אנשי משרד הקליטה במחוז חיפה עמדו בימים אלה בפני בעיה מביכה: תושב הכפר הערבי ערערה שבוואדי ערה בא אליהם כשבפיו התביעה ליהנות מכל הזכויות וההקלות של "תושב ישראלי חוזר". הכיצד? – תמהו הפקידים.
השיב הערבי: "מיד לאחר קום המדינה היגרתי לחו"ל. עכשיו חזרתי, וכתושב ישראלי חוזר נודע לי כי אני זכאי להקלות רבות, ביניהן הלוואה לרכישת דירה וקניית מכונית ללא מכס".
הפקידים הסבירו לאיש כי מזכויות של תושב חוזר יכולים ליהנות רק יהודים והערבי חזר לכפרו בפחי נפש.
("ידיעות אחרונות", 30 באוגוסט 1970)
- האיש הוא יליד הארץ.
- הוא אזרח המדינה.
- הוא תושב ישראל.
- הוא חזר לישראל.
- הוא תושב חוזר שאינו מוכר על ידי פרשני החוק כ"תושב חוזר".
כי מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, ובמדינה דמוקרטית אין החוק מפלה בין אזרח לאזרח. אולם כאשר פקידי משרד ממשלתי מפרשים את החוק ומפעילים אותו הם מרשים לעצמם לקבוע כי רק תושב יהודי חוזר הוא בחזקת "תושב חוזר" הזכאי ליהנות מזכויות-יתר.
* * *
במובן מסוים יש לפקידים על מה להסתמך.
הצהרת העצמאות של מדינת ישראל (הידועה בשם "מגילת העצמאות") לא הצהירה על הקמת מדינה עצמאית בארץ-ישראל, אלא על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל.
המונח "עצמאות'" אינו מופיע כלל במגילת העצמאות.
"על הכרזת המדינה חתמו כל המפלגות היהודיות בישראל, מווילנר הקומוניסט ועד הרב קלמן כהנא, ופה אחד הוחלט כי 'אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל'." (בן-גוריון, "מעריב", 6 בפברואר 1970)
בין "מדינה עצמאית" ל"מדינה יהודית" כמונח פוליטי, חברתי, משפטי, פעורה תהום. המינוח הראשון מבסס מדינה אזרחית, אשר – לפחות לפי החוק – אינה מפלה בין אזרח לאזרח. המינוח השני מכריז על הקמת מדינת לאום, אשר מבוססת על הבחנה ואפליה לאומית.
אפליה לאומית איננה בהכרח אפליה לרעה של קבוצה לאומית אחת במדינה רב-לאומית. היא יכולה להיות אפליה לטובה של קבוצה לאומית אחת. מרגע שקבוצה לאומית אחת נהנית מזכויות, מתקנות ומחוקים שקבוצות לאומיות אחרות באותה מדינה אינן זכאיות ליהנות מהן – קיימת אפליה.
מגילת העצמאות הכריזה כי המדינה "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין". היא נמנעה, במכוון, מלהוסיף: "בלי הבדל לאום".
בקווי היסוד של הממשלה הראשונה נאמר כי בישראל "תתקיים זכות בחירה כללית ושווה ללא הבדל מין, דת, גזע ולאום", אולם במגילת העצמאות – המבטאת את רוחה של המדינה ולא את גישתה של קואליציה ממשלתית זו או אחרת – הושמט המונח "לאום" בדיוק במקום בו מדובר על שוויון זכויות חברתי ומדיני.
- זכות בחירה בלי הבדל לאום – כן.
- שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור בלי הבדל לאום – לא.
זאת היא מהותה של המדינה בהתאם לתפיסה הציונית. כי "ציונות" פירושה הבחנה ואפליה פוליטית בין יהודי ללא-יהודי.
* * *
אין אלה החוקים היחידים.
חוק ההגירה לישראל קובע:
"לכל יהודי הזכות לעלות למדינה".
לא די בכך שהמינוח הלשוני מבסס תודעת אפליה (כי יהודי לעולם אינו מהגר לישראל או ממנה, אלא "עולה" או "שב" אליה ו"יורד" ממנה). אלא שהחוק עצמו – הנקרא "חוק השבות" – מבסס חוקית אפליה בין יהודי למי שאינו יהודי. לאלה האחרונים קשה מאוד להגר לישראל, ובכל מקרה מתקיים דיון נפרד לגופו של עניין, בעוד שלגבי הראשונים קיים חוק המזכה – אוטומטית – ציבור שלם בזכות ההגירה למדינה [הערת המערכת: ראויה לציון גם העובדה, כי בצד "חוק השבות" המיוחד ליהודים קיימת מדיניות ישראלית רשמית וגלויה, המסרבת להכיר בזכויותיהם של הפלשתינאים במולדתם. בין השאר: על ידי סירוב להכיר בזכותם של הפליטים (מ-1948 ומ-1967) לחזור].
יתר על כן: נוסף לזכות ההגירה, המוקנה בחוק לבני קבוצה לאומית אחת, מוקנה להם גם זכות ההתאזרחות.
אפליה מסוג זה אינה קיימת בשום מדינה בעולם.
* * *
"הסוכנות היהודית", שהיא הבעלים המשפטיים של מרבית הקרקעות שנרכשו תמורת תשלום בארץ, מקיימת תקנון הכולל סעיפי אפליה מובהקים.
סעיף ד' של חוקת הסוכנות, כפי שנוסח ב-1929, קובע כי –
"הקרקע נרכשה כקניין יהודי… ותוחזק כרכוש העם היהודי שאינו ניתן להעברה".
אינו ניתן להעברה? למי? במילים אחרות: איסור מכירת קרקע לערבים.
סעיף ה' באותה חוקה קובע:
"הסוכנות תעודד קולוניזציה חקלאית המבוססת על עבודה יהודית. בכל המפעלים שהסוכנות תבצע או תעודד יהא זה עניין עקרוני להעסיק עבודה יהודית".
במילים אחרות: איסור העסקת ערבים במפעלי הסוכנות או על אדמותיה, גם כאשר הערבים הם אזרחי מדינת ישראל.
תקנה זו מופעלת שוב ושוב במדינת ישראל. כל ראשי הממשלות בישראל – בן-גוריון, שרת, אשכול וגולדה מאיר – נלחמו בעקשנות בלתי רגילה להשלטתו, קיומו, ביצורו והמשכתו של עקרון איסור העסקת ערבים במשק הציוני. לא נאה היה להם להכניס סעיף מפורש בחוק המדינה, האוסר העסקת אזרחים ערביים, אולם הם נאבקו בזמנו בכל כוחם על הכנסתו לתקנון הסוכנות ולהפעלתו במציאות.
* * *
סעיף אפלייתי נוסף בחוק, שיש לתת עליו את הדעת, הוא עניין נישואי התערובת. אין זה מקרה שבמדינת ישראל מסר השלטון החילוני את כל ענייני האישות לידי הרשויות הדתיות. אין זה עניין של מקח וממכר קואליציוני בלבד, כפי שכמה ציונים חילוניים אוהבים להשלות את עצמם. הציונות היא תנועה nילונית, ובתור שכזאת אינה מסוגלת לתת הגדרה אשר תקבע מיהו יהודי – הזכאי לזכויות יתר במדינה, המובטחות באמצעות החוק והתקנות המשפטיות.
הציונות החילונית נזקקת להכרעת הרשויות הדתיות בעניין "מיהו יהודי" משום שהיא עצמה אינה מסוגלת לספק הגדרה חילונית משלה, שתאפשר קיום אפליה לאומית לטובת יהודים במדינת ישראל.
יותר מקיום מדינת ישראל, מעסיק את הציונות קיום הזהות היהודית (חילונית?):
"מעל לכל דבר שבעולם, בעיני ובעיני הרוב המכריע של חברי הכנסת, עומד קיום עם ישראל. מעל למדינת ישראל ומעל לציונות… טרם הגענו לזמן שאנו – חלוץ העם – נהיה שלמים עם עצמנו כדי לומר, שבתקופה הנוכחית כבר לא נשקפת סכנת קיום לעם היהודי. אמנם סכנת קיום פיזי אינה נשקפת, אך קיימת סכנה חמורה יותר – נישואי תערובת". (גולדה מאיר, "הארץ", 11 בפברואר 1970)
זוהי הצהרה מדהימה!
לא בעיות ה"ביטחון", לא "סכנת השמדה", לא איום על "קיומנו הפיזי" – אלא נישואי תערובת הם הסכנה האיומה ביותר לעם היהודי בעיני ראש ממשלה חילוני, בעיני הרוב החילוני המכריע בכנסת ובעיני מרבית הציונים החילוניים – והסוציאליסטיים – השוללים את האמונה הדתית [הערת המערכת: מפ"ם, למשל, על שליחיה בחו"ל ועל ביטאוניה בארץ, מרבה להתגאות בכך שאנשיה פעילים מאוד במאבק נגד נישואי תערובת בקרב הנוער היהודי].
תערובת?
של מי במי?
ומה רע בנישואי תערובת?
ואם לא יהיה עם יהודי (או פולני, או פלשתינאי, או אחר –) במאה ה-21 – אז מה?
* * *
הכפייה הדתית בישראל נובעת מאופיה הציוני של המדינה. הציונות מבוססת על אפליה לאומית לטובת יהודים. מדינת ישראל, בהתאם לציונות, איננה מדינת הישראלים אלא מדינת היהודים. הציונות מחייבת מניעת זכויות מסוימות מאזרחי ישראל הערבים והקנייתן ליהודים אזרחי מדינות אחרות. כל המחנה הציוני, מ"חרות" עד מפ"ם (ואף בשי"ח יש רבים כאלה), עומד על כך שלכל יהודי ברחבי העולם יש זכויות פוליטיות ואזרחיות מובטחות בחוק הישראלי, שאינן מוקנות לערבי פלשתינאי יליד הארץ (אפילו הוא אזרח ישראל); זכויות שלא ניתן להקנותן אי-פעם – עקרונית – לאזרח ישראלי לא יהודי.
אין זו מדינה אזרחית אלא מדינה לאומית; אין זו מדינת תושביה, אלא מדינת יהודי העולם.
החוק הישראלי מבחין ומפלה בין אזרח לאזרח, בין יהודי ללא-יהודי.
ישראל איננה מדינה המבוססת על "שוויון ללא הבדל מין, דת, גזע ולאום" אלא רק על "שוויון ללא הבדל מין, דת, גזע".
במילים אחרות: בהתאם לתפיסת הציונות חייבת מדינת ישראל להיות מבוססת על אפליה לאומית לנצח.
לשווא מצטדקת ראש הממשלה בכנסת באמרה: "עלילה על המדינה, על היהודים בתוכה, כאשר אומרים שכל זאת נעשה כדי להפלות אחרים" ("הארץ", 11 בפברואר 1970).
עלילה?
אם אכן זוהי עלילה, הבה נכריז על ביטול כל החוקים, התקנות והנוהגים המבחינים בין "יהודי" ל"לא-יהודי".
הבה נכריז כי השלטון והחוק בישראל שוללים כל אפליה, כולל אפליה לאומית.
- יבוטל "חוק השבות".
- יבוטלו תקנות הקרקע של הסוכנות.
- יבוטלו חוקי האישות הדתיים.
- יונהגו חוקי אישות אזרחיים.
- יופעלו תקנות "תושב חוזר" גם על תושב ערבי חוזר.
- תוכרז כל אפליה לאומית בישראל כעבירה פלילית על החוק.
מי שמסרב לעשות זאת אל יתחסד, אל יצטדק, אל יסנגר על אפליה, אל ינהג כצבוע וכפחדן; יכריז נא בגאון קבל העולם כה:
אמת, מדינת ישראל מבוססת על אפליה לאומית לטובת יהודים וגאה בכך!
אדרבה, אנו מצפים להופעה ציונית גלויה וגאה כזאת, קבל העולם כולו.
* * *
לא מהפכנים בלבד, ולא רק סוציאליסטים, ליברלים, דמוקרטים, או פרוגרסיבים, אלא סתם בני אדם נאורים החיים בחצי השני של המאה העשרים – ובמיוחד הנוער – שוללים שלילה עקרונית ומוחלטת כל אפליה חברתית.
לא רק אפליה גזעית בדרום-אפריקה או בארצות הברית.
לא רק אפליה דתית ופוליטית בברית-המועצות.
לא רק אפליה מינית בשווייץ.
אלא גם אפליה לאומית בישראל.
כיום מחייב התואר "אדם נאור" מאבק חסר כל פשרות על הסיסמאות:
- הפרדת הגזע מהמדינה.
- הפרדת הדת מהמדינה.
- הפרדת הלאומיות מהמדינה.
