במסגרת הדו-שיח שאירגוננו מקיים עם השמאל הפלשתינאי פורסם בגיליון "מצפן" האחרון ראיון שהעניק מנהיג החזית העממית הדמוקרטית, נאיף חוואתמה, לעיתון צרפתי. ברצוני להעיר מספר הערות על העמדות שהובעו בראיון זה, וכן על הקו בו דוגלת החזית הדמוקרטית לאחרונה.
אין חולק כי מאז שהאירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן") החל בדו-שיח עם החזית הדמוקרטית – כאירגון הפלשתינאי שעמדותיו המהפכניות מאפשרות דו-שיח מעין זה – ועד היום, עברו עמדותיה הפוליטיות תהליך של שינוי. יהא זה שירות דוב לחזית הדמוקרטית ולתנועה המהפכנית באזור כולו אם נעלים את הביקורת, כשנדמה לנו שהקו בו נקטה איננו תואם את המציאות ועלול להובילה לדרך לא נכונה.
מאז תחילת הדו-שיח לא נמנענו מלמתוח ביקורת על אי-הבהירות של החזית בנוגע לזכותם של יהודי ישראל להגדרה עצמית. בנקודות אחרות הבענו את השקפתנו אך לא נכנסנו לוויכוח ישיר, שכן עמדותיה של החזית הדמוקרטית היו בתהליך של הבהרה, ובתוך החזית עצמה התנהל ויכוח דווקא על נקודות אלה.
כיום, לאחר המפלה שספגה התנועה הפלשתינאית כולה, ולנוכח שינויים מהותיים בקו של החזית הדמוקרטית, חובה מהפכנית היא להביע לפני חבריה את השקפתנו הביקורתית.
חוואתמה עצמו אינו נמנע מלמתוח ביקורת בנושאים חשובים: "לא הבנו את היחס הדיאלקטי בין שחרור פלסתין לבין יצירת בסיס עממי חזק בעמאן", וכן הוא כותב: "אנו בטוחים כי שחרור פלסתין ייעשה רק במסגרת המהפכה הערבית". והרי זו היתה העמדה העקרונית של "מצפן": "מאבקו (של העם הפלשתינאי) צריך לשמש גורם מגייס למאבק למען שחרור לאומי וסוציאלי במזרח התיכון כולו".
אך נדמה כי אם החזית הדמוקרטית קיבלה תיאורטית את האופי הכלל-ערבי של המאבק, הרי יקשה לומר שהטקטיקה שלה התבססה על קביעה זו. ההתרחשויות בדרום לבנון מוכיחות את מחדלה עוד יותר מאלו שהיו בממלכה ההאשמית. בדרום לבנון לא עלה בידה לקשור את מאבקה למאבק האיכרים הלבנוניים והאהדה של שכבות אלה הפכה, במקרה הטוב, לאי-הזדהות. בדרך זו, לא זו בלבד שלא האיצה את התהליך המהפכני, אלא הפסידה מוקד תמיכה חשוב למאבק הפלשתינאי עצמו.
גם בפרסומים התיאורטיים של החזית הדמוקרטית לא ברור היחס בין המאבק הפלשתינאי למהפכה כלל-ערבית. לפעמים ניתן להבין כי המאבק הפלשתינאי אכן מהווה חלק בלתי-נפרד מדינמיקה מהפכנית כלל-ערבית, וכי פתרון הבעיה הפלשתינאית תלוי בניצחון המהפכה הסוציאליסטית באזור; אך לעיתים נדמה כי גם החזית הדמוקרטית שגתה באשליה של פתרון "בשלבים"; דהיינו, קודם שחרור לאומי פלשתינאי, ורק לאחד מכן מהפכה סוציאליסטית.
חוואתמה עצמו מזכיר בראיון שנתן לעיתון הצרפתי ("מצפן" מס' 57) כי "אין מהפכה בלי תיאוריה מהפכנית… ושילמנו מחיר יקר מאוד בגלל העדרה של תיאוריה מהפכנית". בין שתי העמדות – "שחרור לאומי פלשתינאי" ו"מהפכה כלל-ערבית" – הפער הוא עצום. כל אירגון צריך לקבוע סטרטגיה ברורה על ידי ניתוח המציאות האובייקטיבית והסובייקטיבית, ועצם הסטרטגיה תקבע את הטקטיקה והאופי האורגאני של המאבק. הבחירה בין שתי העמדות מחייבת נקיטת טקטיקה וסטרטגיה שונות לחלוטין זו מזו. אמנם החזית הבינה את מפלתה האחרונה, אולם מכיוון שעדיין לא קבעה באופן ברור את הקו הפוליטי, אין היא מסוגלת להציע טקטיקה חדשה, השונה מזו בה נקטה עד כה.
אי-היכולת להתאים את הטקטיקה לעקרונות "המהפכה הערבית" מתבטאת בעיקר בהידוק הקשר עם אל-פתח בזמן האחרון. המטרה הפוליטית של אל-פתח איננה מהפכה סוציאליסטית, ולו רק בפלשתינה בלבד. אל-פתח הינו אירגון זעיר-בורגני השואף ל"שחרור לאומי" של פלשתינה מהציונות, תוך כדי שיתוף פעולה עם המשטרים הערביים, הבורגניים והפאודליים, ועם האימפריאליזם. לגבי שיתוף הפעולה עם המשטרים הערביים כתבנו בשנת 1969: "מצרים, סוריה וירדן מעוניינות בעיקר להחזיר לעצמן את השטחים שאיבדו במלחמת יוני (ועל ידי זה להחזיר לעצמן יוקרה ולחזק את מעמדן הפנימי); העניין הפלשתינאי הוא לגביהן משני בלבד… ברור כי אם יצליחו ממשלות ערב להשיג את מבוקשן (למשל, באמצעות ארבע המעצמות) יהיו הן מוכנות להפקיר את הפלשתינאים לגורלם ואף להשתתף בפועל ממש בחיסול פוליטי ופיסי של התנועה הפלשתינאית" ("מצפן" מס' 50, אוגוסט 1969).
הטבח בירדן הוכיח זאת על בשרם של ההמונים הפלשתינאים. אך במקום לבקר את הקו הכללי של התנועה הפלשתינאית, בהנהגתו של אל-פתח, שתקה החזית הדמוקרטית, וחוואתמה אמר כי "התפקיד הבסיסי שלנו כרגע הוא לאחד מחדש, במהירות האפשרית, את התנועות השונות". והוא לא התכוון רק לאחדות צבאית (זאת ניתן עוד להבין), אלא גם לאחדות פוליטית, תוך כדי שמירה על "קיום זרם מארכסיסטי-לניניסטי עצמאי בקרב ההתנגדות"! מי שדוגל, כחוואתמה, במארכסיזם-לניניזם בוודאי יודע מה אמר לנין על התפקיד של מהפכנים בתוך תנועה לשיחרור לאומי: לשמור בכל מחיר על עצמאות פוליטית ותוך כדי שיתוף פעולה עם התנועה כולה לא לחדול מלבקרה ולהציב אלטרנטיבות פרולטאריות. לא כך נהגה החזית הדמוקרטית ולא כך היא נוהגת עתה.
תפקיד החלוץ המהפכני בתוך תנועת ההתנגדות הוא מלכתחילה בניית אירגון פוליטי עצמאי, בעל תיאוריה מהפכנית ברורה, המבקר ללא הרף כל אשליה של "שחרור לאומי" ללא שינויים רדיקליים בתחום החברתי, דהיינו – ללא מהפכה סוציאליסטית.
במזרח-התיכון חייבים המהפכנים שבקרב תנועת ההתנגדות הפלשתינאית לשמור על עצמאות פוליטית ואירגונית, לבקר בלי היסוס כל מי שמאמין כי הבעיה הפלשתינאית יכולה להיפתר במנותק ממהפכה פרולטארית כל-ערבית ותוך כדי שיתוף פעולה עם כוחות ריאקציונים ועם האימפריאליזם.
על המהפכנים לפעול למען היווצרות תנועה מהפכנית סוציאליסטית המונית, בהנהגת מעמד הפועלים, שתודרך על-ידי מפלגה מארכסיסטית-לניניסטית בעלת סטרטגיה כלל-ערבית, שיהיה בכוחה למשוך את ההמונים למאבק משותף למען שחרור לאומי וחברתי של עמי האזור כולו.
