אחת מסיסמאות הקרב הציוניות המפורסמות ביותר היא הסיסמה "כיבוש העבודה". שורשיה נעוצים בשלהי המאה הקודמת, אך לכלל גיבוש הגיעה בשנים הראשונות של המאה הנוכחית, בתקופה הידועה בשם "העלייה השנייה". משמעה: עשיית מירב המאמצים כדי לתפוס את כל מקומות העבודה בארץ על-ידי יהודים: בעיר ובכפר, בישובים ישנים ובישובים חדשים. ואם יש סקטור מסויים של החקלאות או התעשייה התפוס בידי פועלים ערבים, יש "לכבוש" אותו לטובת יהודים; ואם יש תחום מסויים בו קיימת עבודה "מעורבת" של יהודים וערבים, יש "לטהר" אותו ולהופכו ליהודי בלעדי.
לא אנו טבענו את הסיסמה הקרבית הזו. היא נקבעה, בהלכה ובמעשה, על-ידי הציונים. ועדויות לכך יש לרוב בספרות הציונית. ראה, למשל, חיבורו של יוסף גורני על האידיאולוגיה של "כיבוש העבודה", שהתפרסם בחוברת "קשת" ל"ח (חורף 1968), המספר על הוויכוח שהתנהל בתחילת המאה הנוכחית בין אנשי "העלייה השנייה" מסביב לשאלה זו – ויכוח שנסתיים בנצחונם של בעלי הקו הלאומי ובתבוסתם של "בעלי המוסר", שחלמו על אפשרות כלשהי לשיתוף בין פועלים יהודים וערבים.
לא נלאה כאן את הקורא בפרטים מאותו ויכוח היסטורי. נסתפק בציטוט אחד מתוך מחקרו של גורני:
"באותו קו-מחשבה" – כותב גורני – "המשיך גם יוסף אהרונוביץ, שבלי ספק יכול להיחשב דוברה המוסמך של המפלגה ("הפועל הצעיר" – ח.ה.). בנסותו להסביר את חוסר הסיכוי להצלחה של מלחמת-המעמדות בארץ, הוא מביא סימוכים להשקפתו את קיומם של אלפי פועלים ערבים בארץ, המוכנים לעבוד במשק היהודי בשכר נמוך. על פועלים אלה אין לפועלים היהודים כל השפעה – 'ולו גם היתה אפשרות היא אינה רצויה לנו כלל וכלל, מפני שההשפעה יכולה להיות רק אחת: להרים מצבם הקולטורי, או – במילים יותר ברורות – ללכת איתם שלובי זרוע במלחמתנו, והדבר הזה אינו מתאים בשום אופן למטרתנו העיקרית', כלומר – הלאומית".
ומוסיף וממשיך גורני:
"יותר מזה. אותה שנה עצמה מגיע המחבר למסקנה שהשנאה בין שני העמים, היהודי והערבי, בדיעבד היא משרתת את האינטרסים של הפועל היהודי: 'יותר מה שיתפתח הערבי, יותר יישנו המקרים האלו או יצאו מכלל מקרים ויקבלו צורה מתמדת של שנאה וקנאה לאומית. והדבר הזה המבהיל אותנו כל כך הוא גם הערבון היותר בטוח בעד הפועל העברי'".
שימו לב: בשנת תרס"ח "מוכיח" אחד ממנהיגי הציונות הסוציאליסטית, כי האינטרס של הפועל היהודי מנוגד לזה של עמיתו הערבי. הקו שלו מנצח (וכלום יכול היה שלא לנצח?). כעבור 60 שנה מעלים בניהם של פועלים יהודים את השאלה "מתי אבוטבול יהיה פייגין" וקובלים מרה כי גורלם למעשה אינו טוב יותר מגורל הערבים.
הם מעלים את שאלתם בדרך "מנומסת". הם קובלים "בהתאם לחוק". הם מבקשים רישיון ממשטרת ירושלים לקיים הפגנה. אך ראש-הממשלה בכבודה ובעצמה פוקדת על המשטרה לאסור את הפגנתם ומכריזה: "אש בתעלה מפחידה אותי פחות מאשר אש בתוכנו" ("מעריב", 1 באפריל).
צחוק הגורל? או, אולי, שעשוע של ההיסטוריה?
או, שמא נכון הוא אותו משפט מפורסם משל מארכס, האומר כי "עם המדכא עם אחר אינו יכול להיות חופשי"?
* * *
לפחות במקרה אחד – הידוע בהיסטוריה הציונית בשם "עליית התימנים" – יש בידינו להוכיח, כי הקו האנטי-ערבי בו נקטו הציונים בבואם לממש הלכה למעשה את הסיסמה "כיבוש העבודה", הוביל אותם, בראש צלול ובמחשבה תחילה, לניצול ציני של קבוצה יהודית מסויימת, הלא הם התימנים.
יצווחו להם הציונים ויאשימו אותנו ב"הסתה עדתית"; ישתוללו מחרון וכעס הציונים ה"שמאליים" מבית-מדרשה של מפ"ם, ויאשימו אותנו ב"שנאה עצמית". אנו נפנה את קוראינו לעובדות, למקורות ההיסטוריים, לדברים שנאמרו בזמנו על-ידי הציונים עצמם.
בשנה שעברה יצאה לאור המהדורה העברית הרביעית של הספר "תולדות ההתיישבות הציונית" (הוצאת "מסדה") מאת אלכס ביין, המקדיש את חיבורו "לזכרו של ד"ר ארתור רופין אבי ההתיישבות הציונית". בהקדמה למהדורה הראשונה, שיצאה בתחילת שנות הארבעים, כתב המחבר כי "חיבור הספר נתאפשר בעזרתם הרבה של הנהלת ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לא"י ומחלקותיה", וכי הארכיונים הציוניים עמדו לרשותו. פירוש הדבר: ספר מוסמך אליבא דציונים!
ובכן, בעמוד 96 של המהדורה האחרונה, תחת הכותרת "הגברת העבודה העברית במושבות" כותב המחבר:
"כבר סופר לעיל על מלחמת הפועלים ל'כיבוש העבודה' במושבות ועל המכשולים שעיכבו בעד הצלחת השאיפה הזאת (עי' למעלה עמ' 31). מתוך כך חדרה יותר ויותר ההכרה בחוגים רחבים, ולא רק בקרב הפועלים, כי הפנייה אל הקולוניסטים בתביעות לאומיות בלבד אינה מספיקה, אלא יש צורך לסייע בידי הפועל היהודי, שיהא ביכולתו, על אף דרגת חייו הגבוהה יותר, לעמוד בהתחרות עם הפלאח הערבי".
המחבר מודה בהמשך, כי "היה צורך לבקש דרכים פשוטות יותר, ובשים לב אל מיעוט האמצעים – דרכים זולות יותר" (עמ' 97).
הוא מספר כי הנציבות של התנועה הציונית בארץ, הקרויה "המשרד הארצישראלי", היתה ערה בזמנו לחומרת הבעיה; היא ביקשה מד"ר טהון, אחד מבכירי פעיליה, לחבר תזכיר בנושא זה. התזכיר הוכן באוקטובר 1908 והוא פותח ואומר כי "אין צורך להרבות דברים כדי להוכיח כי השאלה של העסקת פועלים יהודים במקום הפועלים החקלאיים הערבים מהווה אחת הבעיות החשובות ביותר של ההתיישבות הארצישראלית" (עמ' 97).
"משני מקורות", סבור ד"ר טהון, מחבר התזכיר, "יכול וצריך לבוא החומר האנושי העובד: א) מתוך הנוער הציוני בארצות הגולה, ובעיקר ברוסיה; ב) מתוך יהודי המזרח מחוסרי-האמצעים, העומדים עדיין על מדרגה תרבותית אחת עם הפלאחים" (עמ' 98).
למה מתכוון הדוקטור הנכבד כשהוא מחלק את "החומר האנושי העובד" לשתי קבוצות? לחלוקה גיאוגרפית? לאו דווקא. מסביר אלכס ביין, מחבר הספר:
"האוכלוסיה היהודית שבארץ-ישראל עומדת רובה ככולה על דרגה נמוכה מאוד מבחינה כלכלית ותרבותית. בראש וראשונה יש לחשוב איפוא על העברתן של שכבות אלו למקצועות עבודה פרודוקטיביים, אם יש ברצוננו לפעול לשם חיזוקם של יהודי ארץ-ישראל. היהודים האשכנזים – ספק הוא אם מוכשרים הם לעבודה אחרת חוץ מן המלאכה בעיר. כנגד זה יש מקום ליהודי המזרח, ובעיקר התימנים והפרסים, גם במקצוע החקלאות. מתוך שהם מסתפקים במועט, אפשר להשוות את היהודים האלה אל הערבים, ומבחינה זו מסוגלים הם גם להתחרות עימהם. אמנם גם מידת פעילותם לא תעלה על זו של הערבים" (עמ' 98).
וממשיך מיד מחבר הספר בציטוט מן התזכיר:
"גם עכשיו מעסיקים את התימנים במספר ניכר, במשך שמונה עד עשרה שבועות של ימי הבציר, במושבות ראשון-לציון, רחובות, גדרה, ובדרך כלל האיכרים שבעים רצון מעבודתם. אילו יכולנו להביא לידי כך, שמשפחות תימניות ישתקעו במושבות בקביעות, נשיג גם זאת, שהנשים והנערות יוכלו לעבוד במשק הבית, במקום הערביות העסוקות עכשיו כמשרתות כמעט בכל משפחה של קולוניסטים בשכר גבוה (מ-20 עד 25 פרנק לחודש). עד עתה לא נעשה ניסיון רציני להחליף את הפועלים הערבים בתימנים. הקושי העיקרי הוא בזה, שהתימנים בירושלים וביפו, גם בהיותם עניים מאוד, יש להם בתי-דירה משלהם, ואילו במושבות אי-אפשר להם להישאר בקביעות עם משפחותיהם, מפני המחסור בדירות (בימי הבציר הם ישנים תחת כיפת השמים)" (עמ' 98).
המחבר מסכם: "עניין מיוחד יש למצוא בתזכירו זה של הד"ר טהון על בעיית הפועלים: כאן מדובר כבר על התימנים בבחינת פועלים המסוגלים להתחרות בעבודה החקלאית בפלאחים. אמנם לעת עתה חשבו רק על התימנים שנמצאו כבר בארץ".
אך רק לעת עתה! זמן קצר לאחר מכן ינקטו הציונים ביוזמה מיוחדת, להביא יהודים תימנים נוספים למטרה זו.
* * *
בעמוד 99 של הספר, תחת הכותרת "התימנים", מספר תחילה המחבר, אלכס ביין, על היהודים התימנים שהתגוררו אותה שעה בארץ. היו אלה כמה אלפים שהגיעו לארץ בשנות השמונים של המאה הקודמת:
"… תמיד היו מפכים בלבם געגועים חזקים לארץ-ישראל. אבל עד הזמן ההוא היו געגועים אלו דתיים-משיחיים בלבד; ורק משהתחילו מגיעים יהודים מתימן, רובם מהעיר צנעה, בדרך הטבע לארץ-ישראל, כאילו ירדה ארץ-הגעגועים הקדושה מן השמים לארץ. כמה אלפים עולים באו אז ארצה בקבוצות גדולות וקטנות, כאן מצאו רק אפשרות מועטת להשתכר; לא היה מקום למלאכת ידם הזריזה, בייחוד אומנות צורפי הזהב; החקלאות עדיין לא היתה מפותחת ואיש לא דאג לעולים הזרים. וכך נצטופפו יחד בערי יפו וירושלים, שם בנו להם בתים קטנים. הרבה מהם באו במהרה עד למדרגת פושטי-יד – ומכאן ואילך היו ידועים בארץ כקבצנים. מאז נוסד בית-הספר למלאכת-יד אמנותית 'בצלאל' בשנת 1906 , שעוד ידובר עליו להלן, התחילו משתדלים, ובהצלחה, להפוך תימנים מבני הישוב הזה לעובדים פרודוקטיביים באומנות-כפיים זו. בשיעורים מיוחדים למדו כמה מהם את מלאכת הסיתות, שעד הזמן ההוא היתה מונופולין בידי הערבים. משנת 1904 עשו נסיונות להשתמש בהם גם לעבודות העונה במושבות יהודה. עתה חשב המשרד הארצישראלי להרחיב את הנסיונות האלה".
והנה בדצמבר 1910 , לאחר שהתזכיר המפורסם של ד"ר טהון היה מונח כבר על שולחן העסקנים הציוניים, החל "המשרד הארצישראלי", תוך שיתוף פעולה עם "הפועל הצעיר", לחשוב על אירגון הבאת תימנים נוספים לארץ.
הקורא חייב לזכור את הדברים שהובאו בראשית המאמר מפי דוברה המוסמך של מפלגת "הפועל הצעיר", יוסף אהרונוביץ, על היחס לפועלים הערבים מחד, ועל התועלת שיש להפיק מן השנאה הלאומית מאידך. והרי את הדברים האלה אמר אהרונוביץ בדיוק באותו הזמן שבו עסקה מפלגתו בהבאת היהודים מתימן, כדי שיתפסו את מקום הערבים!
בדצמבר 1910 נבחר איש "הפועל הצעיר" (ורשבסקי-יבנאלי) להיות שליח בתימן, לעבור בארץ לאורכה ולרוחבה ולעורר את יהודיה, כדי שיגשימו בעצמם את "תקוות הגאולה". מחבר הספר בו אנו דנים מסכם את השליחות כך:
"ואמנם ראה ברכה בעבודתו. במשך שנת 1912 עלו מתימן כמה מאות משפחות לארץ-ישראל – יותר משציפו וממה שהיה רצוי; והיה צורך לשלוח כרוז לתימן בדרישה, שלא יעלו עוד אלא לאחר שיקבלו הודעה חדשה" (עמ' 101).
אכן, היהודים התימנים נדרשו להגשים את "תקוות הגאולה", אך במנות קטנות; הכל לפי צרכי "כיבוש העבודה".
ועוד, בעמוד 101:
"בארץ לא היו מוכנים עוד ל'זרם המונים' כזה. אמנם הצליחו עסקני הישוב, בייחוד בעזרתו הפעילה של 'הפועל הצעיר', למצוא מעט-מעט מקומות עבודה בשביל רוב העולים – עד כמה שהיו מוכשרים לעבודה חקלאית – במושבות הגדולות, בחוות של ההסתדרות הציונית ובמשקים פרטיים. אבל תנאי השיכון היו לפי שעה למטה מכל ביקורת. האנשים, חלשים גם בלאו הכי ותשושים עוד יותר מעמל הדרך הארוכה, לנו תחת כיפת השמים או שכנו ברפתים ובפינות; קפצו עליהם מחלות על גבי מחלות, ורבו בתוכם מקרי-מוות. היה הכרח בעזרה מהירה".
גם כשנאספו מעט כספים, וגם לאחר שנבנו מעט דירות, כפי שמסופר בעמוד 102 , הרי ש"הבתים – גדולים יותר לפועלים בני מזרח אירופה, וקטנים מהם בשביל התימנים…".
* * *
באותה תקופה העלה על הכתב יוסף שפרינצק (מי שכיהן אחר כך כיו"ר הכנסת הראשונה) את רשמיו. הדברים נתפרסמו בגיליון "הפועל הצעיר" משנת תרע"ב (1912) והועתקו בספר שהוצא מטעם ועדת התרבות של ההסתדרות בשנת 1924 ("מסילה – ספר לימוד וקריאה לגדולים", עמ' 43):
"...צרות התימנים מתחילות בעיקר רק עם כניסתם למושבה. אין במושבה דירות פנויות ומוכנות בשביל מספר הגון של תימנים. ובאין ברירה, מוכרחים, על פי רוב, להכניסם לרפתים ולאורוות, המשמשות לפעמים דירה גם לפועלים הערבים. את הבניינים האלה מתקנים ומנקים ומשתדלים לסגלם למעון בני-אדם. לרוב אין גם די אורוות, ואז מתכנסות משפחות רבות – לפעמים עד עשר – בבניין אחד. הצפיפות מרבה את אי הנקיון ומשפיעה לרעה על מצב הבריאות של התימנים… ואחרי שאלת הדירה באה שאלת העבודה. אמנם רגיל התימני בעבודה ויודע הוא גם לסבול, אבל את כל אותו התענוג שבשיעבוד הגופני של העובד אצל אחרים לא הרגיש מעודו. הוא לא ידע עד כה לא את המעדר, לא את הפעמון וגם לא את העבודה הבלתי-פוסקת במשך כל היום… במשפחות התימנים שבמושבות הכל עובדים: האב, האם והילדים הגדולים. בבית נשארים אך הזקנים, החלשים, ההרות והילדים הקטנים. התימניה עובדת כגבר. עסוקה היא, לפעמים, בפרדס או בשדה. אולם עיקר מלאכתה – שרות יומי בבתי האיכרים".
שפרינצק קרא לכך "חבלי הסתגלות".
השאלה היא: כמה דורות נמשכים "חבלי הסתגלות" אלה?
לאלוהי הקפיטליזם ולכוהני הציונות – הפתרונים.
[ראו גם "הציונות נגד היהודים" מאת אהוד עין-גיל ב"מצפן" מס' 76, מרץ 1976]