משפטה של אנג'לה דייוויס, המסע העולמי למען שחרורה, הדיכוי ההולך וגובר של המהפכנים השחורים – ובמיוחד דיכוי "הפנתרים השחורים" – כל אלה העלו שוב לכותרות את המאבק האפרו-אמריקאי בארצות הברית.
ממדי המאבק עוררו הד נרחב בעולם, עד כי אנשים רבים, ובעיקר צעירים, נתפסו לאשליות ואינם מסוגלים להבחין עוד בין המציאות לבין המיתוס המתלווה אליה. גם לישראל הגיע שמעו של המאבק ועובדה ידועה לכל היא התארגנותם של "פנתרים שחורים" בארץ. לכן, כדי לנתץ אשליות הרווחות בקרב קומץ מהפכנים בישראל ובקרב הפנתרים, כדאי לבחון, ולו בקצרה, את התפתחות התנועה השחורה ואת סיכוייה.
החרמת האוטובוסים בעיר מונטגומרי שבמדינת אלבמה, בהם היתה נהוגה אפליה, נתנה את האות לתנועה הנוכחית לשחרור השחורים בארצות הברית. לראשונה עברו השחורים למאבק פעיל והמוני כנגד האפליה. סוג זה של מאבק הוליד, ללא ספק, תוצאות חשובות (חוקים נגד אפליה וכו'). ומעבר לזאת: הוא הוכיח להמונים השחורים כי רק מאבק פעיל יכול להביא לתוצאות. בכל ארצות הברית צמחו קבוצות ומפלגות שאירגנו מאבק לשיפור מצבם של השחורים – בעיקר במישור המקומי.
אחרי זמן קצר נוכח החלק הפעיל יותר והמודע ביותר, כי צורה זו של מאבק איננה יכולה להביא לשינויים רדיקאליים. ברור היה, כי הבורגנות האמריקאית מסוגלת "לסבול" את ההפרעות ולשאת בשינויים כל עוד שריר וקיים הניצול הבסיסי של השחורים – הניצול הכלכלי. ודוגמאות לניצול זה מצויות בשפע: 45 אחוז מן המובטלים הם שחורים; שכרו של הפועל השחור נמוך ב-30 אחוז משכרו של פועל לבן בעבודה דומה; כמחצית מן האוכלוסיה המקופחת ביותר בארצות הברית הינה שחורה (בעוד שאחוז השחורים בכלל האוכלוסיה הוא כעשרה). מכאן ברור שהבסיס לדיכוי השחורים אינו טמון בסעיף זה או אחר של חוקת ארצות הברית, אלא במערכת הכלכלית האמריקאית – בקפיטליזם.
מלקולם "איקס", שעמד במשך שנים בראש מאבק אפרו-אמריקאי לאומני ובלתי-מעמדי, נרצח רק אז, כשעמד על המהות האמיתית של אפליית השחורים. כשגילה כי ניצול השחורים ודיכויים הוא פרי השיטה החברתית והכלכלית של האימפריאליזם האמריקאי. כל מאבק המכוון נגד עצם השיטה הקפיטליסטית מהווה סכנה ואיום לבורגנות האמריקאית; מלקולם נרצח לכן לפני שהספיק לארגן, לאור תפיסתו החדשה, את ההמונים שנהו אחריו.
אך מותו לא שם קץ למאבק השחורים. אדרבא, קם דור חדש של מהפכנים שחורים שעבר ממאבק לשחרור לאומי גרידא, למאבק כולל נגד המשטר בארצות הברית. המהפכה בקובה וההתעוררות המהפכנית בעולם הניאו-קולוניאלי היוו אבני-דרך לבני דור חדש זה של מהפכנים. אירגונים שונים ביטאו את הרדיקאליזציה הזאת: "הכוח השחור" בהנהגתם של סטוקלי קרמייקל ואחר כך ראפ בראון, ובייחוד מפלגת "הפנתר השחור" המהווה את חלוץ המאבק האפרו-אמריקאי בארצות הברית החל מ-1967.
הפנתרים השחורים ראו עצמם מלכתחילה כאירגון מהפכני הלוחם נגד הקפיטליזם, שהוא שורש דיכוי השחורים. סיסמתם – למען ניהול עצמי של השחורים – הפכה לפופולארית ביותר והביאה להם תמיכה המונית. הדינאמיות של הסיסמה בולטת לעין. היא מוכרחה להביא לידי התנגשות ישירה עם הקפיטליזם האמריקאי, שאינו מסוגל להגשימה אלא במחיר קבורתו-הוא. אחד הניסויים של הניהול העצמי היה ההגנה העצמית המזויינת של השחורים בגטאות כנגד פלישות המשטרה.
במקביל, החלו הפנתרים השחורים לתפוס עמדה חזקה ולהיות חלוץ במאבקם של התלמידים והסטודנטים השחורים בשנים 1967–1968. כאשר הוחמר הדיכוי ורבו הרדיפות, ומשנעצרו רוב מנהיגיהם, היו הם הראשונים שהחלו לשתף פעולה עם תנועות מהפכניות לא-שחורות בארצות הברית. צעד זה הביא להם תמיכה נרחבת גם מחוץ לגטאות.
בסוף 1968 – לאחר רציחתם ומאסרם של מיטב המנהיגים ולנוכח היעדר הנהגה אחידה ופרספקטיבה אסטרטגית ברורה – החלה התדרדרות ופשט הניוון. במקום לתרגם את התמיכה ההמונית הספונטאנית בגטאות להכרה פוליטית לוחמת, הצטמצם "הניהול העצמי" בפעולות נועזות של קבוצות מזויינות. פעולות אלו גררו הפעלת דיכוי חמור יותר נגד האוכלוסיה הבלתי-מאורגנת, שחדלה לתמוך בפנתרים בראותה בהם את האחראים להחרפת המצב. בידודם של הפנתרים בתוך הגטאות הקל ומקל את תהליך חיסולם הפיזי – תהליך לו אנו עדים כיום.
יחד עם הפיצול הרב וחוסר התיאום בין האירגונים המקומיים השונים, בקרב מפלגת "הפנתרים השחורים" החלה להתפשט תופעת הכיתתיות ואי-הנכונות לשתף פעולה עם גורמים אחרים – יהיו אלה אירגונים מהפכניים שחורים או לבנים. על רקע זה, ומתוך רצון לפתור את הבעיות הקשות, החלו מנהיגים שונים מקרב "הפנתרים השחורים" לחפש מקורות אידיאולוגיים שונים ורבים: צ'ה גווארה, מלקולם איקס, מאו צה-טונג, ובעיקר… סטאלין. אכן, הבלבול הגיע לשיאו.
אולם כיום, יותר מאשר אי-פעם בעבר, עומדים על סדר היום הן הסיסמה "ניהול עצמי של האוכלוסיה השחורה" והן הצורך בבניית מפלגה אפרו-אמריקאית עצמאית, שתעמוד כאלטרנטיבה לשתי המפלגות הבורגניות הגדולות – הרפובליקאית והדמוקרטית. בדרך זו יוכלו ההמונים השחורים להבין ולהכיר את הניגוד הבסיסי הקיים בינם לבין המשטר הקפיטליסטי האמריקאי; כך יוכלו להגיע להתמודדות ישירה עימו. אל לנו לשכוח, כי חרף הרדיקאליזציה הרי ש-90 אחוז מן האוכלוסיה השחורה מצביע עדיין בעד המפלגה הדמוקרטית!
במצב זה הרי שפעילותם ההרואית של הפנתרים השחורים הולכת ולובשת צורה של "ניהיליזם מהפכני" (עליו דיבר אחד ממנהיגיהם, ה. ניוטון, במותחו ביקורת על תנועתו) יותר מאשר פעילות של אבנגרד מהפכני. תפקידנו כמהפכנים ישראליים הוא כמובן להגן, במעט כוחנו, על הפנתרים השחורים כנגד הדיכוי מצד המשטר האמריקאי. אך אל לנו להימנע מלמתוח ביקורת על פעילותם, אם אנו סבורים כי הקו בו בחרו אינו יכול להביאם אלא למבוי סתום, במקום לקידום המאבק הכולל לשחרור השחורים וההמונים העמלים בארצות הברית.
* * *
בחינת התפתחותם של "הפנתרים השחורים" בארצות- ברית איננה מיותרת, בעיקר נוכח ההתעוררות בישראל של כוחות שאפילו נטלו להם את השם "פנתרים שחורים". ישנן דרכים מסוימות בהן מגיב משטר על תופעות המטרידות את שלוותו; ישנה התפלגות מסוימת של תגובות בקרב אוכלוסיה מדוכאת ביחס לגופים קיצוניים הצומחים בקרבה. לכן "לימוד מניסיונם של אחרים" יכול להוות יתרון עצום לכל קבוצה מהפכנית בראשית דרכה. "ניסיונם של אחרים" הוא מכשיר טוב להימנע מטעויות, מאשליות ומאכזבות. בחירת "הצעד הבא" נעשית קלה יותר אם הסיכויים והסיכונים ידועים או צפויים מראש, לפחות בחלקם.
במה דברים אמורים? לדוגמה: הבטחות לשיכון, לג'וב, לסגירת תיק, לשיפור בחינוך, הן ללא ספק הבטחות מפתות. הן עלולות להשלות את חברי הקבוצה ולגרום להם לחשוב כי השיגו את מטרתם. אולם הניסיון מלמד כי זה אחד האמצעים בידי השלטון כדי "לסתום את הפה" לפעילים. הניסיון גם מורה, כי עצם פיזור ההבטחות לפעילים מוכיח כי אין בידי השלטון יכולת לשפר את מצבה של כל האוכלוסיה. אם שיטה זו נכשלת, משתמש השלטון בשיטות אחרות. פחות עדינות: איומים, מאסרים, הפחדות והריגות. והרי לנגד עינינו דוגמת ארצות הברית, שם נאלץ השלטון להשתמש בפועל ממש בכל הדרכים האלה כדי לדכא את התנועה.
אמצעי מקובל אחר הוא החדרת אנשים מתונים מאוד לתוך הקבוצות המהפכניות, כדי לשבש את הפעולה התקיפה ולהסב אותה לאפיק של פעולה מחאתית גרידא. כמו כן פועלים אנשים מוחדרים כדי לסכסך, לזרוע איבה ולבודד את הפעילים והמנהיגים מקרב חברי האירגון. ראויה לציון העובדה, כי השלטונות מחדירים לא רק אנשים מתונים; לפעמים הם נוקטים בדדך הפוכה, על ידי החדרת "קיצוניים" המטיפים לפעולות הנועדות לסבן את האירגון או את אנשיו.
נקודה חשובה נוספת היא מהות היחסים בין הקבוצה, או האירגןן, לבין האוכלוסיה שבגטו או בשכונה. בדרך כלל מקווה חלק גדול מן האוכלוסיה להתפתחות הדרגתית ותולה תקוותו ב"התבוללות" ובשיפורים איטיים. אפשר ללמוד לקח מן הפגיעות החמורות שנגרמו לאוכלוסיה בגטאות האמריקאיים כתוצאה מן הדיכוי המשטרתי. הניהול העצמי היה רופף למדי; הוא לא כלל את רוב האוכלוסיה. אין פלא, לכן, כי האוכלוסיה לא תמכה באופן קבוע בפנתרים, ראתה בהם לעיתים את המקור לצרות ונכנעה ללחצים. קרוב לוודאי כי חינוך פוליטי וניהול עצמי רחב ועמוק היה מונע חלק ניכר מן הכשלונות.
גם באשר לשיתוף פעולה עם "לבנים" אפשר למצוא קיצור דרך בהסתמך על ניסיונם העשיר של הפנתרים בארצות הברית. אחרי דחייה מוחלטת של עזרה כלשהי מצד לבנים, ולו גם מהפכניים, נוכחו הפנתרים לדעת כי לא זו בלבד שהם זקוקים לעזרה, אלא שהמאבק הוא אחד ביסודו. אחד מן המנהיגים המפורסמים של "הפנתרים השחורים" הכריז לא מכבר כי בעלי הברית הם "הפועלים החזירים הלבנים" אפילו אם הם עצמם עדיין אינם יודעים זאת.
(מאמר בלתי חתום)
