בחוברת שהוצאה מטעם משרד החינוך והתרבות בנובמבר האחרון אנו קוראים כי "חוק החינוך הממלכתי תשי"ג-1953 קבע את זכותה הבלעדית של הממשלה לתת את החינוך הרשמי במדינה, ביטל את הזרמים בחינוך וקבע במקומם את בית הספר הממלכתי ואת בית הספר הממלכתי-דתי, אסר על תעמולה מדינית במוסדות החינוך וקבע את מטרות החינוך הממלכתי" ("החינוך בישראל", מאת יוסף שקד, במסגרת הסדרה "ישראל", בהוצאת שירות הפרסומים של משרד החינוך והתרבות).

חד וחלק: החינוך הוא "ממלכתי"; זהו חינוך "רשמי"; הוא שייך ל"מדינה" – לכן ברור גם שהוא א-פוליטי, לא פוליטי אלא "כללי". לכן אסורה התעמולה המדינית במוסדות החינוך. ואמנם, מרבית הישראלים, ובכללם רוב התלמידים והנוער, באמת משוכנעים כי החינוך בישראל הוא לא פוליטי, שהרי החינוך מסור בידי המדינה, והמדינה שייכת לכלל אזרחיה. ובהיות המדינה שייכת לכלל אזרחיה, הרי היא מכשיר, או מנגנון, או סידור חברתי (קרא כרצונך), העומד מעל לחילוקי הדעות הפוליטיים החוצים ומבדילים בין קבוצת אזרחים אחת לקבוצת אזרחים אחרת.

היא – המדינה – משותפת לכולם; היא – המדינה – משרתת את כולם. כולם חייבים לה תודה; כולם חייבים לה נאמנות; כולם חייבים לשמור עליה כעל בבת עינם. ואפילו יותר מכך: אזרח נאמן חייב לפעמים להקריב אפילו את בבת עינו, אם לא את חייו, בשביל "המדינה".

רק מעטים בישראל סבורים אחרת, בכל מה שנוגע לסוגיה הזאת, הקרויה יחסי אזרח-מדינה-חינוך. עליהם נמנים גם אנו, אנשי "מצפן". אנו סבורים, למשל, שהמדינה – כל מדינה (ומדינת ישראל בכלל זה) – היא מעצם טבעה מכשיר פוליטי; לכן איננו מקבלים את התיאור שניתן למעלה, כאילו החינוך המסור בידי המדינה (שהוא מכשיר פוליטי), יכול להיות חינוך לא פוליטי. אנו חושבים שהחינוך הוא פוליטי כשם שהמדינה היא פוליטית. כולם יודעים, למשל, כי המדינה (הפוליטית) הסובייטית מעניקה לאזרחיה, ובכלל זה לתלמידיה, חינוך (פוליטי) שונה מהחינוך (הפוליטי) שמעניקה מדינת ישראל (הפוליטית) לאזרחיה, ובכלל זה לתלמידיה. חברה שונה – חינוך שונה.

טול, למשל, את יחסי הקניין הקיימים במדינה הישראלית. כל ילד יודע כי זכותו של כל אזרח בישראל לקניין פרטי משלו אינה מתחילה ואינה נגמרת בקניין פרטי קטן, כמו רדיו טרנזיסטור פרטי, או מכונית פרטית, או אוסף בולים פרטי. הזכות לקניין פרטי בישראל, כמו בהרבה מדינות אחרות, פירושה גם זכות להחזיק קניין פרטי גדול יותר. כמו, למשל, בנק פרטי, או בית חרושת פרטי, או מוסד פרטי למחקר, או ספרייה פרטית להשאלה. על זכות זו לומדים בבתי ספר בישראל כעל זכות "טבעית", בשיעורי היסטוריה, כמו בשיעורי אזרחות. לומדים כי סידור חברתי כזה הוא סידור אופייני לדמוקרטיה. כי לכל אזרח יש זכות לקניין פרטי, ומי שמצליח יותר רוכש קניין פרטי גדול יותר. העיקר הוא, לטענת המורה, שלכולם ניתנת הזדמנות שווה. אלא שלזכות זו משמעות הרבה יותר עמוקה ונרחבת ממה שנראה במבט ראשון וממה שנלמד בבתי הספר.

כי הבנק נותן הלוואות ולוקח ריבית. כי בית החרושת מעביד פועלים ומוכר תוצרת ומשלם שכר עבודה. כי מוסד מחקר עורך מחקרים ומוציא מסקנות משלו. כי הספרייה משאילה ספרים. פירוש הדבר: הזכות של אדם אחד להחזיק בקניין פרטי מסוים פולשת לתחום חייו של אדם אחר. כי בעל הבנק יקבע אם תקבל הלוואה לשם קניית דירה. הוא יקבע גם כמה תקבל ובאיזה תנאים. הוא יקבע לך ריבית, שכדי להשיגה יהיה עליך לעבוד ולאחר שתשלמה היא תשתלשל לקופת הבנק; כלומר, לכיסו הפרטי של בעל הבנק. פירוש הדבר: הוא, בעל הבנק, באמצעות קניינו הפרטי, מנכס לכיסו חלק מקניינך הפרטי שלך. ואם תנסה לעשות לו מה שהוא עושה  לך הרי שתיאשם בגניבה, או בשוד (ואז תימסר לידי "המשטרה הלא פוליטית", ותישפט לפי "חוקים כלליים שאינם פוליטיים", ואת גזר דינך יפסוק "שופט אובייקטיבי", והמורה לאזרחות יביא אותך כדוגמה לפני תלמידיו ויאמר להם: "הנה אזרח שעבר על החוק ובא על עונשו. היזהרו, תלמידים, מלעבור על החוק, שימרו על עצמכם ואל תסתובבו בחברת פושעים. לימדו היטב, שימרו על החוק, ריכשו השכלה והתקדמו בחיים. אחד מכם יהיה פעם מדען, אחר כלכלן, אחד חקלאי, שני חייל ומישהו מכם יהיה... אפילו בנקאי...").

ומה עם בעל בית החרושת שנזכר למעלה? הוא יקבע מה מייצרים וכמה מייצרים, איך עובדים וכמה משכורת מקבלים. אתה תעבוד ותשתכר, הוא ינהל וירוויח. מהיכן הרווחים? מעבודתך, כמובן. ומה יקרה אם אתה וחבריך לעבודה תרצו להשתלט על בית החרושת, על מנת להחליט יחדיו מה מייצרים וכמה מייצרים ואיך עובדים וכיצד מחלקים את הרווחים בין הפועלים? או אז יקרה לך מה שקרה לקודמך, אותו הזכרנו למעלה. אתה תימסר לידי המשטרה הלא-פוליטית, ותישפט לפי חוקים כלליים שאינם פוליטיים... וכו' וכו'.

וכך, לשם הקיצור: מוסד פרטי למחקר יחקור ויוציא מסקנות (שיקבעו גם משהו בגורלך שלך), ובעל הספרייה הפרטית יחליט איזה ספרים לרכוש ומה להשאיל, ואיזה ספרים "אינם טובים", ושאותם "לא כדאי" לרכוש ולהשאיל.

באחת: סידור חברתי אשר כזה, הנהוג במדינת ישראל וגם במדינות רבות אחרות, אינו מנותק מן הפוליטיקה. יותר מזה: הסידור החברתי הוא הוא הפוליטיקה בכבודה ובעצמה. והחינוך שהסידור החברתי מוליד הוא חינוך המיועד לשמר ולהבטיח לאורך ימים את מולידו. הווה אומר מעתה: החינוך – כל חינוך – נולד, נוצר ומתגבש בחיק סידור חברתי מסוים; הוא משרת אותו. החינוך נועד לשמר את הסדר החברתי ולפעמים גם לקדם אותו ואף לשכלל אותו, אך לעולם לא להרוס אותו וליצור במקומו סדר חברתי אחר. הערכים המשמרים את הסדר החברתי מושרשים בחינוך הניתן בבתי הספר; הרעיונות שנועדו להרוס את הסדר החברתי הקיים נדחים ממנו באיבה ובשאט נפש ומקומם לא יכירם בבתי הספר.

*     *     *

כמובן, התיאור וכן הדוגמאות שניתנו למעלה הם פשוטים. לעתים פשטניים וסכמטיים. הם נועדו להפריך את התיאור המקובל על החינוך הכללי והלא-פוליטי, המנותק לכאורה מן החיים החברתיים.

ובכך אף מסייעת לנו אותה חוברת שהוציא משרד החינוך ושממנה ציטטנו בתחילה. כי הרי בהמשכה של החוברת נאמר והוסבר, כי חוק החינוך הממלכתי אכן "החיש את תהליך מיזוג הגלויות וליכוד האומה". החוברת מספרת גם ש"הוקם המרכז לטיפוח התודעה היהודית בבית הספר הממלכתי, בבית הספר העל-יסודי ובבתי המדרש למורים". וזה במטרה "לסייע בהשרשת הנוער בעברו של העם היהודי, להעמקת זיקתו לעם היהודי בתפוצות ולחיזוק הקשר להווי היהודי, למנהגי העם, לחגיו ומועדיו". כן גובשה "תוכנית הלימודים לתולדות עם ישראל בדורות האחרונים בארץ ובתפוצות", ועל המחלקה לנוער, שבמסגרת החינוך המשלים, הוטלה "פעילות מחנכת לאזרחות טובה", במטרה להילחם ב"התרופפות המסגרות החברתיות; גלי הניהיליזם וההתפרקות המציפים חוגי נוער בעולם".

ובכן, לא סתם חינוך "ממלכתי", "רשמי" ו"כללי" השייך ל"מדינה". קודם כל זהו "חינוך יהודי". ולא סתם יהודי אלא יהודי ציוני. כאילו שאין במדינה אזרחים ערבים וכאילו שכל יהודי באשר הוא יהודי הוא ממילא ציוני. פירוש הדבר: הדיבורים על חינוך סתם אינם אלא שטות זדונית המוחדרת למוחות האנשים, ובעיקר למוחות הנוער, לא רק במישור הכללי ביותר, על רקע סדר חברתי כזה או אחר (שאנו קוראים לו "קפיטליסטי" או "סוציאליסטי"); זוהי גם שטות זדונית על רקע השאלה היהודית. כי מכלל הרעיונות החברתיים והפוליטיים המקננים במוחות היהודים (כמו במוחות שאר האנשים על פני תבל), הרי שהרעיון הציוני דווקא הוא הרעיון המרכזי המנחה את החינוך בישראל. ואם ציונות נפרדת מפוליטיקה, אזי מהי ציונות  ומהי פוליטיקה? לאלוהי משרד החינוך הפתרונים.

כך יש להבין גם את הדיבורים על "עברו של העם היהודי", על "הווי יהודי", על "מנהגי העם" וכו'. כאילו שיש בנמצא היסטוריה אחת, כללית, אובייקטיבית, הנותנת הסבר אחד, כללי ואובייקטיבי לתולדות היהודים באשר הם. כאילו שיש "הווי יהודי" אחד, ללא תלות במקום הגיאוגרפי, בזמן ובמשטרים החברתיים השונים. כאילו ש"מנהגי העם" הם אחידים ונצחיים. כאילו שרוטשילד ושלום עליכם הם אותו איש עצמו, שלו שני פרצופים, שני שמות והוא בעת ובעונה אחת גם עני וגם עשיר. כאילו...

*     *     *

כך לומדים את ההיסטוריה של היהודים, לפי גירסה מסוימת, במטרה לעצב במוחות התלמידים את הרעיון שהחלוקה היסודית בעולם היא החלוקה בין כלל היהודים לכלל ה"גויים", שרדיפת היהודים היא נצחית וטבעית ושהפתרון והמוצא לעניין הרדיפות והאנטישמיות הוא ריכוזם של יהודי העולם בטריטוריה מסוימת, היא ישראל (על הגבולות יש באמת ויכוח!). גירסאות אחרות להיסטוריה היהודית, אפילו בעליהן הם יהודים בני יהודים, מקומן לא יכירן במסגרת בתי הספר בישראל ובתוכנית הלימודים של משרד החינוך.

כך לומדים את ההיסטוריה של היחסים הישראליים-ערביים בזמן החדש, את ההיסטוריה של המפעל הציוני, כאילו שהארץ היתה ריקה (ובו בזמן מלאה: שהרי בכל מקום אליו הגיע המפעל הציוני בארץ שם נמצאו ערבים כדי "להרוג, להשמיד ולאבד"). וכך מרביצים בקרב תלמידים את ההשקפה הידועה על "זכות" היהודים על הארץ, זכות אלוהית עתיקת יומין שבכוחה לדחות כל זכות אחרת של אנשים חיים וקיימים במציאות, שאינם יהודים. ואם כיום יש אחיזה להשקפות אחרות על שאלות אלה בקרב הנוער היהודי בעולם, הרי שמשרד החינוך מסווג את ההשקפות האלה תחת הכותרת "התרופפות המסגרות החברתיות, גלי ניהיליזם והתפרקות המציפים חוגי נוער...".

אכן, זה מה שנקרא מניפולציה. זוהי שטיפת מוח. זהו הינדוס של מוחות צעירים. לא רק ללמד זכות על הסדר ה"טבעי", הקפיטליסטי, אלא גם לגדל דור צעיר, מסור ונאמן להתבדלות היהודית, לפרישה מעם ה"גויים", למאבק נצח בערבים.

הדרך לשינוי שיטת החינוך, תוכן החינוך וכיוצא באלה "זוטות קטנות" – היא דרך שינוי סדרי החברה, דרך הפיכתם.