commune - 58

לונדון, 30 במאי 1871

‏בבוקרו של ה-18 במארס 1871 הקיצה פאריס למשמע קריאת הרעם: "תחי הקומונה!". וכי מהי הקומונה, אותו ספינקס, שהעמיד במבחן כה קשה את השכל הבורגני?

"הפרולטארים של פאריס – כך כתב הוועד המרכזי במינשר מיום 18 במארס – נוכחו לדעת מתוך תבוסותיהם ובגידתם של המעמדות השליטים, כי הגיעה השעה ששומה עליהם להציל את המצב וליטול בידיהם את הנהגת ענייני הציבור... הם הבינו כי חובתם העליונה וזכותם המוחלטת היא לעשות עצמם אדונים לגורלם ולאחוז ברסן השלטון". – ואולם אין מעמד הפועלים יכול ליטול בידיו סתם את מנגנון המדינה המוגמר ולהפעילו לתכליותיו שלו. – – –

*     *     *

פא‏ריס, שהיתה מרכז ומושב קבע לכוח השלטון הישן ועם זאת נקודת-הכובד החברתית של מעמד הפועלים הצרפתי, פאריס התקוממה והרימה את נשקה נגד ניסיונם של תייר ושל היונקרים העם-ארציים שלו לחדש ימיו של אותו כוח-שלטון נושן, מורשת הקיסרות, ולהנציחו. פאריס היתה מסוגלת להתנגד בכוח אך ורק משום שבתוצאת המצור היא נפטרה מן הצבא והעמידה במקומו משמר לאומי שהורכב בעיקרו מפועלים. מעתה שומה היה עליה להפוך עובדה זו לתקנה-של-קבע. לפיכך היה זה הצו הראשון של הקומונה לחסל את צבא-הקבע ולהמירו בעם המזוין.

‏הקומונה היתה מורכבת מנציגים עירוניים, שנבחרו בשכונותיה השונות של פאריס על-פי זכות בחירה כללית. הם היו אחראים בפני שולחיהם וניתנים לפיטורים בכל שעה. מובן מאליו שרובם היו פועלים או נציגים מוכרים של מעמד הפועלים. הקומונה לא נועדה להיות גוף פרלמנטרי, כי אם גוף עובד, רשות מוציאה-לפועל ורשות מחוקקת בעת ובעונה אחת. המשטרה, שהיתה עד כה כלי-שרת בידי השלטון המדיני, נתערטלה מייד מכל סגולותיה הפוליטיות ונהפכה לכלי-שרת של הקומונה, האחראי בפניה והנתון לפיטורים בכל שעה. הוא הדין בפקידים מכל שאר ענפי המינהל. לכל העוסקים בשירות הציבור, מחברי הקומונה עצמם ומטה, נקבע שכר של פועלים. הזכויות המקובלות בידי נושאי-השררה הרמים של המדינה, ודמי-הייצוג המוקצבים להם, נעלמו יחד עם נושאי-השררה עצמם. המישרות הציבוריות פסקו מהיות קניינם הפרטי של שמשי הממשלה המרכזית. לא רק מינהל העיר, אלא כל היוזמה שהופעלה עד כה על ידי המדינה, הופקדה בידי הקומונה.

‏משנתחסלו צבא-הקבע והמשטרה, מכשירי הכוח החומרי של המימשל הישן, שקדה הקומונה מייד על שבירתו של מכשיר הדיכוי הרוחני, של שלטון אנשי הדת; היא ציוותה לפרק את כל הכנסיות ולהפקיע את נכסיהן, במידה שהיו גופים בעלי-נכסים. הכמרים הוחזרו לדומיית החיים הפרטיים, על מנת להתפרנס שם – כדוגמת קודמיהם, שליחי-ישו – מנדבות קהל המאמינים. כל מוסדות החינוך נפתחו לפני העם חינם אין כסף, ובו בזמן הועמדו מחוץ לכל התערבות של המדינה ושל הכנסייה. לא זו בלבד שעל ידי כך נהייתה זכות ההשכלה היסודית לנחלת הכלל, אלא שהמדע עצמו נגאל מן האזיקים שבהם כפתוהו המשפט-הקדום המעמדי וכוח הממשלה.

נושאי מישרות השיפוט קיפחו אותה אי-תלות למראית-עין, ששימשה רק חיפוי לכפיפותם לכל הממשלות המושלות בזו אחר זו, אשר לכולן נשבעו שבועת-אמונים אחת לאחת לפי התור, והפרו את שבועתם. ככל שאר משרתי הציבור צריכים היו מעתה גם הם להיבחר ולהיות אחראים בפני שולחיהם וכן גם נתונים לפיטורים.

‏הקומונה הפאריסאית נועדה, כמובן, לשמש מופת לכל מרכזי הייצור הגדולים שבצרפת. אילו נכונה השיטה הקומונאלית בפאריס ובמרכזים ממדרגה שנייה, כי עתה אנוסה היתה הממשלה המרכזית הישנה לפנות את מקומה גם בפרובינציות למימשל העצמי של היצרנים. בתרשים קצר של אירגון האומה, שלא היה סיפק בידי הקומונה להוסיף ולעבדו, נאמר במפורש כי הקומונה חייבת להיות צורתו הפוליטית אף של הכפר הקטן ביותר, וכי במקום צבא-הקבע הארצי חייבת לקום מיליציה עממית שזמן השירות בה יהא קצר ביותר. על הקהילות הכפריות בכל מחוז ומחוז הוטל, לפי אותו תרשים, לנהל את ענייניהן המשותפים באסיפה של צירים בבירת המחוז, ואסיפות מחוזיות אלה שוב צריכות היו לשלוח צירים לנציגות הלאומית בפאריס; הצירים עצמם יהיו נתונים לפיטורים בכל שעה ויונחו על ידי הוראות מחייבות מצד בוחריהם. התפקידים המועטים אך החשובים שיישארו אז בסמכותה של ממשלה מרכזית לא יבוטלו, כפי שסולפו הדברים בזדון, אלא יוטלו על פקידים קומונארים, היינו, הכפופים לאחריות מדוקדקת.

‏החוקה הקומונאלית לא נתכוונה לשבור את אחדות האומה, אלא להיפך – לארגנה; עתידה היתה אחדות האומה להיפך למציאות עם ביטול אותו כוח ממלכתי שהתיימר להיות התגלמותה, אך ביקש להיות בלתי תלוי באומה ונעלה ממנה, אף שלא היה אלא גידול טפילי על גופה. בעוד שהמשימה היתה לכרות

‏מעל גוף החברה את אברי הדיכוי המובהקים של כוח המימשל הישן, הרי תפקודיו המוצדקים של המימשל צריכים היו להישלל מאותו כוח התובע לעצמו את הזכות להיות נישא מעל החברה, ולהימסר בידי משרתיה האחראיים של החברה.

‏זכות הבחירה הכללית, במקום שתכריע אחת לשלוש או לשש שנים מי מאנשי המעמד השליט יישב בפרלמנט כנציגו וכנוגשו של העם, הוטל עליה לשמש את העם המכונן בקומונות, ממש כשם שזכות הבחירה הפרטית משמשת כל מעביד שהוא בבחירת פועל, משגיח או מנהל חשבונות לבית-עסקו. ובידוע שבעולם כי החברות, כמוהן כפרטים, יודעות על-הרוב למצוא את האדם המתאים לצרכי עסק ממשיים, ואם תארע להן טעות יידעו לתקנה עד מהרה. מאידך לא ייתכן דבר כה זר לרוחה של הקומונה כהחלפתה של זכות הבחירה הכללית על ידי אינווסטיטורה [שיטת המינויים לבעלי-משרה – המערכת] היירארכית. – – –

*     *     *

‏מוזר הדבר: למרות רוב הלהג והספרות העצומה של שישים השנים האחרונות בעניין שחרור הפועלים, הרי ברגע שנוטלים הפועלים, במקום מן המקומות, עניין זה בידיהם, מייד תצילינה אוזנינו ממליצות האפולוגטיקה של פרקליטי החברה הנוכחית על שני קטביה: ההון ועבדות-השכר (בעל-הקרקעות בימינו אינו אלא שותפו הנחבא-אל-הכלים של בעל-ההון); משל כאילו ברה וזכה היא החברה הקפיטליסטית ועודה שרויה בתום בתוליה, כאילו לא נתפתחה עדיין כל מערכת עקרונותיה ולא נתערטלה עדיין מכל מחלצות אשליותיה, כאילו עדיין לא נחשפה קבל עם כל עלילת זנוניה! הקומונה – זועקים הם – מבקשת לבטל את הקניין, את אושיותיה של כל ציביליזציה!

‏אמנם כן, רבותי, הקומונה ביקשה לבטל אותו קניין-מעמדי ההופך את עבודתם של הרבים לעושרם של מעטים. הקומונה נתכוונה לנשל את המנשלים. היא ביקשה לעשות את הקניין הפרטי ממשות, על ידי שתיטול את אמצעי הייצור, את הקרקע ואת ההון, שהינם עתה קודם-כל אמצעים לשיעבודה ולניצולה של העבודה, ותהפכם למכשירים פשוטים של העבודה החופשית והמאוגדת. – אבל הרי זה הקומוניזם, אותו קומוניזם "בלתי אפשרי"! – ובכן, אותם אנשים מקרב המעמדות השליטים, שהם נבובים כל-צרכם כדי לתפוש כי אין המשטר הנוכחי יכול להוסיף ולהתקיים לאורך-ימים – ורב מספרם – הללו שמו עצמם שליחים צעקניים וטורדניים לבשורת הייצור השיתופי. אך אם ‏ייצור שיתופי זה לא נועד להישאר בחזקת מראית-עין בלבד או תרמית, אם שומה עליו לסלק את המשטר הקפיטליסטי, אם כלל האיגודים היצרניים יסדירו את הייצור הלאומי על-פי תוכנית משותפת, יטילו עליו את פיקוחם שלהם וישימו קץ בדרך זו לאנארכיה התמידית ולעווית החוזרת ונשנית לעתים מזומנות, שמכורח הדברים הן מנת חלקו של הייצור הקפיטליסטי – כי עתה מה כל זה בעיניכם, רבותי, אם לא הקומוניזם, הקומוניזם "האפשרי"?

‏מעמד הפועלים לא ייחל לנסים מן הקומונה. אין באמתחתו שום אוטופיות מוכנות ומזומנות, שיש להגשימן על ידי החלטת עם. יודע הוא, כי בשביל שישיג את שחרורו ויחולל עם זאת אותה צורת חיים נעלה יותר, אשר החברה הנוכחית חותרת לקראתה ללא-הימנע בהתפתחותה הכלכלית שלה עצמה, יהא עליו לעמוד במאבק עקשני בשורה שלמה של תהליכים היסטוריים, שיביאו לידי תמורה גמורה הן בתנאים והן באנשים. מעמד הפועלים חייב לא להגשים אידיאלים כלשהם, כי אם רק להוציא למרחב אותם יסודות של החברה החדשה שנתפתחו כבר בחיקה של החברה הבורגנית ההולכת ומתמוטטת. מעמד הפועלים, שיש לו תודעה גמורה לגבי שליחותו ההיסטורית והחלטת-גבורה להיות ראוי לה, די לו להשיב בחיוך על הגידופים האוויליים של מלקקי-הפינכה מן העיתונות ועל האפיטרופסות של הדוקטרינרים הבורגניים מבקשי טובתו ומלמדיו להשכיל, המטיפים לו בקול חזון נבואי דברי בערות חבוטים ושגיונות-שווא כיתניים, כאילו חזקה להם על אמת מדעית שאין עליה עוררין.

‏בשעה שנטלה הקומונה הפאריסאית בידיה-היא את הנהגת המהפכה; בשעה שהעזו פועלים פשוטים זו הפעם הראשונה לשלוח ידם בזכות-היתר השלטונית של "אדוניהם הטבעיים", בעלי הרכוש, ועשו את מלאכתם בצניעות, באחריות וביעילות, תוך תנאים קשים מאין כמותם, – והם עשוה תמורת משכורות שהגיעו בקושי לכדי חמישית מן השכר המינימלי שמקבל, לפי עדותו של בר סמכא מדעי נכבד (פרופסור האקסליי), מזכיר מועצת בתי הספר בלונדון, – באותה שעה פירכס העולם הישן בעווית של חימה וזעם למראה הדגל האדום, סמל רפובליקת-העבודה, שהתנוסס על בית העיריה. – – –

*     *     *

‏לאחר המלחמה האיומה ביותר של הזמן החדש התחברו הצבא [הפרוסי] המנצח והצבא [הצרפתי] המנוצח ועשו יד אחת להרוג ולאבד את הפרולטריון; אך מאורע זה ללא-תקדים אינו מציין, כפי שסבור ביסמארק, את הדברתה הסופית של החברה החדשה המבקיעה לה את הדרך קדימה, כי אם את התפוררותה הגמורה של החברה הבורגנית הישנה. התרוממות הגבורה האחת, שהחברה הישנה עוד היתה מסוגלת לה, הריהי המלחמה הלאומית; ומעתה היא מתגלית כהונאה ממשלתית גרידא, שאין לה כל מטרה אחרת אלא להשהות את מלחמת המעמדות. וכל אימת שמלחמת המעמדות מתלקחת כדי להבה של מלחמת-האזרחים, שוב נעלמת הונאה זו ואיננה. השלטון המעמדי אינו יכול עוד להסתתר במעטה של מדים לאומיים; הממשלות הלאומיות ניצבות שכם אחד כנגד הפרולטריון!

‏לאחר יום א' של חג השבועות 1871 לא יתוארו עוד שלום או שביתת נשק בין פועלי צרפת לבין מנכסי תוצרת-עבודתם. יד הברזל של קלגסים שכירים אולי תוכל במשך זמן מה להשפיל ולדכא את שני המעמדות גם-יחד, אך המאבק יפרוץ בהכרח פעם בפעם בהיקף המתרחב בלי-הרף, ואין כל ספק מי יהיה המנצח לבסוף – המנכסים המועטים או הרוב העצום של העובדים. ופועלי צרפת אינם אלא חיל-החלוץ של כל הפרולטריון המודרני.

בשעה שממשלות אירופה עצמן מאשרות ומקיימות בדרך זאת, קבל עם פאריס, את אופיו הבינלאומי של השלטון המעמדי, הריהן צועקות חמס על התאגדות הפועלים הבינלאומית – זה האירגון הבינלאומי של הפועלים, האירגון שכנגד הקשר הקוסמופוליטי של ההון – ומוקיעות אותה כמקור כל הפורענות הזאת. תייר הטיח כלפיה שהיא רודן העבודה, המעמיד פני משחררה. פיקאר ציווה לנתק כל קשר בין אנשי האינטרנציונל בצרפת לבין חבריהם בחוץ-לארץ; הרוזן ז'ובר, זה השותף לדבר עבירה של תייר משנת 1835, שנזדקן ופניו כפני חנוט, הצהיר כי משימתן הראשית של כל הממשלות היא להכרית אירגון זה מכל וכל. היונקרים העם-ארציים שבאסיפה הלאומית מרימים נגדו קול-יליל, וכל העיתונות האירופית נענית אחריהם במקהלה.

סופר צרפתי נכבד, הזר להתאגדותנו לחלוטין, גילה דעתו לאמור: "חברי הוועד המרכזי של המשמר הלאומי, כמוהם כרוב אנשי הקומונה, הם המוחות הפעילים, המשכילים והנמרצים ביותר של התאגדות הפועלים הבינלאומית... הללו אנשים ישרים לחלוטין, כנים, נבונים, מלאי מסירות, טהורים וקנאים במובנה הנעלה של המילה". כמובן, השכל הבורגני, החדור רוח משטרה, מתאר לעצמו את התאגדות הפועלים הבינלאומית כמין קשר חשאי, שהנהגתו המרכזית מצווה פעם-בפעם לערוך התפרצויות בארצות שונות. אך התאגדותנו היא למעשה רק הברית הבינלאומית המלכדת את הפועלים המתקדמים-ביותר בארצות השונות של העולם התרבותי. בכל מקום ובכל צורה ובכל התנאים, שבהם תגיע מלחמת המעמדות לקיום של ממש, אך טבעי הדבר שחברי התאגדותנו יעמדו בכל עת תמיד בשורה הראשונה. התאגדות זו, קרקע צמיחתה היא החברה המודרנית עצמה. אין לרמסה בעפר, ואם גם יישפך דם אין קץ. אין לרמסה ולהכחידה, אלא אם כן ירמסו ויכחידו הממשלות את שלטון-הכפייה של ההון על העבודה, הווה אומר: את התנאי לעצם קיומן הטפילי על גוף החברה.

‏פאריס של הפועלים והקומונה שלה – תהילתה תורם על נס תמיד כמבשרת המפוארת של חברה חדשה. קדושיה צרורים לנצח בלבו הגדול של מעמד הפועלים. מהרסיה ומחריביה כבר הוקעו כיום הזה בידי ההיסטוריה אל אותו עמוד-הקלון, אשר תפילות כמריהם כולן לא יספיקו לגאלם ממנו.