השבועון הצרפתי Politique Hebdo מראיין את מנהיג החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין. הראיון מתפרסם במסגרת דו-שיח בין אירגוננו לבין החזית הדמוקרטית. ויכוח עם העמדות המובעות בו יתפרסם בגיליון הבא של "מצפן". כזכור הציע חוואתמה לנהל דו-שיח כזה במאמר שפרסם ב"לה מונד", לפני שנה.
* * *
האיש עימו שוחחנו הוא בעל קומה בינונית. ראשו עגלגל וגוון עורו שחום. עיניו קטנות וכהות. הוא לבוש ברשלנות. זהו נאיף חוואתמה, מנהיג החזית העממית הדמוקרטית לשחרור פלשתין (חע"ד) – האירגון השמאלי ביותר מבין אירגוני ההתנגדות הפלשתינאית. הוא מסוגל לעבור ברחובותיה של כל בירה ערבית מבלי שאיש יזהה אותו, אולם הוא אחת הדמויות הבולטות ביותר, ומעורר מחלוקת רבה. המשטר הירדני הקציב על ראשו פרס בסך 40 אלף לירות ישראליות. בזמן המאורעות בירדן שהה בעמאן, לצידו של מנהיג "אל-פתח" יאסר ערפאת, שניהל את המבצעים הצבאיים. הוא נהנה מיוקרה רבה בקרב שאר האירגונים הפלשתינאיים.
"נאיף חוואתמה", אומר עליו ח'ליל אל-וזיר (אבו ג'יהאד), אחד ממנהיגי "אל-פתח", "חי איתנו את השואה, תוך כדי ראייה מפוכחת של המאורעות. ניתוחו לעיתים פסימי, אך תמיד בהיר וקולע…"
חוואתמה מסוגל, אומר מנהיג אחר של "אל-פתח", להשתמש בצורה קולעת ברעיונות של לנין ומאו על הצורות השונות של המהפכה, אך הוא אינו מסוגל להרכיב פצצה או להשתמש בסוללות נ"מ. הוא גילה אומץ רב בהישארו יחד עימנו בשדה הקרב, במקום להצהיר על עצמו כקאדי של המהפכה בבגדאד או בביירות או בדמשק.
מנהיג חע"ד נתן לשליח השבועון Politique Hebdo במזרח התיכון ראיון ארוך שעיקרו מתפרסם להלן. זו הפעם הראשונה מאז הקרבות בירדן שחוואתמה מסכים להתראיין לעיתון אירופי.
חוואתמה: מה שנחשב לעיתים למובן מאליו, אינו תמיד כזה. לכן יש לפעמים לחזור ולהזכיר דברים הנשמעים בנאליים: "אין מהפכה בלי תיאוריה מהפכנית". לגבינו יש חשיבות ממשית מאוד לסיסמה נפוצה זו. אנו שילמנו עתה מחיר יקר מאוד בגלל העדרה של תיאוריה מהפכנית. לא הבנו את היחס הדיאלקטי בין שחרור פלשתין לבין יצירת בסיס עממי חזק בעמאן. אך לשם כך היה צריך להגדיר תחילה מדיניות עקבית ביחס לשלטון הירדני, ביחס להמונים הירדנים, ביחס לעמים ולממשלות הערביות. זה היה בלתי אפשרי בגלל ההססנות שאפיינה – ועדיין מאפיינת – את הקו האידיאולוגי של הזרם הדומיננטי בתוך תנועת ההתנגדות.
על מנת לפתור את הבעיה של היחסים ביו ההמונים הערביים לבין זרם הרוב בקרב תנועת ההתנגדות היה צריך לצאת מן ההרגל, מן הדרך הקלה ומן הפשרות שאפיינו את התקופה הראשונה של ההתלהבות המשכרת. מכיוון שנאסר על המהפכה הפלשתינאית להתערב בבעיות הפנימיות של המדינות הערביות, מפני שהזדקקה לתמיכתן הכספית והצבאית, הרי שזרם הרוב בקרב ההתנגדות דחק למקום משני את הבעיה של הברית עם תנועת השחרור הלאומי הערבי. הוא נמנע מלתת לבעיה את המימד האמיתי שלה – האינטרנציוליסטי והכל-ערבי. ברם, אנו בטוחים ששחרור פלשתין ייעשה רק במסגרת של המהפכה הערבית.
אירגונים רבים באים אליכם בטענות בדבר קיצוניות בדיבורים. מדברים אפילו על "אינפלציה אידיאולוגית"…
חוואתמה: כשאנו מעלים את הבעיה של שחרור פלשתין במונחים של מהפכה ערבית, אין אנו עושים זאת מתיאורטיקניות לשמה. זו היא בעיה פרקטית שאנו מעלים ואומרים שדרן הניצחון עוברת דרך עמאן וריאד. אלה מבין המנהיגים הפלשתינאים השוללים את תפיסתנו לא מתווכחים על ערך הניתוח: הם דוחים אותו הצידה. הם פותרים את הבעיה על ידי סירובם להכיר בה.
הבה נבדוק את המקרה של ירדן. 70% מהאוכלוסייה היא ממוצא פלשתינאי. קונקרטית פירוש הדבר שהתחזקות אירגוני ההתנגדות והעלאת הרמה המתמדת של כושרם המבצעי עוברות בהכרח דרן הגיוס המלא של העם בגדה המזרחית של הירדן. אך גיוס זה בלתי-אפשרי הוא כל עוד יושבת בעמאן ממשלה עוינת למהפכה הפלשתינאית.
מה יש לעשות במצב כזה?
חוואתמה: ההנהגה של המהפכה הפלשתינאית, או, ביתר דיוק, הזרם הדומיננטי בהנהגה זו, לא ידע או לא רצה לדון בבעיות הבסיסיות. הנהגה זו פיתחה רגישות בקרב ההמונים הירדנים ביחס למאבק, אך היא לא ידעה לגייסם משום שתמיד סירבה להכריע בבעיה החברתית. אמנם, קשרים רגשיים קיימים בין רוב העם הירדני לבין תנועת ההתנגדות, אך כל עוד לא יהיה לקשרים אלה ביסוס ממשי, הרי שהם יישארו בלתי יציבים. בכדי לשנותם, ולהפוך אותם לתכליתיים, היה צריך לעמוד בצורה חד-משמעית לצידם של הפועלים ושל האיכרים העניים נגד הפיאודלים ונגד הבורגנים. בשוללם מדיניות זו שיחקו חלקים מסוימים של תנועת ההתנגדות, במודע או שלא במודע – ולזה אין חשיבות, שהרי התוצאה היא אחת – את משחק הריאקציה. הכפריים הירדנים, הבדואים של הדרום, הם היום עוינים ברובם למהפכה הפלשתינאית. מה לעשות?
השאלה הפלשתינאית היא בדרך ללא מוצא במישור הירדני. היא הפסידה את היוזמה. יחס הכוחות הנוכחי בירדן ובקרב העולם הערבי כולו; ההגמוניה של "דו-קיום בשלום" במסגרת הזירה הבינלאומית; החשיבות החיונית של המזרח-התיכון לאינטרסים הכלכליים של אחדים ולאינטרסים האיסטרטגיים והאידיאולוגיים של האחרים, כל אלה הם גורמים היוצרים אקלים בלתי נוח ומכביד.
האם אינך פסימי במקצת? המנהיגים האחרים שאיתם דיברנו, בעיקר יאסר ערפאת, ציירו לפנינו מצב פחות שלילי. ומצד שני, אחדים חושבים שהמצב הנוכחי הוא בעיקר תוצאה של ההתנהגות הבלתי פשרנית שלכם.
חוואתמה: אני לא פסימי ולא אופטימי, אך אינני אוהב לערבב את הרצוי עם המצוי. תוצאות מלחמת האזרחים בירדן מעמידות אותנו במצב דומה למצב שבו עמדו המדינות הערביות המתקדמות למחרת יוני 1967. ברור שקל לומר, כי הצבא הירדני לא ניצח אותנו, שהרי אנו שומרים עדיין על כיסי התנגדות פעילים בעמאן, על בסיסים חזקים בצפון, ובגלל שהעם עוין למלוכה, היום יותר מאשר אי-פעם בעבר. באותה נימה דיברו למחרת המפלה של 1967, כאשר טענו שישראל לא השיגה את מטרותיה וכי המשטרים המתקדמים הערביים נשארו על תילם. מתנחמים איך שיכולים.
לומר ש"חוסר הפשרנות של המהפכנים" הוא עילת המאורעות, זהו שקר גס. אפילו אם האירגונים העצמאיים לא היו קיימים, הרי שהסכסוך בין המהפכה הפלשתינאית והממלכה ההאשמית היה בלתי נמנע מהרגע שהמלך קיבל את תוכנית רוג'רס.
חוסיין התכונן לעימות. הוא רק חיכה להזדמנות, וההזדמנות נוצרה על ידי סדרה של טעויות פוליטיות וצבאיות, מעשה ידי קבוצות מסוימות של ההתנגדות. האחרונה שבהן היתה חטיפת המטוסים אל "שדה התעופה של המהפכה" בזרקא. מאורע זה היה הקש ששבר את גב הגמל. היינו נגד פעולות כאלה והצהרנו על התנגדותנו לכך.
גם החברים הסינים רגזו. לג'ורג' חבש, שאגב הוזמן רק בלחץ החברים הקוריאנים, הם אמרו בתמצית: "האוריינטציה שלך היא מוטעית. על ידי פעולות כאלה אתה נותן לאויב הציוני הזדמנות יוצאת מן הכלל לגייס כוחות עצומים נגד עמך. החשוב ביותר שיש לך לעשותו עתה הוא לעבוד לשם יצירת אחדות בקרב עמך. עליך ללכת קדימה לביצוע החזית המאוחדת".
כפי שרואים, החברים הסינים אינם הרפתקנים, כמו שמתארת אותם עיתונות מסוימת. יש להם איסטרטגיה גמישה למדי. הם דיברו באותה נימה אל נציגי המפלגה והממשלה של הרפובליקה העממית של דרום-תימן, כאשר נציגים אלה ביקרו בפקין: "מהו הסיפור על פרולטריון ועל בורגנות, שמעמיד אתכם כנגד חברים אחרים?" אמרו. "אל תקפצו על שלבים. אתם עדיין בשלב של מהפכה לשחרור לאומי. אזורים מסוימים של הרפובליקה שלכם הם עדיין בשלב פרה-אגררי. אתם קטנים מדי ודלים מדי בכדי לבנות משטר המסוגל לחיות בבידוד, בתוך סביבה עוינת. יש להרחיב את החזית על מנת להחזיק את הבסיס של שלטון עממי חלוש, שביר. הסיכוי היחידי שלכם הוא בהרחבת המהפכה להיקף כלל-ערבי. מטרה זו מחייבת ברית רחבה מאוד של מעמדות חברתיים, המתוסכלים בגלל השלטון האימפריאליסטי וההגמוניה הריאקציונית. על כל העמים הערביים להתאחד על מנת לנהל מאבק זה בהצלחה. שום עם אינו מסוגל לבדו למלא שליחות זו".
אם אתה מוכן, הבה נחזור למאורעות בירדן. מה הן לדעתך הפרספקטיבות הפתוחות לפני המהפכה הפלשתינאית והערבית?
חוואתמה: באשר למהפכה הפלשתינאית, היא נמצאת בין הפטיש הישראלי והסדן הירדני. שיפור המצב קשור כיום בשינוי רדיקלי במישור האומה הערבית. בתנאים הנוכחיים שינוי זה נראה לי בלתי אפשרי. לא האירגונים הפלשתינאים ולא הכוחות המתקדמים הערביים, לא אלה שבשלטון ולא אלה שבאופוזיציה, מסוגלים, במבנה העכשווי שלהם, להתמודד עם האתגרים העומדים על סדר- היום. במקרה הטוב ביותר, תנועת השיחרור הלאומי הערבי, שהמהפכה הפלשתינאית היא הכוח המנוסה ביותר שלה, יכולה לשמור על חשיבותה אם תצליח לשמור את עמדותיה הנוכחיות.
מה תעשה ההתנגדות הפלשתינאית אל מול פני המצב החדש?
חוואתמה: התפקיד הבסיסי שלנו כרגע הוא לאחד מחדש, במהירות האפשרית, את התנועות השונות. הרכבת של האחדות היא כבר על הפסים. כל האירגונים הצבאיים משולבים וכפופים למפקדה אחידה, אפילו במישור המקומי.
האחדות הפוליטית תהיה, אולי, קשה יותר. שהרי אין לנו אותה הערכת-מצב וגם לא אותה איסטרטגיה, ואנחנו מתכוונים לשמור על קיום זרם מרכסיסטי-לניניסטי עצמאי בקרב ההתנגדות. זה לא מונע מאתנו לפעול מתוך פרספקטיבה לאיחוד. אנחנו מפתחים מדיניות שיעדה העיקרי הוא יצירת חזית לאומית מאוחדת. כינון חזית זו חייב להביא לרביזיה עמוקה של המבנים המדיניים והצבאיים של ההתנגדות.
ישנן שמועות חזקות בדבר תוכנית ישראלית-אמריקאית ליצירת מדינה פלשתינאית שתכלול את הגדה המערבית ורצועת עזה. מה עמדתך ביחס לכך?
חוואתמה: התוכנית בדבר מדינה פלשתינאית נמצאת כבר בשלבים מתקדמים. גם הסובייטים לא מתנגדים לה. מר אלכסיי קוסיגין דיבר על כך עם יאסר ערפאת בפגישה האחרונה שלהם בקאהיר, בזמן הלווייתו של הנשיא נאצר. ראש הממשלה הסובייטי הודיע למנהיג הפלשתינאי על הכוונות של וושינגטון בנושא זה. לדעתו, ארצות הברית מתכוונת ליצור מדינה כזאת, עם חוסיין או בלעדיו. נראה שהאמריקאים רוצים בתיווכם של הסובייטים, כדי לדעת באמצעותם מה חושבת המהפכה הפלשתינאית על התוכנית הזו. הכל מביא אותנו למחשבה, כי מוסקבה אכן מסכימה ליצירת מדינת-בובות פלשתינאית.
לדעתי ברור כי הסובייטים לא יהיו אלה אשר ימנעו מן האמריקאים הקמת מדינה אשר כזו. שכן שתיקתה של מוסקבה לנוכח הטבח הגדול בעמאן היא ההתגלמות הבולטת ביותר של הסתירה בין התוכנית המהפכנית הפלשתינאית לבין האיסטרטגיה של ברית המועצות. מוסקבה היא היא אשר הפעילה את הלחצים הכבדים ביותר על החברים הסורים, על מנת שיימנעו מלהתערב בירדן. האיומים האמריקאיים הגיעו לדמשק דרך מוסקבה. ברית המועצות לא תעשה דבר שיחבל בתוכנית להקים מדינה פלשתינאית כזו. המכשולים מצויים במקום אחר.
- המכשול הראשון הוא ההתנגדות הפלשתינאית עצמה. תנאי מוקדם להצלחתה של התוכנית הוא החיסול הטוטאלי של אירגוני הפדאיון. חוסיין, במסגרת שיחותיו עם נאצר ב-20–23 בחודש באלכסנדריה, העמיד בצורה ברורה ביותר את הבעיה. נאצר חזר על התנגדותו העקשנית לכל פעולה נרחבת נגד הפדאיון. נאצר עשה חשבון שונה מחשבונו של המלך. הוא חשב שביום בו הישראלים ייסוגו מן הגדה המערבית ומעזה ישתנו לחלוטין הנתונים של הבעיה הפלשתינאית. הוא לא רצה להקדים את המועד. נאצר הודיע למשלחת האירגון לשחרור פלשתין, שבאה לראותו כמה ימים לאחר מכן, על כוונותיו של המלך ההאשמי. הוא אמר במפורש: "היזהרו, חוסיין החליט לחסל אתכם בכוח הנשק, אם צריך. ניסיתי להניאו מכך, לשווא; הוא לא רצה להבין כלום. אני מזהיר אתכם בזמן, בכדי שתנקטו באמצעי מנע. היזהרו. גם אמרתי לחוסיין: 'אם תמנה את ואספי תל לראש ממשלה אנו ננתק את כל הקשרים עימך, אפילו את הקשרים הדיפלומטיים'." מינויו של ואספי תל כיום מוכיח סופית כי חוסיין הפנה את גבו לקאהיר. עתה, כאשר נאצר איננו, ולא יוכל לעצור בעדו, החליט מלך ירדן לפעול בצורה עצמאית. שום דבר לא מונע ממנו לחשוב על הסכם דו-צדדי עם הישראלים.
- המכשול השני הוא ניגוד האינטרסים בין וושינגטון לבין לונדון. האמריקאים היו מוכנים להקריב את הכיסא ההאשמי, במסגרת מקח וממכר רחב, דיפלומטי-איסטרטגי, שמטרתו לכונן "יציבות סופית במזרח הקרוב". האנגלים, לעומתם, רוצים לשמור בכל מחיר את חוסיין בעמאן. נראה כי הממשלה הלייבוריסטית היתה כמעט מוכנה להיענות לדרישות וושינגטון, אך תנאי המקח והממכר שונו ביום שהגיעו לשלטון השמרנים, שהם פחות פשרנים בהגנתם על האינטרסים האימפריאליים. כרגע מוכנים הבריטים להסכים ליצירת מדינה פלשתינאית, אך הם היו רוצים שמדינה זו תוגבל במסגרת הגדה המערבית ועזה, כך שעבר הירדן תישאר למלך חוסיין, בעל-בריתם הנאמן ביותר. מינויו של ואספי תל לראש ממשלה מוכיח, שהכנופייה האנגלית ניצחה. מה יעשו האמריקאים? האם ייכנעו? האם ינסו להפגין כוח? או, אולי, ימצאו הסדר עם לונדון? העתיד יראה.
- המכשול השלישי הוא היעדר "כוח שלישי" פלשתינאי. זה כמה זמן שהישראלים והאמריקאים מנסים, בדיסקרטיות, למצוא "בני-שיח כשרים". בוודאי שמת לב איזו חשיבות מייחסים ביטאוני ההסברה הישראליים לתגובות האוכלוסייה בשטחים הכבושים על הרציחות אשר בוצעו על ידי צבא חוסיין בעמאן. גם שמת לב להצהרות רשמיות של כמה מנהיגים ציוניים, שביטאו סולידאריות צבועה עם הפלשתינאים. הישראלים רוצים, באמצעות תמרונים אלה, להכשיר את הקרקע למה שהם מכנים "ניהול עצמי של הפלשתינאים". הקרע המוחלט בין הפלשתינאים לבין כס המלכות ההאשמי הוא קרע סופי, לכן רוצה ממשלת תל אביב לדחוף את תושבי הגדה המערבית ל"פתרון דו-צדדי". היא מעודדת, בצורה גלויה, את היווצרותו של זרם פלשתינאי לאומי-לכאורה, צעיר ודינאמי.
במישור הבין-ערבי נעשים ניסיונות בכיוון דומה. הופעתה הפתאומית של תוניס של בורגיבה בזירה הפוליטית הערבית היא אחד האספקטים האופייניים ביותר למזימה של לונדון, וושינגטון ומוסקבה, לחסל את ענייננו. דעותיו של הנשיא בורגיבה על הבעיה ידועות היטב, וה"מדיניות בשלבים" שלו גם היא מן המפורסמות.
לכאורה רוצה תוניס לשחק תפקיד מכובד בפייסה את השלטון הירדני וההתנגדות הפלשתינאית. אולם במסגרת מדיניות תוניסאית זו, אשר מתחילה למצוא אוזן קשבת-יחסית בקרב קבוצות פלשתינאיות מסוימות, רוצים להצמיח פתרון של כניעה. במילים אחרות: התפקיד של תוניס הוא לנסות ולשכנע חלק מן ההנהגה הפלשתינאית ביתרונות "מדיניות השלבים", המהווה בשביל המהפכה הפלשתינאית מדיניות של כניעה מוחלטת.
