צ'אד

מותם של אחד-עשר צנחנים צרפתים היה נחוץ כדי להעלות שוב לכותרות את המלחמה בצ'אד. במלחמה זו החל דה-גול לפני כשנתיים ועד כה הגיע מספר קורבנותיה לכ-5,000 איש.

מאז זכתה צ'אד בעצמאות הלך המצב הכלכלי והחמיר. את מקום הניצול הישיר של האיכר הצ'אדי על ידי צרפת תפס הניצול העקיף: משטרו של טומבלבאי מהווה מתווך בין האיכר לחברות הצרפתיות, ואינו מהסס לקחת לעצמו חלק ניכר מהכנסותיו – המסים עלו לא פעם בלמעלה מ-300% בבת אחת!

כלכלתה של צ'אד מושתתת על הכותנה, ולחברה הצרפתית לכותנה מונופול על קנייתה וייצואה. היא זו אשר קבעה את מחיר הכותנה לפני 12 (!) שנה ל-24 אגורות לקילו. במצב כה חמור נותרה לאיכר ברירה אחת: המרד. בתחילה, כנופיות מזוינות ללא כל רקע פוליטי. לאחר מכן, מעבָר למאבק מאורגן ומאוחד ב"חזית לשחרור לאומי של צ'אד".

כיום פוקד משבר את ענף הטקסטיל בצרפת, ומדברים כבר על אפשרות של פרישת הצבא הצרפתי ו"צ'אדיזציה" של המאבק. פומפידו יכול להחליט על נסיגה צרפתית – התחליף כבר מוכן. יועצים אמריקאיים נמצאים בבירת צ'אד, וניתן גם סיוע ישראלי מורחב. בכלכלה שותפת ישראל למפעלים חיוניים (כמו מזון ושימורים), ובשטח הצבאי היא מאמנת את כוחות הביטחון ואת חיל האוויר המקומי (שנמצא לא הרחק משדות התעופה של סודאן!). בכך מחזקת ישראל את הגוש הניאו-קולוניאלי הנמצא דרומית למצרים ולוב.

עשר שנים לאחר העצמאות קמות ברחבי אפריקה תנועות מהפכניות חדשות המנהלות מאבק חריף נגד השלטון העקיף של האימפריאליזם בארצותיהם. בצ'אד, כמו בקונגו או בקמרון, ברור כבר כי העצמאות איננה אלא פיקציה, וכי השלטון האמיתי נתון עדיין בידי האימפריאליזם.

מוזמביק

[גילוי-דעת של פרלימ"ו – החזית לשחרור מוזמביק מהשלטון הפורטוגלי]

המאבק המתנהל במוזמביק הוא מאבק פוליטי בעיקרו, וברוח זו יש להבין את ההתפתחויות הצבאיות הנובעות ממנו. פרלימ"ו – החזית לשחרור מוזמביק – רואה כמשימתה היסודית יצירת הכרה לאומית ופיתוחה להכרה מהפכנית. הכרה כזו תאפשר להמונים להבין את מהות המאבק, את סיבות המהפכה ואת הכוח המניע שלה; הכרה כזו תבהיר מי הם אויבינו ונגד מי אנו נלחמים.

ב-1968, כאשר התחלנו לנהל בפרובינציה קבו-דלגדו קרבות בקנה מידה גדול – התקפות על בסיסי האויב ולקיחת שלל ושבויים – יכולים היינו להבחין בין מהפכנים לבין לא-מהפכנים. הלא-מהפכנים הסתפקו בהנפת הדגל, בהימנון הלאומי ובהיות השרים והנשיא שחורים. הם ראו בכך את העצמאות, והחלו נאבקים נגד הנהגת פרלימ"ו.

פרלימ"ו הצליחה במאבקה נגד השבטיות והגזענות בכפרי שלוש פרובינציות (מתוך תשע): קבו דלגדו, ניסה וטסה. איחוד המאבק איפשר התפתחות מהירה ביותר. מפעילות של יחידות גרילה קטנות ב-1964 (יחידות בנות 15 איש כל אחת, שהסתפקו בהתקפות פתע על יחידות אויב קטנות) הגענו בשנת 1966 ליחידות בגודל של מחלקה. בשלב זה אירגנו את כוחותינו במסגרת כמו-צבאית. עד שנת 1967 הגענו לפעולות במסגרת של פלוגות ולאחר שיפורים אירגוניים וגידול מספרי עלה בידינו לתקוף את האויב בבסיסיו שלו, תוך שילוב רגלים וארטילריה.

בד בבד עם בניית המסגרת הצבאית ושיפורה, עיצבנו מסגרת פוליטית. הקמנו מועצת פרובינציה עם מזכיר שייצג את המפלגה בפרובינציה, הסביר את מדיניותה והעביר את הכרזותיה והחלטותיה. מתחתיו – תת מזכיר הפרובינציה, האחראי הישיר לפעילות צבאית, ולו עוזר אחראי למיבצעים.

הקמנו גם ועדה פוליטית, שתפקידה להנחות את הוועדות הפוליטיות בדרג המחוזי, האזורי והקהילתי. הוועדה הפוליטית אחראית גם לפעולותיהם של המדריכים הפוליטיים הנמצאים עם הלוחמים. כלל המדריכים הפוליטיים מהווים את הוועדה הפוליטית הפרובינציאלית.

במחלקה הפוליטית כלולים גם מדריכי המיליציה ויחידות הנשים. הן לוקחות חלק בעבודה היצרנית בצד תפקידן המיוחד. אף הייצור, הקואופרטיבים ומערכת החינוך קשורים בוועדה הפוליטית.

כשהתחלנו במאבק חשבנו כי האויב היחידי הוא הקולוניאליזם הפורטוגלי. אולם מהר מאוד, עם התפתחות האזורים המשוחררים, החלו מתגלות מחלוקות פוליטיות בסיסיות; החל בצורה בה עלינו לארגן ולנהל את האזורים וכלה בשאלה: מי הוא האויב האמיתי? קונדומה, שהיה מזכיר פרובינציית קבו-דלגדו ואחראי על ניהול הקואופרטיבים המסחריים והחקלאיים, ועמו אנשים נוספים, התנגדו להנהגת פרלימ"ו ולשאיפתה לבטל את הייצור והקניין הפרטי על ידי עידוד קואופרציה ואירגונה.

יש לזכור כי תנועתנו רחבה ביותר וכי החברים בה באים משכבות חברתיות שונות, ובשל מניעים שונים ומגוונים. את השלבים של גיבוש רעיוני וניפוי היה עלינו לעבור על בשרנו. בדצמבר 1968 נרצח שליח שנועד להקים את הוועדה המפקחת על הקואופרציה המסחרית ועל דרכי האירגון באזור המשוחרר, וכן נרצח מונדלנה, הנשיא הקודם של פרלימ"ו. רציחות אלו יוחסו לקבוצתו של קונדומה, ובריחתו לצד הפורטוגלי רק אישרה השערה זו. מכל מקום, אנו רואים שלבים אלה כניצחון המהפכה, שהקיאה מתוכה יסודות בלתי טהורים. כיום שוב אין מקום בחזיתנו למנצל כלשהו – לבן, צהוב או שחור. הוועד המרכזי של פרלימ"ו, שדן במסקנות התפתחויות אלה הכריז, כי מי שאינו מוכן לראות את מאבקנו כמאבק מהפכני לעיצוב פני החברה מחדש – לא יוכל להיות חבר בחזית לשחרור מוזמביק.

כיום הוכפלה הפעילות הצבאית, וכל יחידת גרילה מבצעת את שלוש המשימות שהותוו על ידי החזית: לחימה, ייצור ועבודה. כל יחידת גרילה מסתמכת על כוחותיה שלה, ושוב אין אנו שוגים באשליות על אפשרות משא ומתן עם האויב. המאבק הפוליטי מתקדם גם הוא, ורמת ההכרה של ההמונים עולה, אך אנו חסרים עדיין קאדרים.

אנו מתעתדים לעצב חברה חדשה במוזמביק. הזמן והמאמצים הדרושים אינם מרתיעים אותנו. המטרה היא השגת עצמאות מלאה, חופש הפרט וחיסול מוחלט של ניצול אדם על ידי אדם.

המאבק המתפתח באסיה ובאמריקה הלטינית מהווה סיוע ישיר למאבק במושבות פורטוגל בכלל ובמוזמביק בפרט. אנו רואים בלוחמים נגד ניצולו של אדם בידי אדם באסיה ובאמריקה הלטינית את בעלי בריתנו הטובים ביותר. אנו חושבים כי כאשר עם מגיע להבנה מהי עצמאות של אמת, זו הדרך היחידה בה עליו ללכת, וסופו להשיגה.

מכתב לידידי – אנג'לה דייוויס

העיתונות הבורגנות התנפלה על מאסרי בידי החזירים הפדרליים, כעל הזדמנות להרעיל עוד יותר את המוחות של הציבוריות האמריקאית.

כוחות החזירים הריאקציוניים של ארץ זו בחרו לרדוף אותי בגלל היותי קומוניסטית מהפכנית, המשתתפת, יחד עם מיליונים של אנשים מדוכאים ברחבי העולם, במאבק להסרת כל המכשולים העומדים בדרך אל חירותנו.

סוכני הממשלה עושים מאמצים רבים ומשתמשים באמצעים מן הברבריים ביותר כדי להיפטר מכל אלה הקמים נגד הגזענות, הניצול הקפיטליסטי והפעילים למען האירגון והמאבק לחופש.

קבוצות שלמות של חברי "הפנתר השחור" עונו ונרצחו; מאות מהם נכלאו בבתי הכלא של האומה; ורבים אחרים אולצו להגר לגלות.

והאחים סולדאד מוסיפים להיאבק בבית הכלא נגד נציגי המנגנון, המציע מוות בתא הגזים לכל אחד המעז לדבר בקול רם נגד הגזענות ולהטיף לאסירים את רעיון החופש.

רונלד רייגן, אשר דרש בתחילה לפטר אותי מעבודתי על היותי קומוניסטית, דורש עתה את חיי. מדוע?

לא מפני שאני פושעת מסוכנת, כפי שהם ציירוני בפני הציבוריות; לא מפני שאני אשמה בהאשמתם המפוברקת ושאין להם כל הוכחה נגדי – אלא מפני שבדמיונם החולני מהפכן הוא – א-פריורי – פושע.

הַסְגָרַתי לידי רונלד רייגן ושותפיו פירושה הושטת ראשי לתליין.

מותו של ג'ונתן ג'קסון (הנער השחור שהיה שומר ראשה של אנג'לה דייוויס, ושאצלו – אחרי הריגתו – נמצא האקדח שהיה רשום על שמה) היה לא רק מכה עמוקה ומזעזעת עבורי ועבור משפחתו וידידיו, אלא גם אבידה גדולה לתנועה המהפכנית.

שום גבר שחור ושום אשה שחורה לא יתקשו להבין איזה סבל בלתי ישוער הוביל את ג'ונתן אל מותו, אל נפילתו באמצע הקרב... בריחתי לא הצליחה. תפשוני. פירוש הדבר לדידי הוא, שעלי לאזור את כל כוחותי כדי להילחם נגד השיטה המפלצתית.

אם המוני העם ימלאו את חובתם להגן על האנשים שהקדישו את חייהם למאבק למען שוויון זכויות וחירות, אין ספק בכך שהניצחון יהיה שלנו ובמהרה.

חופש לאריקה, לבובי, לפנתרים מניו יורק, לאחים סולדאד ולכל האסירים הפוליטיים.

השלטון – לעם.

לוחמי החופש הבאסקים

ששת נידוני בורגוס. משמאל: אדוארדו רומרו, יוז'ה זבריו, מאריו נאטחיאונדו, יואקין ארטולה, פרנציסקו איצקו דה לה איגלזיה, פרנציסקו מרטינז [נידונו למוות בדצמבר 1970, אך בעקבות לחץ בינלאומי הומר העונש במאסר עולם]

בוליביה

בעקבות מאבק ממושך בתוך הצבא והתערבותם של ההמונים העובדים, הגיע הגנרל טורז לשלטון בבוליביה באוקטובר האחרון. לא עליונותו הצבאית סייעה לו לגבור על יריביו. האיגודים המקצועיים הם שהשכילו להמיר את הגיוס ההמוני נגד ההנהגה הלאומנית-קיצונית לתמיכה באישיותו. נוכח הסכנה של הפיכה ימנית, הכריזו האיגודים המקצועיים על שביתה כללית והגישו לטורז רשימת תביעות תמורת תמיכתם בו: הקמת ממשלה עממית, הלאמת סחר החוץ וניתוק היחסים הדיפלומטיים והצבאיים עם המדינות האימפריאליסטיות. על מנת לבסס את דרישותיהם, יצאו פועלי המכרות והסטודנטים לרחוב, השתלטו על המכרות ושיחררו את העצירים הפוליטיים.

כשהגיע הגנרל טורז לשלטון שכח את מרבית הבטחותיו, וביסס את משטרו ה"מהפכני לאומי" על "התמיכה הביקורתית" של האיגודים המקצועיים והמפלגה הקומוניסטית.

הקלות בה עלה בידי הפועלים והסטודנטים לחלוש על הרחוב בלה-פאז מעידה עד כמה מתפורר המנגנון המדיני בבוליביה. הצבא הוא הכוח הפוליטי הבורגני היחיד המסוגל עדיין לשמור על השלטון ולמנוע פילוג בין ימין קיצוני ל"לאומנים". גיוסם האפשרי של ההמונים מהווה איום מתמיד על האימפריאליזם והבורגנות המקומית; לכן הגיעו אלה למסקנה, כי רק איחוד הצבא תחת סיסמאות שיכולות להתקבל על ידי העם מהווה ערובה להתמדתם בשלטון. זוהי משמעות שלטונו של הגנרל טורז.

הפשרנות של ההנהגות הפועליות הנחילה, אם כן, כישלון חלקי נוסף לתנועה העממית, ושוב בולט הצורך בכוח מהפכני באמת. מניעת כישלונות דומים בעתיד תיתכן רק על ידי צבא מהפכני בעל הנהגה מהפכנית פרולטרית בתמיכת מיליציות פועליות. רק צבא כזה מסוגל להפיל את השלטון הבורגני.

לשם כך יש להכריז מלחמה נגד העמדות האופורטוניסטיות של המפלגה הקומוניסטית ונגד העמדות ההרפתקניות של אלה הרואים במאבק המזוין את הכל-מכל. יש להקנות לתנועה ההמונית הנהגה מהפכנית פוליטית וצבאית.

מאבק כזה מנהלת המפלגה הפועלית המהפכנית (פ.או.אר.), המאחדת מאבק בתוך המפעלים, המכרות והאוניברסיטאות, לוחמה כפרית וגרילה עירונית, בפרספקטיבה של מלחמה מהפכנית ממושכת.

המהפכה בבוליביה הכירה שתי מפלות. אולם יותר מבכל ארץ אחרת בדרום אמריקה, התנאים בבוליביה בשלים לשינוי מהפכני. התנועה הפועלית והאבנגרד הפוליטי לא הובסו. הם הסיקו את הלקחים ממאורעות אוקטובר, וימשיכו את המאבק עד לניצחון.