם כוח בחזית המאבק, ואילו כיום קשה להסתיר את מצבה הקשה של ממשלת לון נול, ממשלת בובות שהקימה ארצות הברית אחרי הפלת נורודום סיהאנוק. הכוחות המהפכניים נוחלים נצחונות, ואפילו צבא דרום-וייטנאם, הנחשב לצבא הטוב ביותר הלוחם לצד ארצות הברית, אין בכוחו להדוף את מתקפות הפונ"ק.
מובן כי על האמריקאים להופיע באופן פעיל וישיר לצד בעלי-בריתם והם עושים זאת במתן עזרה לוגיסטית, בהובלת כוחות וציוד, בהשתתפות פעילה של כוחות מיוחדים, ובעיקר בהפצצות אדירות ממדים. פעולה מתוגברת זו איננה נושאת את הפרי המקווה. שכן, נוסף לשליטה הצבאית של הפונ"ק על השטחים המוחזקים על-ידו, הוא מנסה להקים שלטון פוליטי וחברתי חדש, ובכך הוא רוכש לעצמו את תמיכת האיכרות הח'מרית הענייה. ניסיון זה הינו אחד הלקחים שלמדו הכוחות המהפכניים ממלחמת וייטנאם: השתלטות צבאית ללא מאבק פוליטי מהפכני איננה יכולה להביא לניצחון.
נוכח התפתחות כה מסוכנת לאימפריאליזם האמריקאי החליטו כוחותיו לבצע פתרונות דומים לאלה שבוצעו בווייטנאם. דהיינו – "וייטנאמיזציה" של קמבודיה. ה"וייטנאמיזציה" איננה מדיניות חדשה לאימפריאליזם האמריקאי. ב-1961 כינו זאת "פסיפיקציה". המדיניות מבוצעת על ידי ריכוז האוכלוסייה הכפרית הנתונה להשפעת כוחות מהפכניים בכפרים מבוצרים ומוגנים על ידי כוחות הממשלה. וכאלה היו עד 17,000 כפרים.
אולם גם נקיטה באמצעים אלה מעוררת סתירה שהמימשל האמריקאי אינו יכול להתגבר עליה: מחנות הפליטים בסביבות הערים מהווים שדה-פעולה מובחר להשפעתו הפוליטית של הפנ"ל [החזית השחרור הלאומית – וייטקונג], ומעריכים כי כ-5,000 פעילים פוליטיים של הפנ"ל עובדים בפרברי סייגון. יתכן שהאמריקאים היו מעדיפים לשלח את הכפריים חזרה, אולם הכפרים נמחו כבר מעל פני האדמה.
אחת התוצאות של הסתירות הנ"ל היא החרפת המאבק העירוני בשנת 1970: הפגנות גדולות של פצועי מלחמה, סטודנטים, תלמידים ופועלים, והקמת אופוזיציה "ליברלית חדשה". האמריקאים ובובותיהם הווייטנאמיות ניסו למנוע את הקמת האופוזיציה הליברלית, על אף העובדה שמקימי האופוזיציה אינם חשודים באהדה לקומוניזם או בקיצוניות יתרה. כל הכתבים שנכחו בהפגנות האלימות בדצמבר, שקראו למאבק פעיל נגד הפולש הזר, האמריקאי, העידו כי ההפגנות לא אורגנו על ידי הווייטקונג. תגובותיהם המפוחדות של האמריקאים לאופוזיציה הליברלית מעידות על חולשתם, וגילוי החולשה מחזק עוד יותר את האופוזיציה.
ושוב נוכחים לדעת, כי הסתירה הבסיסית של המדיניות האמריקאית הינה חוסר היכולת לתרגם ניצחונות צבאיים ליתרונות פוליטיים. ודווקא בכך מצליח הפונ"ק למעלה מהמשוער. ב-1970 כ-900,000 תושבים לשלטונם של כוחות הווייטקונג.
לאוס
כזכור, היתה לאוס "וייטנאם שנייה" עוד לפני קמבודיה. כשני שלישים משטחה שוחררו על ידי הכוחות העממיים של ה"פאטט-לאו", והשנה עלה בידם להשתלט שוב על עמק-הכדים. לשווא מנסים 5,000 חיילי דרום-וייטנאם ותאילנד, בהדרכה אמריקאית, להוציאם משם.
ההתקפה של הפאטט-לאו הוכיחה את מה שהאמריקאים מנסים להסתיר מזה זמן רב: בלאוס המלחמה איננה פחות חמורה מאשר בווייטנאם. כמות ההפצצות בשטחים שבשליטת הכוחות העממיים עולה על כמות ההפצצות בצפון-וייטנאם. לאחר ההפצצות נלקחים, בדרך כלל, הניצולים ל"מחנות פליטים" וכל אדם בגיל גיוס מגויס בכוח לכוחות הממשלתיים. מעריכים כי כ-60% מבני האיכרים וכ-35% מבני המאוס (אחד הלאומים הרבים בלאוס) שגויסו בדרך זו, מצאו את מותם.
בחירה סופית
המפלות שנחל "חוד החנית" של הצבא הדרום-וייטנאמי בלאוס ובקמבודיה החלישו מאוד את משטר הבובות בסייגון: התארגנותם ההמונית של סטודנטים בדרום-וייטנאם, שהגיעה עד כדי שריפת מכוניות צבא אמריקאיות, מהווה סימן להתמרמרות כללית בדרום-וייטנאם.
המרד בצבא האמריקאי התחיל מזמן, והוא לובש ממדים נרחבים: חיילים וקצינים מסרבים לצאת לפעולות שלא הוסכם עליהן מראש, הקצינים מפחדים מחייליהם, סירוב למלא פקודות ו'בריחה' לעישון סמים פוגעים בשורות הצבא האמריקאי. ההרגשה הכללית בקרב החיילים היא כי אין זו המלחמה שלהם.
וייטנאמיזציה פירושה מלחמה של אסיאתים באסיאתים. כישלון מדיניות זו הביא את ניכסון להרחבת המלחמה לרחבי הודו-סין כולה. עתה יש בפניו שתי אלטרנטיבות: להתחיל בנסיגה ממשית של הכוחות האמריקאיים, שמשמעותה הכרה במפלת האימפריאליזם והתפשטות מהירה של המהפכה הסוציאליסטית בדרום-וייטנאם, קמבודיה ולאוס, או להמשיך במתקפה ולפלוש לצפון-וייטנאם, למוקד המאבק. ברור – ודוגמת לאוס מוכיחה – כי פלישה כזו תביא בהכרח מפלה ניצחת לארצות הברית. אולם, המחיר שתשלם צפון-וייטנאם במקרה כזה יהיה עצום – הרג ונזקים לאוכלוסיית הצפון ולכלכלתה.
הבחירה איננה קשורה רק ביחסי הכוחות בהודו-סין עצמה, והיא מותנית, בין השאר, ביחסי הכוחות הבינלאומיים ובדעת הקהל בארצות הברית. לכן יש אפשרות לכל כוח בעולם להשפיע, ולו במקצת, על ההחלטה. לשם כך יש לבנות מחדש תנועת הזדהות בינלאומית עם המהפכה ההודו-סינית, ולסייע לתנועה האנטי-מלחמתית בארצות הברית גופא.
התמיכה במהפכה ההודו-סינית היא עניינו של כל מהפכן בעולם, ומיגור האימפריאליזם בהודו-סין הוא ניצחון לכל כוח מתקדם בעולם.
______________
עובדות מווייטנאם – ניל שיהאן
כתבה מ"ניו יורק טיימס" שהתפרסמה ב"הארץ"
בווייטנאם התערבה המדינה הטכנולוגית המתקדמת ביותר בעולם במלחמת אזרחים בארץ חקלאית פרימיטיבית. התעשייה של הקומוניסטים הווייטנאמים היא מבוטלת. אין להם חיל אוויר בעל היקף כלשהו. ולא טילים בין-יבשתיים העשויים לאיים על ארצות הברית. ההתערבות באה מסיבות של מדיניות פנים וחוץ, כדי למנוע את הזעזועים מבית של תבוסה במלחמה בקומוניסטים, וכדי לקיים בשביל ארצות הברית עמדה של כוח והשפעה בדרום-מזרח אסיה.
יתר על כן, כפי שמתברר מדוקומנטציה בשפע עבר השימוש בנשק האווירי בדרום וייטנאם שינוי עדין אך חשוב לעומת שתי המלחמות הקודמות. מדינה כובשת, ארצות הברית, כיוונה כוח אווירי, בתוספת ארטילריה, נגד האוכלוסייה האזרחית באזורים הכפריים של הארץ הכבושה. יעדי הפצצות והפגזים היו בלתי-לוחמים אך סבורים היו שקיומן חשוב לאויב. הכוח האווירי הפך לנשק מובהק של טרור כדי לרוקן את הכפר. סמואל האנטינגטון מהארווארד אף טבע בשביל טכניקה זו מטבע לשוני נפלא של לשון נקייה אמריקאית – "עיור ומודרניזציה של לחץ וכפייה".
כל ההנחיות שהוצאו על ידי המטה הצבאי האמריקאי בסייגון, שיש לשקוד על מניעת קורבנות בקרב האזרחים, שיש להגן על בעלי החיים ועל הבתים של ציבור האיכרים – אלה היו פטפוט מתחסד מן הסוג ששומעים אותו במוסדות אמריקאיים רבים.
איש לא השלה את עצמו כשהיתווה אותם "אזורים פתוחים לאש" (שיורים בהם בכל מה שנע), וכשהורה על אותן "מהלומות אוויריות מתוכננות מראש" ועל אותה "אש של הטרדה ומניעת חדירה" מצד הארטילריה. נשלל צלם האדם מאנשים ומבתיהם, והם הפכו לנקודות ציון על מפת יעדים.
במחוז מאוכלס בצפיפות בדלתת נהר המקונג העביר קפטיין צעיר של הצבא את ידו על פני המפה, מעל לשני תריסרי כפרים בשטח שבשליטת הווייטקונג, קרוב לבירת המחוז; והוא העיר שהאיכרים מפנים אותם ועוברים קרוב לעיר. שאלתי מדוע. "מפני שלא בריא שם בחוץ. אנו מפגיזים את הנשמה מתוכם החוצה", אמר.
זוכר אני ששאלתי בסוף קיץ 1966 את אחד הגנרלים האמריקאים הבכירים ביותר, אם אינו מודאג נוכח כל האבידות בקרב האוכלוסייה האזרחית שההפצצה וההרעשה גורמות להן. הוא אמר: "כן, זוהי בעיה, אך זה שולל מן האויב את האוכלוסייה, לא כן?" בסקר על הפליטים שהוזמן מאוחר יותר באותה שנה על ידי הפנטאגון צוין, ש-54% מתושבי מחוז דיגטואונג בדלתה של נהר מקונג בורחים מכפריהם מפחד של הפצצות והפגזות. זה היה אפוא המשחק. כוח-האש שרק הטכנולוגיה האמריקאית יכולה לגייס אותו, הג'נרל מוטורס של המוות שאותו המציאה ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, צריך היה לנצח את הקומוניסטים הווייטנאמיים על ידי התשה צבאית ממש, מספר חללים גבוה, והשמדת בסיסם האסטרטגי – האוכלוסייה הכפרית.
אם הורסים את החברה החקלאית, כי אז הורסים את המשאבים הדרושים לאויב כדי להילחם. שוללים ממנו טירונים בדרום, את המזון ואת הביון שאותם מספק ציבור האיכרים; הופכים את האכסיומה של מאו טסה טונג על ידי ייבוש הים (ציבור האיכרים) שבו שוחים לוחמי הגרילה.
