אין זה מקרה שלאחרונה מרבות מפלגות קומוניסטיות ברחבי העולם לחזור ולהוציא לאור את חיבורו של לנין, "מחלת הילדות של השמאלנות בקומוניזם". הן עושות כן כל אימת שהן מותקפות על ידי אידיאולוגיה השמאלית מהן, החושפת את חוסר המהפכנות, את ההסתאבות הביורוקרטית ואת אמירת האמן שלהן אחרי כל מהלך של המדיניות של ברית המועצות. וזאת מבלי להניד עפעף.
לא אעשה מלאכה קלה ולא אנסה להגן על עמדותיו של לנין בחיבור הנזכר לעיל, מתוך טענה שדוברי הקומוניזם הרשמי של היום מסלפים אותו או את כוונותיו. יש בדעתי למתוח ביקורת על כמה מן ההשקפות המובעות בחיבור, כדי לנסות ולהוכיח שעמידה על עמדות אלו כיום הרי היא כוויתור על המהפכה; משמעה השלמה עם הרעיון שברית המועצות, כפי שהיא, עשויה לשמש דגם רצוי למהפכות בעתיד; פירושה קביעה שהמוני המנוצלים אינם מסוגלים לניהול עצמי של החברה, אחרי שימוגר הניצול; משמעה דחיית הרעיון המרכסי ביחס לגוויעת המדינה – דחייה עד לאחרית הימים.
אינני חולק על כך שלנין הוא הענק מספר אחד של עניין המהפכה הסוציאליסטית במאה העשרים. אני מתנגד להפיכתו לאליל ואת כתביו לכתבי קודש, אשר כל מהפכן מצווה להתפלל לפיהם ולסגוד להם. סבורני שמהפכן צריך לעיין בכתביו עיין היטב, מבלי לחשוש מלמתוח ביקורת על עמדותיו אם דורש כך השכל הישר. על אחת כמה וכמה שולל אני מעש של מהפכנים מסוימים, הנשבעים השכם והערב ל"מרכסיזם-לניניזם", מבלי שיזדקקו כלל לכתביהם של מרכס ולנין, בהתבססם על טענה שאת התורה הזו יש ללמוד ב"רחוב" ולא בחוגי לימוד.
מה בר תוקף ומה התיישן
בכמה עניינים עיקריים נמדדת תרומתו הסגולית של לנין להגות ולמעש המהפכניים:
א. בניתוח של הקפיטליזם בתקופת ההתעצמות האימפריאליסטית; בתפיסה שהקפיטליזם איחד את השוק העולמי והפך לגורם עולמי דומיננטי הכופף אף את החברות המפגרות ביותר, הטרום קפיטליסטיות, לחוקי המשק והמדיניות הקפיטליסטיים. מכאן הסיק לנין, כי במאה העשרים אין לראות את המהפכה בארצות לא מפותחות כבעלת שלבים (קודם מהפכה אנטי פיאודלית בהנהגת הבורגנות ורק במרחק של תקופה היסטורית שלמה – מהפכה פרולטרית-סוציאליסטית), אלא כתהליך רצוף שתכליתו כינון דיקטטורה של הפרולטריון, המקיים ברית עם האיכרות הענייה. משטר זה צריך לבטא את אשר כינה מרכס: הפרולטריון המאורגן כמעמד שליט, לשם שחרורה של החברה כולה מעול הניצול וכשלב מעבר לעידן גוויעת המדינה.
ב. דבקותו המעשית של לנין ברעיון הנ"ל מאז ראשית המאה עד למהפכת ה-7 בנובמבר 1917; מאבקו למען הגשמת הרעיון גם במחיר הפרת הנורמות האירגוניות שהוא עצמו היה קנאי ליישומן במפלגה הבולשביקית. באופן מיוחד המאבק שניהל מאפריל עד נובמבר 1917 כנגד הרוב בוועד המרכזי הבולשביקי, למען הוצאת המהפכה הסוציאליסטית מן הכוח אל הפועל.
ג. עמידתו התקיפה על סוג חדש של אירגון מהפכני, המגדיר בצורה ברורה את מהות החברות באירגון; תביעתו לצנטרליזם נוקשה (הניתן אולי להסבר מכוח תנאי המחתרת הקשים, בהם פעלה המפלגה ברוסיה), הגובל לדברי ביקורתה של רוזה לוכסמבורג – עם שימת הוועד המרכזי כסמכות בלתי מוגבלת למעשה.
ד. גיבוש הרעיון, כי מעמד הפועלים כשלעצמו מסוגל להגיע לפעילות על רמה איגוד מקצועית בלבד. הדחף לפעילות פוליטית מהפכנית צריך איפוא לבוא אל מעמד הפועלים מכוח מהפכני מאורגן מחוצה לו, אשר צריך לשמש כחיל חלוץ וכמנהיג למעמד הפועלים. זהו יעודה של המפלגה המהפכנית. לכן צריכה המפלגה להיות מאורגנת היטב, צנטרליסטית ומקיימת משמעת של ברזל.
מתוך ארבעת הסעיפים הנ"ל קיימים ועומדים שני הראשונים עד עצם היום הזה כמופת של חשיבה מהפכנית וכתדריך לפעולה מהפכנית, ללא ערעור. תורת השלבים, הנפוצה מאוד בימינו, בחוגי הסוציאליסטים הלאומיים, היא גילוי קלאסי של תפיסה סוציאל-דמוקרטית ימנית המנוגדת ללניניזם. הביקורת הלניניסטית בנושא זה כוחה יפה עד עצם היום הזה ומשמעה: העמדת עניין המהפכה הסוציאליסטית כמטרה מיידית של המאבק האנטי-אימפריאליסטי בארצות המשועבדות מדינית, או המנוצלות כלכלית, על ידי המעצמות הקולוניאליסטיות; דחיית השיתוף הבין מעמדי בקימום משטרים קפיטליסטיים לאומיים, במקום שם גורש האימפריאליזם.
פעילותו האישית של לנין, במיוחד בשנת 1917, היא דוגמה היסטורית רבת משמעות, כיצד יכולה אישיות בעלת סמכות פוליטית ומוסרית להשפיע על מהלך העניינים, כאשר שאלת תפיסת השלטון בידי המהפכנים, או הימנעות מכך, תלויה בצורה מכרעת בהחלטתם ונכונותם שלהם עצמם. לנין לא היסס להפר את המשמעת הפנימית שהיתה נקוטה בוועד המרכזי ולשלוח, ערב המהפכה ממש (ב-6 לנובמבר 1917), מכתב גלוי לחברי המפלגה ולמהפכנים הבלתי מפלגתיים לבוא וללחוץ על הוועד המרכזי הבולשביקי ועל הוועד הצבאי המהפכני, למען יחליטו מיד, באותו לילה, על הפלת הממשלה הזמנית ותפיסת השלטון על ידי המועצות של הפועלים, האיכרים והחיילים. לנין עשה כן משום שלא היה בטוח כי בלעדי הלחץ אמנם יקבלו המוסדות הנ"ל את ההכרעה שנראתה לו, בצדק, כגורלית.
"העורכים מטעם" של כתבי לנין הרגישו שלא בנוח בכל מה שקשור למכתב, אך נמנעו מלהשמיטו מכתביו. תחת זאת הכתירו אותו בכותרת האומרת "מכתב לחברי הוועד המרכזי" (ואמנם, בכותרת זו מופיע המכתב גם בתרגום לעברית: ו.א. לנין – כתבים נבחרים, כרך ד', עמ' 461, הוצאת ספריית פועלים של השומר הצעיר משנת 1952. המכתב במלואו מובא במסגרת בעמוד זה). אין צורך במחקר מעמיק כדי לגלות כי הכותרת אינה תואמת את תוכן המכתב, כי הרי נכתב בו, ש"צריך שכל האזורים, כל הגדודים, כל הכוחות יתגייסו מיד וישלחו משלחות אל הוועד הצבאי המהפכני, אל הוועד המרכזי של הבולשביקים, וידרשו במפגיע: בשום פנים לא להשאיר את השלטון בידי קרנסקי ושותפיו עד ל-25 (באוקטובר לפי הלוח הישן, 7 לנובמבר לפי הלוח הנוכחי. המכתב עצמו נכתב יום קודם לכן, ב-24 לאוקטובר – ע.פ.), בשום אופן: יש להכריע בעניין מיד, הערב או הלילה".
האם אין זה נראה מוזר לשלוח מכתב לחברי הוועד המרכזי כדי שיארגנו קבוצות לחץ על… הוועד המרכזי?!
ובהמשך: "תהא זו כליה או פורמאליות לחכות עד להצבעה התלויה ועומדת ב-25 באוקטובר (הכוונה להצבעה באסיפה המכוננת – ע.פ.), העם רשאי וחייב להכריע שאלות כאלה לא בהצבעות אלא בכוח; העם רשאי וחייב ברגעים מכריעים של המהפכה להדריך את נציגיו, אפילו את טובי נציגיו (כוונת הכותב, ללא ספק, לחברי הוועד המרכזי של הבולשביקים – ע.פ.), ולא לחכות להם".
הטיעונים של לנין, המבוטאים בסעיפים ג' ו-ד' שפורטו למעלה, עמדו במאבקו עם המנשביקים בשנים 1902 ו-1903. בין השאר הם מבטאים את הדעה, כי חבר באירגון מהפכני חייב להיות חבר של ממש באחד התאים של האירגון ולפעול בו, ואין לקבל גם עתה את התפיסה של המנשביקים שדי בתשלום מס ובתמיכה מילולית במדיניות המפלגה, כדי להיות מוגדר כחבר באירגון המהפכני, במפלגה המהפכנית.
אך עד כאן ולא עוד! כל השאר ראוי לביקורת שלילית וללמידת לקח כיצד אין עושין.
לנין היה חסיד הצנטרליזם הנוקשה, שמשמעותו היתה, בין השאר: חרות בלתי מוגבלת לוועד המרכזי למנות ולפטר חברי שורה וחברי ועדים מקומיים של המפלגה בכל אתר ואתר, ועל ידי כך להכתיב למעשה את בחירת הצירים לוועידה, שהיא היא המוסד העליון אשר לה כפוף להלכה גם הוועד המרכזי. בשיטה זו יכול (וכך אמנם קרה!) הוועד המרכזי למנוע ביקורת בלתי רצויה לו, להגביל מאוד את החברים והוועדים המקומיים, הן בפעילות והן בהבעת דעה, ולהעמידם תחת משמעת הוועד המרכזי עצמו. לכך קשורה גם, כנראה, התפיסה ביחס למוגבלות מעמד הפועלים והצורך שגוף מהפכני מאורגן מחוצה לו ינהיג אותו.
לימים יתברר, כי תפיסות אלו יולידו ממשל עריץ שלא יהסס לדכא באכזריות את המהפכנים אשר יעלו, בשנים 1921-1920, סיסמאות שהיו לניניסטיות מובהקות עד ל-7 בנובמבר 1917.
שלטון המפלגה או ההמונים
חיבורו של לנין "מחלת הילדות…" מעורר תמיהה קודם כל במה שאין בו. כאשר אין בודקים את הרקע ההיסטורי של המאורעות המתחוללים בברית המועצות אותה עת, אפשר לטעות ולהאמין כי לנין מנהל ויכוח בחיבור זה עם השקפות מסוימות הבאות לכלל ביטוי במפלגות מהפכניות שונות באירופה (במיוחד בגרמניה ובאנגליה) ותו לא. אך כאשר לומדים להכיר את מצב העניינים בזמן כתיבת החיבור והבאתו לדפוס (במחצית הראשונה של 1920), יודעים כי באותה עת מתנהל בברית המועצות עצמה מאבק של שתי קבוצות חשובות במפלגה הבולשביקית: זו הקרויה בשם "האופוזיציה הפועלית" וזו הקרויה בשם "קבוצת הצנטרליזם הדמוקרטי".
טענות הקבוצות האלה, לעומת הרוב בוועד המרכזי הבולשביקי, היו דומות לכמה מטענות החברים השמאליים בגרמניה. מוזר, לכן, שלנין לא מזכיר בחיבורו אף לא במילה אחת את הקבוצות הללו ואת מאבקן, כאילו אינן קיימות. תחת זאת מעדיף הוא, כנראה, את דרך ההתקפה הבלתי ישירה עליהן, דרך הביקורת על החברים הגרמנים, וביקורתו שלו על החברים הגרמנים רצופה דברי זלזול ולגלוג וחורגת פעמים הרבה מגבולות הנימוס, שלא לדבר על נורמות של ויכוח בין אנשים השותפים לרעיון מהפכני.
הקבוצות האופוזיציוניות במפלגה הבולשביקית העלו את התביעה למימוש הסיסמאות של ערב המהפכה, דהיינו: כל השלטון לסובייטים; ניהול המפעלים החרושתיים על ידי פועלי החרושת. ממאבקן ניתן להסיק שתפיסתן את עניין הדיקטטורה של הפרולטריון היתה תפיסה של שלטון וניהול ישירים על ידי המוני המנוצלים, על ידי מוסדותיהם הדמוקרטיים העומדים תחת פיקוח ההמונים.
עמדה דומה מאוד נוקטים אנשי "ברית ספרטקוס" בגרמניה, נגדם יוצא לנין בחריפות. הם מעמידים את השאלה: "היש, מבחינה עקרונית, לשאוף לדיקטטורה של המפלגה הקומוניסטית או לדיקטטורה של המעמד הפרולטרי?!!" אותם חברים, המהווים אופוזיציה במפלגה הקומוניסטית הגרמנית, מותחים ביקורת שלילית על הגישה של "מפלגת המנהיגים" ומעלים את הסיסמה "מפלגת ההמונים". כן מעמידים הם את עניין הדיקטטורה של המנהיגים, הנובעת מן הגישה של האגף הימני במפלגה, מול גישתם: הדיקטטורה של ההמונים.
לנין מגיב על כך בחיבורו "מחלת הילדות" (כתבים נבחרים, כרך ה', עמ' 227, הוצאת ספריית פועלים) בזו הלשון:
"עצם הצגת השאלה: 'דיקטטורה של המפלגה או דיקטטורה של המעמד? דיקטטורה (מפלגה) של המנהיגים, או דיקטטורה (מפלגה) של ההמונים?' מעידה על ערבוביה מחשבתית יוצאת מגדר הרגיל, שאין ממנה מוצא. בני אדם מתאמצים להמציא משהו מיוחד במינו ובשקידת התחכמותם נעשים מגוחכים. מן המפורסמות היא, כי ההמונים נחלקים למעמדות; כי להעמיד את ההמונים והמעמדות אלה מול אלה, כנוגדים זה את זה – אפשר רק אם מעמידים את הרוב העצום בכלל, שאינו מחולק רבדים-רבדים מבחינת העמדה במשטר החברתי של הייצור, מול אותן הקטגוריות שהן בעלות עמדה מיוחדת במשטר החברתי של הייצור; כי המעמדות מונהגים, כרגיל, וברוב המקרים – על כל פנים בארצות הציביליזציה בנות זמננו – על ידי המפלגות הפוליטיות; כי המפלגות הפוליטיות, בתורת כלל משותף, מונהגות על ידי קבוצות, יציבות פחות או יותר, של אנשים, בני סמך ביותר, בעלי השפעה ביותר, המנוסים ביותר, הנבחרים למשרות האחראיות ביותר, המכונים מנהיגים. כל זה הוא בבחינת אלף-בית. כל זה פשוט וברור. לאיזה צורך באה איפוא, תחת זה, מעין שפת עילגים?…"
לא עברו אלא פחות משלוש שנים ולנין עצמו החל להבין כי מה שנראה כה פשוט וברור בשנת 1920 היווה שגיאה גורלית אשר חרצה דין מוות לא רק על מתקוממי קרונשטאדט ותומכי הסובייט של פטרבורג, בראשית שנת 1921, אלא גם על הסיכוי לחולל מהפך סוציאליסטי ממשי בחברה בה פעל – ברוסיה שלאחר הצאר, בברית המועצות.
בתזכירים שהכתיב לנין בדצמבר 1922, בהם עסק במתיחת ביקורת עצמית על עמדות קודמות שלו ביחס למאורעות בגרוזיה, אמר דברים קשים ועצובים (בעברית, ספרו של ל. שפירא "המפלגה הקומוניסטית הסובייטית", הוצאת "עם הספר", עמ' 201-200):
"… הטענה שזקוקים היינו למנגנון אחד ויחיד אין לה שום צידוק, המנגנון הקרוי 'שלנו' לאמיתו של דבר אינו אלא המנגנון הצארי הישן משוח מעט שמן קודש סובייטי".
ובמקום אחר:
"…המנגנון החדש, אחרי ככלות הכל, הרי כמוהו כמנגנון הביורוקרטי של המשטר הישן, רק צבוע מעט צבע חדש על פני השטח, אותו קיבלנו בשלמותו מן התקופה הקודמת…"
אין זאת אלא שהחברים הגרמנים מ"ברית ספרטקוס" וכן אנשי האופוזיציה הפועלית ומתקוממי קרונשטאדט – יצאו להילחם למען עניין רציני וממשי, שאין לתאר אותו היום כ"נגד מהפכני" וכו'. להגן היום על העקרונות האירגוניים הלניניסטים, "כמו שכתוב בספרים", יכולים לעשות רק אנשים שבשבילם הסוציאליזם הוא דת ולנין הוא נביא בעל תכונת האל-טעות. מאמינים כאלה מקימים לעצמם מאוזוליאומים, פסלים, כתבי קודש. הם מקדשים ומתפללים השכם והערב.
מהפכן ירחק מזאת. עליו לעסוק בעניין המהפכה, במחשבה ובמעשה.
* * *
מכתבו של לנין ערב המהפכה
(נכתב ב-24 באוקטובר לוח ישן, 6 בנובמבר לוח חדש, 1917. נתפרסם לראשונה בשנת 1924)חברים,
אני כותב שורות אלה אור ליום 25, המצב הוא קריטי לאין שיעור. ברור כשמש, שהשהיית ההתקוממות עכשיו כמוה כמוות ממש.
בכל מאודי הנני להוכיח לחברים, שעכשיו הכל תלוי בשערה, שעל הפרק עומדות שאלות שאינן נפתרות לא בהתייעצויות, לא בוועידות (ואפילו בוועידות של המועצות), אלא אך ורק בידי העמים, בידי ההמונים, במאבק ההמונים המזוינים.
ההסתערות הבורגנית של גדודי קורנילוב, סילוקו של ורכובסקי, מראים שאסור לחכות. נחוץ עוד הערב, עוד הלילה הזה לאסור את הממשלה, ויהי מה, לאחר שיפורק נשקם של היונקרים (לאחר שינוצחו, אם יתנגדו) וכו'.
אסור לחכות!! אפשר להפסיד את הכל!!
שכרו של כיבוש השלטון: הגנה על העם (לא על הוועידה, אלא על העם, על הצבא והאיכרים בראש ובראשונה) בפני הממשלה הקורנילובית, שגירשה את ורכובסקי וקשרה קשר קורנילובי שני.
מי צריך ליטול את השלטון?
כרגע אין חשיבות לדבר: ייטול אותו הוועד הצבאי-המהפכני "או מוסד אחר", אשר יכריז כי ימסור את השלטון רק לנציגים האמיתיים של ענייני העם, של ענייני הצבא (הצעת שלום מיד), של ענייני האיכרים (את הקרקע יש ליטול מיד, לבטל את הקניין הפרטי), של ענייני הרעבים.
צריך שכל האזורים, כל הגדודים, כל הכוחות יתגייסו מיד וישלחו משלחות אל הוועד הצבאי-המהפכני, אל הוועד המרכזי של הבולשביקים, וידרשו במפגיע: בשום פנים לא להשאיר את השלטון בידי קרנסקי ושותפיו עד ל-25, בשום אופן; להכריע בעניין מיד, הערב או הלילה.
ההיסטוריה לא תסלח את ההשהיה למהפכנים, אשר יכלו לנצח היום (ומובטח להם שינצחו היום), תוך סכנה להפסיד הרבה מחר, תוך סכנה להפסיד את הכל.
בכובשנו את השלטון היום, אנו כובשים אותו לא כנגד המועצות, אלא למענן.
כיבוש השלטון הוא עניין ההתקוממות; מטרתו הפוליטית תתברר לאחר הכיבוש.
תהא זו כליה או פורמאליות לחכות עד להצבעה התלויה ועומדת ב-25 באוקטובר. העם רשאי וחייב להכריע שאלות כאלה לא בהצבעות אלא בכוח; העם רשאי וחייב ברגעים מכריעים של המהפכה להדריך את נציגיו, אפילו את טובי נציגיו, ולא לחכות להם.
דבר זה הוכיחה ההיסטוריה של כל המהפכות, ולא ישוער פשעם של מהפכנים אם יחמיצו את השעה, בדעתם שבהם תלויה הצלת המהפכה, הצעת השלום, הצלת פטרוגראד, הצלתה מרעב, מסירת הקרקע לאיכרים.
הממשלה מתנודדת. יש למותתה ויהי מה!
השהיית הפעולה פירושה מוות.
