רבות נאמר ונכתב לאחרונה, בארץ ובעולם, ביחס ליהודים החיים בברית-המועצות. הפרשה מעלה תמונה קודרת בשני תחומים: א) אי-קיומן של כמה מזכויות האדם הבסיסיות בברית-המועצות; ב) נחשול של לאומנות יהודית המוסיף מימד חדש ללאומנות העברית הארצישראלית המסורתית.
הצגת העניין כבעיה יהודית בברית-המועצות, לוקה בעיוות חמור למדי. הבעיה לאמיתה היא בעיית חופש היציאה מאותה מדינה, כחלק מפגימה הרבה יותר נרחבה במערכות החירות האנושית הכללית השוררת שם. דהיינו: חופש הבעת הדעה, חופש לפעילות פוליטית אופוזיציונית, חופש התנועה ממקום למקום וכו'. הצגת הדבר מבחינה יהודית מצרה את העניין ביחס לממדיו המציאותיים מחד גיסא, ונוסכת בו נופך של לאומנות יהודית מסלידה.
ייאמר במפורש: זכותם של בני-אדם לצאת ממדינה כלשהי ולהיכנס למדינה כלשהי, היא זכות בסיסית שאין לחלוק עליה. מתוך נקודת ראות זו אין לשלול זכותם של יהודים סובייטיים לעזוב את ברית-המועצות ולהגר לאן שיחפצו, כולל ישראל. אך מה ביחס לאזרחי ברית-המועצות שאינם יהודים, האם הם זוכים לאותה חירות הנתבעת על-ידי יהודים?
אין אני יכול להתייחס לעניין מנקודת מבט יהודית, כי הסתכלות יהודית שוללת מעצם טבעה גישה אנושית-סוציאליסטית לבעיה. ומבחינה אנושית-סוציאליסטית הבעיה היא: מאבק לשינוי מהפכני של המישטר ומיבנה החברה בברית-המועצות, למען עשותה סוציאליסטית ולא קריקטורה של סוציאליזם; למען עשותה דמוקראטית ולא רודנית; למען החזרת השלטון למועצות העובדים והאיכרים, כפי שזה היה בימים הראשונים אחר נצחון המהפכה האוקטוברית.
כאשר אני מעמיד אלה מול אלה, את הנאבקים למען יציאה משם מול אלה המנהלים את המאבק הקשה, היומיומי, לשינוי פני החברה הסובייטית – אין לי שום ספק את מי להעדיף. אחזור ואומר, אין לשלול זכותו של איש לעזוב ולהגר לאן שירצה, אך מבחינה מוסרית עדיפים שבע מונים אלה הנשארים והנאבקים על פני אלה המחפשים את הדרך לברוח. בשני הסוגים תמצאו, בין השאר, גם יהודים.
מחלת הנפש הלאומנית מתגלה בצורה בוטה ומרגיזה אצל חלק מאותם יהודים המגיעים לישראל. יש בתוכם אנשים בלתי-פוליטיים, שגעגועיהם לישראל משמשים עבורם, בעצם, רק קרש זינוק החוצה מברית-המועצות. אלה, עם בואם, פונים כה וכה, בודקים את זכויות-היתר שלהם כעולים חדשים ומחליטים אם להישאר או לנסות ולהמשיך להגר לאחת מארצות המערב. זו זכותם ואין לבוא אליהם בתלונות, פרט לבקשה שיואילו בטובם לחדול מן ההצהרות הפטריוטיות הצבועות בדבר הקשר הנצחי שלהם עם ישראל.
ברם, יש סוג אחר של "עולים", אותו סוג של פעלתנים ציוניים ותיקים המגיעים ארצה כבעלי-בתים וכגיבורים לאומיים, ומיד מעידים על עצמם כי כשרים הם להיהפך בן-רגע, מיסודות אשר סבלו מדיכוי שחשבוהו, בצדק או שלא בצדק, לדיכוי לאומי – לכאלה הנושאים את חיידקי הדיכוי היהודי ביחס לעם אחר, קרי: העם הערבי הפלסטיני.
שיסלחו לי האדונים גרישה פייגין, דב שפרלינג ויאשה קזקוב. אינני יודע מה המושגים שיש להם על ישראל, פלסטין והעמים החיים כאן, אך מביע אני מורת-רוח מן החוצפה השוביניסטית שלהם לצאת בעד א"י השלמה ונגד נסיגה וכיוצ"ב – כלומר, בעד המשך הדיכוי של העם הערבי הפלסטיני, שעה שהם עצמם נאבקים נגד דיכוי של יהודים בברית-המועצות. כל זה מלמד שאינם לוחמי חירות של ממש, אלא שוביניסטים עלובים, הנאבקים למען הפוך עצמם ממדוכאים למדכאים. עם שכמותם יש לכל סוציאליסט ולכל הומאניסט מאבק חסר פשרות.
אך לא כל היהודים היוצאים מברית-המועצות והבאים לישראל, מסתווגים בשתי הקבוצות הנ"ל. יש כאלה שהיו מהפכנים בעבר ומתייחסים בכבוד לרעיונות הסוציאליזם המהפכני עד עצם היום הזה. פשוט נשבר להם מן המישטר הסובייטי שעיוות ללא הכר את הסוציאליזם; נשבר להם ממחנות מעצר וכל הכרוך בהם. מתוך כך החליטו להגר. חלק מהם האמין ברצינות כי ישראל מהווה דגם קלאסי של סוציאליזם מצליח, ומתאכזבים במהרה. לאלו אנו קוראים לבל יתייאשו, על אף מה שעבר עליהם.
אנו קוראים להם להצטרף לשורות הנאבקים למען הסוציאליזם, כפי שהיו רוצים לראותו, כאן. אנו קוראים להם לצאת נגד השוביניזם היהודי השליט בישראל; נגד דיכוי העם הערבי הפלסטיני; נגד הפליית ערבים ויהודים בני עדות-המזרח, בישראל.
המבחן ההומאניסטי הבסיסי לכל יהודי סובייטי הנאבק למען זכות ההגירה מארצו, יהיה עמדתו ביחס לתופעות של הפליה, דיכוי ורמיסת זכויות האדם כאן, בישראל. זו תהא פרשת המים בין אגואיזם לאומני לבין הומאניזם לוחם.