‏עברו חודשיים מאז שהופץ הכרוז של הליגה לזכויות האדם על זוועות עזה. אנו מפרסמים אותו כאן, שכן ‏הוא מהווה הוכחה נוספת המפריכה את אגדת "הכיבוש הליברלי". מערכת "מצפן".

 

האגדה בדבר "הכיבוש הליברלי" התנפצה לרסיסים. בכנס בחיפה אמר [שר הביטחון] משה דיין: "לפני שנה ניתנה הוראה לכוחות צה"ל בעזה לפתוח באש אל מקור הירי כאשר יורים ברחובות. כלומר, כאשר יורים על חיילינו, עליהם להשיב באש אל מקור הירי; אם זה בשוק, והיורה בורח אל ההמון, מותר לירות לעברו גם אם ייפצעו אנשים אחרים. אני הייתי אחראי לפקודה זו ולא הייתי בא בטענות אם היו פוגעים באנשים ברחובות. אך החיילים לא מילאו את הפקודה. הם סירבו לירות לתוך ההמון, הסבירו שפשוט אינם יכולים. אני שמח שאינם רוצים. צריך לירות אך צריך לראות את העתיד המשותף" ("ידיעות אחרונות", 7 בינואר 1971‏).

‏ניתן ללמוד מפי השר הנכבד:

‏שהמצב בעזה הגיע עד לידי כך שחיילי צה"ל מסרבים למלא פקודה המתירה רצח המוני, מתוך הכרה אנושית פשוטה שפקודה, אפילו מפי שר, אינה יכולה לחייב רצח של אזרחים חפים מפשע.

‏אגב – יש לנו יסוד להניח שהשר לא דייק. לא כל חיילי צה"ל סירבו למלא את פקודתו; אך אנו מברכים את אלה שסירבו. לא כך היתה דעת העיתון הנפוץ ביותר בישראל שהביע, במאמר מערכת, את המישאלה המתחסדת הבאה, המופנית למפקדים: "שידאגו לפחות להסביר היטב לחיילים, כי לפעמים אין גם מנוס מנקיטת צעדים דראסטיים ו'לא נעימים'." ("מעריב", 7 בינואר).

‏אכן התרת רצח המוני זקוקה מאוד להסברה...

כמה ימים לאחר מכן בישרו העיתונים, כי לראשונה הועברו יחידות של משמר הגבול לרצועת-עזה, "כדי למלא באיזור תפקידי שיטור וטיפול בביטחון השוטף" וכי "אלה ידועים בידם הקשה" ("הארץ", 11 בינואר).

‏כזכור, אנשי משמר הגבול, המכונים בשם "הכומתות הירוקות", נמצאו חייבים בשעתו בטבח כפר-קאסם, שבו הם רצחו בדם-קר 49 בני אדם (ובכללם ילדים ונשים, ביום אחד). העונש המירבי שהוטל אז בפועל על רצח שפל זה היה 3.5 שנות מאסר, כשהאחראי על פקודת הרצח, אלוף [יששכר] שדמי, נקנס באגורה אחת. מאז רשמו יחידות אלה, ובמיוחד אחר הכיבוש, פרק מפואר בתולדות דיכוי העמים.

‏ואכן, סמוך לבוא משמר הגבול לעזה התחילו להתפרסם הידיעות הבאות:

שר המשטרה: "אנו לוקחים את העניינים לידינו" ("הארץ", 5 בינואר). כתב "מעריב": "אוכלוסיית הרצועה חייבת לעבור 'קורס' ממושך מאוד של 'התנהגות טובה'" ("מעריב", 4 בינואר).

‏איך מעבירים "קורס בהתנהגות טובה"? יעידו הדיווחים הבאים: ‏"אנשי משמר הגבול וצה"ל המשיכו לנקוט אמש ביד קשה. אתמול נפצעו בעזה שלושה אנשים כאשר לא נענו לקריאה לעצור ולהזדהות. אנשי משמר הגבול מגיבים על כל התגרות וסירוב להישמע להוראות. היום, בשעות הבוקר, ירו ופצעו שני אנשים בעזה. במקרה הראשון הבחין משמר הגבול בשני צעירים שהסיתו לסגור חנויות. המשמר דרש מהם להזדהות, אך הם החלו להימלט. אחד מהם נורה ונפצע, השני נתפס ללא פציעה. כעבור חצי שעה פתחו אנשי משמר הגבול באש לעבר צעיר שלא נענה לקריאותיהם. ביריות אלה נפצעה צעירה עוברת אורח" ("הארץ", 12 בינואר).

‏"חמישה מתושבי עזה נפצעו אמש ביריות צה"ל. המשמר הורה למספר תושבים לעצור ולהזדהות. במקום להיעצר החלו להימלט ועלו על אוטובוס מקומי. המשמר פתח באש לעבר הצד התחתון של האוטובוס, לכיוון התושבים שנמלטו לתוכו. מהיריות נפצעו חמישה אנשים, שלושה הועברו לאישפוז" ("הארץ", 15 בינואר).

‏כיצד יורים על אוטובוס מלא אזרחים ופוצעים בדיוק את הנמלטים? לעיתונות הישראלית פתרונים.

‏"אנשים שחיים בשטחים השרויים בעוצר, מקבלים רשיונות לעזוב – אך, כפי שאישרו מקורות של הממשל הצבאי, לא מתירים להם לחזור לבתיהם אחרי שעזבום פעם. המנהל של בית-חולים 'נאצר' הוסיף שנמצאות בבית-החולים שש נשים שילדו והמוחזקות שם, מפני שהן מתגוררות בשאטי (מחנה פליטים) ואינן יכולות לחזור הביתה" ("ג'רוזלם פוסט", 15 בינואר).

‏לראשונה מאז המלחמה מודה העיתונות הישראלית, כי המדובר אינו ב"כיבוש ליברלי". המדובר הוא בפעולות דיכוי נרחבות ביותר. ישנם אזורים שלמים, מאוכלסים ברבבות אנשים, השרויים בעוצר מזה שבועות שלמים. פועלים שובתים, תלמידים שובתים, סוחרים שובתים, מעצרים המוניים, משפטים בסיטונות, יריות לתוך ההמון. אך הדיווחים המופיעים בעיתונות הישראלית הם מקוטעים, ועל פי רוב גם בלתי נכונים. המצב הוא הרבה יותר גרוע.

אנו מפרסמים להלן פרטים נוספים על אלה מתפרסמים בעיתונות הישראלית. הם נאספו על ידינו בקפידה, מפי אותם המעטים שאמרו בלבם – "אין אנו מסוגלים לראות דברים כאלה ולהחריש" ופעלו לפי צו מצפונם. אנו מביאים לפניך את המצב בעזה כפי שהוא באמת:

  • ‏אנשי משמר הגבול, המסיירים ברצועה, מצוידים בנוסף לנשקם גם באלות, וחלק מהם גם בשוטים. הם עוצרים תושבים, מכים בהם בפראות, ושוברים את עצמותיהם (פשוטו כמשמעו), במטרה להטיל מורא ופחד. בשוטיהם הם מצליפים בתושבים כמו בבהמות.
  • ‏ההכאות וההצלפות האכזריות גורמות לכך, שתושבים רבים נסים מפני אנשי משמר הגבול, מיד עם הופיעם בשטח. זוהי הסיבה האמיתית למה שמתואר לאחר-מכן בעיתונות כ"יריות אל עבר אנשים שניסו להימלט". בדרך זאת נפצעו מאות אנשים וביניהם נשים, ילדים וקשישים. אמנם העיתונות הישראלית כדרכה מנסה להכחיש. ב"הארץ" (15 בינואר) הופיע הקטע הבא: "הידיעות של כתבי חוץ, שלפיהן כאילו בתי-חולים בעזה מלאים נפגעים שהוכו או נפצעו מיריות זרועות הביטחון הן חסרות כל שחר. בביקור שערכתי אתמול בשלושה בתי-חולים בעזה (בפטיסטי, שיפא, נאצר) מצאתי בשלושתם סך הכל שלושה תושבים". לא רק שעדותם של עדי ראייה מפריכה את התיאור של "הארץ", אלא שהוא גם אינו עומד במבחן הביקורת הפשוטה, אם משווים אותו לפרסומים היומיומיים של הפצועים! ובאמת באותו יום ראה כתב של "ג'רוזלם פוסט" (15 בינואר) שישה אנשים רק בבית-החולים הבפטיסטי, שלפי עדותם של רופאים סבלו מ"פציעות שנגרמו על ידי הכאות". באותו יום הראה לו ד"ר תרזי בבית חולים "שיפא" שני גברים שהוכו על-ידי כוחות הביטחון. אבל, כמובן, מרבית הנפגעים אינם מגיעים כלל לבתי חולים במצב השורר עכשיו ברצועה!
  • ‏חקירת החשודים נעשית באכזריות איומה. רופא שעבד ברצועה מוסר: "הובא אלי פצוע שנפגע ביריות ברגליו. האבחנה הראשונה היתה כי רגל אחת אבודה ואילו את השנייה ניתן להציל אם יובל הפצוע במהירות לבית-חולים באשקלון. אנשי הביטחון סירבו, ולפי הוראת מפקד בכיר נלקח הפצוע והוחזר כעבור 4 שעות, ואז גם רגלו השנייה היתה אבודה".
  • ‏החיפושים במחנות פליטים ובשכונות העוני נעשים תוך התעללות בתושבים והרס רכושם הדל. הם מבוצעים על-ידי משמר הגבול והסיירת. אלה נוהגים להפשיט נשים בתואנה של "חיפוש" ולהעמיד אותן כמעט עירומות, או אף עירומות לגמרי לזמן ממושך מול הקור. באוטובוס שלם של אחיות, שהיו בדרכן לבית-חולים, נהגו כך ברחוב הראשי. אחרי התערבות של גורמים בינלאומיים, הופסק נוהג זה ברחובות ראשיים, אבל הוא נמשך בסמטאות. שעונים ותכשיטים של נשים נשדדים לעין שמש, ורכוש עלוב של משפחות עניות מנופץ בפראות.
  • ‏אלפי אנשים נעצרים. בגלל "חוסר מקום" בבתי מעצר רגילים, נפתחה מכלאה ענקית על חוף הים מול "גדוד התעסוקה". זעקות אימים בוקעות במשך שעות רבות ממקום זה, הסגור אף בפני חיילים(*).
  • מחנה ריכוז למשפחות של "מבוקשים" נפתח במרכז סיני, בנחל, באיזור קוסיימה, והוא מורחב במהירות. נשים וילדים, שכל עוונם הוא שהם קרובים של "מבוקשים", נכלאים במקום נידח זה. בפעולה נפשעת זאת נגד נשים וילדים הגיע שלטון הדיכוי לשיא חדש של ברבריות. כדי להוסיף צביעות על פשע, ניתנה הוראה שגבר אחד לפחות יוגלה עם משפחה כזאת, "כדי שלא יגידו שאנו מחללים את כבוד האשה הערבייה".
  • ‏גברים ממשפחות של "מבוקשים" (אחים, אחיינים, בני-דודים) מוגלים למחנה ריכוז אחר בסיני, באיזור אבו-רודס, וזאת לפי "צו הגליה" רשמי, בהוראה מפורשת של השלטונות המוסמכים ביותר. כל חטאם הוא, כאמור, היותם קרובי משפחה של אדם שנפל עליו חשד בלבד!

‏אל תנסו להתחמק מאחריות בטענה כי לא ידעתם.

‏אל תנסו להסתתר מאחורי טענות עלובות של כבוד מדומה.

‏אל תנסו להגיד שדברים אלה הם "עלבון למדינה כולה" ו"חילול במת הכנסת", כפי שאמר בכנסת ח"כ גדעון האוזנר, התובע במשפט אייכמן ("מעריב", 21 בינואר).

‏הכבוד האמיתי הוא גילוי כל האמת.

הכבוד האמיתי הוא כיבוד זכויות האדם.

כבודך האמיתי, אתה האזרח, הוא שתעמוד ותדרוש הפסקת הדיכוי וההתעללות.

‏לכן אנו קוראים לכל אזרחי ישראל ולבעלי מצפון בכל מקום בעולם:

‏הרימו קולכם נגד הזוועות המבוצעות בעזה.

אנו מזהירים: יתכן והמצב עוד ילך ויחמיר.

‏אנו תובעים להקים מיד ועדה ציבורית-משפטית בלתי תלויה לחקירת המצב ברצועת עזה.

‏אנו קוראים לכל החיילים והאזרחים הנמצאים בעזה או בשטחים כבושים אחרים, לא לשתוק, אלא למסור עדות על מראה עיניהם ומשמע אוזניהם. אל תעברו בלי תגובה ליד מקום שממנו נשמעות זעקות של מעונים! אל תתחשבו בהוראות המצוות עליכם את השתיקה. זיכרו: השותק עוזר למענה!

אנו קוראים לכל אזרחי המדינה, להשתתף בהפגנה נגד הדיכוי בעזה, ביום ב', 1 בפברואר, בשעה 3:30 ‏אחה"צ, מול הכנסת, ירושלים.

‏זיכרו: כל המתעלם ממעשי דיכוי, כל השותק על עוול, הוא שותף לו ונושא באחריות יחד עם המבצעים.

‏הרימו קולכם נגד הדיכוי בעזה.

בואו להפגנה.

‏הליגה הישראלית לזכויות האדם והאזרח
מסונפת אל הליגה הבינלאומית לזכויות אדם, ניו-יורק
תל אביב, 23.1.1971
 
(*) זהו הפרט היחידי בכרוז שלא נבדק, וכנראה שאינו נכון (הערת מערכת "מצפן")