מלחמת הבחירות לעיריית נצרת הסתיימה. יום הבחירות עבר.

התוצאה: מה שהיה הוא שיהיה. בינתיים.

מפלגת השלטון ("העבודה" וגרוריה) שמרה על כוחה. גם האופוזיציה הקומוניסטית (רק"ח) נשארה בעמדותיה. השינויים הקטנים שנתגלו בבחירות הם אפסיים: מפ"ם ירדה ומפד"ל עלתה. כאילו שערביי נצרת זנחו את הכיוון הציוני-סוציאליסטי של מפ"ם ופנו אל עבר הציונות הדתית של המפד"ל. אכן, לעג לרש! קריקטורה של דמוקרטיה!

בעיר נצרת, שבה מרוכזים למעלה משלושים אלף תושבים ערבים, השריד הגדול ביותר ליישוב הערבי מלפני 1948, מנצח השלטון שוב ושוב בבחירות שהוא מארגן. וזאת בעזרת פקידיו ושוטריו וזנבותיו. כן, בפירוש כך: זנבותיו. כל ילד בנצרת יודע את זהותם. כל נער מכיר אותם.

זנבות השלטון – כך הם  מכונים בסלנג המקומי – כה מוכרים וידועים, עד שלא נמצא אדם בנצרת, מלבד שכירים גלויים, שיהיה מוכן להגן על שמו הטוב או על כבודו של ראש הזנבות, הח"כ סייף אל-דין אל- זועבי, הלא הוא נציג מפלגת השלטון בעיר.

וכך – לאחר למעלה מעשרים שנות דיכוי והשפלה ואפליה, הן במישור הלאומי והן במישור המקומי – חוזר השלטון המקומי ומנציח את עצמו. ואת המשחק העצוב הזה משחקים אנשי רק"ח לפי כל הכללים והחוקים – בהגינות, ביושר ובנימוס. אנשי רק"ח סברו, כי יש להתרכז בבעיות המקומיות מבלי לגעת בשאלות כלליות, כמו אופי השלטון ומהות המשטר במדינה.

רק"ח חיזקה בלב תושבי נצרת את האשליה, כאילו ניתן לפתור בעיות מקומיות בנצרת באמצעות הבחירות לעירייה. כאילו לא קיים סכסוך ישראלי-ערבי וכאילו אין מצבה של נצרת ביטוי וגילוי של הפוליטיקה הציונית. היא הבטיחה לקהל הבוחרים פיתוח וקידמה, תחת כנפי השלטון הציוני, אשר מטבע ברייתו עוין את רעיון פיתוחם וקידומם של ערביי ישראל (ראו בגיליון זה את נוסחו המלא של הכרוז שאנו הפצנו בעיר לפני הבחירות).

*     *     *

יכולים אקדמאים באוניברסיטאות, כמו העיתונאים מעל גבי העיתונים (וכמו הפוליטיקאים מעל במת הכנסת) להתווכח ולהוכיח כי ערביי ישראל נהנים מכל טוב הארץ ומן הדמוקרטיה השוררת בה. אך אף לא אחד מהם יוכל להתעלם, למשל, מן הממשות הפיזית שמגלמת נצרת עילית, העיר החדשה השוכנת ברכסים מעל נצרת. שאלו אותם, את אלה, מה מסמלת נצרת עילית וראו איך הם מגמגמים ומתפתלים ומצטדקים.

נצרת עילית היא דוגמה לפיתוח! כך הם אומרים. פיתוח לכל? לערבים כמו ליהודים? ובכן, למה אין מתירים לתושבים הערבים לרכוש דירות בנצרת, כמו ליהודים?

ועל גבי איזה אדמות נבנתה נצרת עילית? על גבי אדמות ערביות מופקעות בחוזק יד, לשם... לשם מה שנקרא בצניעות "ייהוד". ייהוד הגליל וייהוד נצרת וייהוד בכלל.

ולמה אין משקיעים בנצרת הערבית מיליוני לירות כמו שהושקעו בנצרת עילית, כדי לבנות בתי דירות, כדי לסלול כבישים, כדי להקים בתי חרושת?

למה? פשוט מאוד: כי הדבר נוגד את רוחה של הציונות.

יכולים ציונים תמימים וכנים, בעלי נטיות סוציאליסטיות, להיעלב מן העלילה הזו שטופלים אנשי "מצפן" על הציונות. ובכן, במסגרת מצומצמת זו, ולצורך העניין הנדון, נסתפק במעט הוכחות.

ההפקעה המאסיבית של אדמות ערביות בישראל התנהלה מאז קום המדינה על יסוד כמה חוקים ותקנות. חלקם ירשה הממשלה מן השלטון הקולוניאלי הבריטי וחלקם נחקקו על ידי הכנסת.

הנה, למשל, תקנה 125 מתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945:

"מפקד צבאי רשאי להכריז בצו על כל שטח או מקום כי הם שטח סגור לצורכיהן של התקנות האלה. כל אדם הנכנס לתוך כל שטח או מקום, או יוצא מתוכם במשך כל תקופה, שבה עומד בתוקפו צו כזה ביחס לשטח או למקום ההם, ללא תעודת היתר בכתב שהוצאה בידי המפקד הצבאי או מטעמו, יואשם בעבירה על התקנות האלה".

הממשלה נקטה, בין השאר, בשיטה שלהלן: שטח מסוים הוכרז כסגור; עיבודו נאסר על בעליו; השטח הפך לאדמת בור. ומכיוון שיש תקנה אחרת הנוגעת לאדמות בור, לפיה יכולה הממשלה לקחת את אותן האדמות ולהעבירן למישהו אחר, הרי שכעבור זמן באה הממשלה ואכן נוטלת את האדמות האלה (הבלתי מעובדות, מאונס) ומעבירה אותן למישהו אחר.

במקרה, או שלא במקרה, בפרקטיקה רבת השנים נלקחו בדרך זו אדמות שבבעלות ערבים והועברו למישהו אחר – יהודי דווקא.

ולא רק זאת. אחר כך באה ההצדקה הציונית לשוד האדמות הזה.

הנה, למשל, שמואל שגב, ב"מעריב" (29.12.1961):

"ביטול התקנה 125 בדבר שטחים 'סגורים' – פירושה המעשי הוא שלילת התוקף החוקי לסגור (שטחים)... סגירת שטח לפי אותה תקנה פירושה... הכשרתו להתיישבות יהודית..."

ושמעון פרס, כיום שר התחבורה, בעיתון "דבר" (26.1.1962):

"השימוש בסעיף 125... הוא המשך ישיר של המאבק להתיישבות יהודית ועלייה יהודית".

ודוד בן-גוריון, בכנסת ("דברי הכנסת", כרך 36, עמ' 1217, 20.2.1963), על הממשל המיוסד על תקנות אלה:

"בא להגן... על זכות ההתיישבות היהודית בכל חלקי המדינה".

*     *     *

ואם כבר מדובר בתקנה 125 מתקנות ההגנה, מן הדין להזכיר תקנה אחרת מאותו סוג, הנוגעת ל"מצפן" עצמו. זוהי תקנה מס' 94.

ובכן, גיליון "מצפן" זה, אותו אתה מחזיק ביד, מוצא לאור מטעם האירגון הסוציאליסטי הישראלי. זהו הפרסום העיתונאי העברי השנוא ביותר בישראל. הוא שנוא על ידי המפלגות הציוניות; הוא מושמץ על ידי הדוברים של ממשלת ישראל; הוא מוחרם על ידי הרוב הגדול של החנויות וסוכנויות ההפצה בארץ.

למה? את התשובה על כך תוכל למצוא בעצמך, תוך כדי הקריאה ב"מצפן". אולם על שאלה אחת לא תוכל למצוא תשובה בכוחות עצמך, וזוהי שאלה המתבקשת מאליה: למה אירגון כמו שלנו, המלכד בשורותיו יהודים וערבים, מוציא ביטאון קבוע רק בשפה העברית? למה אירגון זה, המטיף למאבק משותף של עמי המזרח התיכון כולם נגד האימפריאליזם, נגד הציונות ונגד הריאקציה הערבית – למה הוא אינו מוציא פרסום קבוע גם בשפה הערבית? יהיה זה שבועון, דו שבועון או ירחון?

התשובה היא קצרה: השלטונות אוסרים על האירגון להוציא כתב עת קבוע בשפה הערבית. כנראה שטעמם עמם. כנראה שיש להם – לשלטונות – סיבות לאסור עלינו הוצאת עיתון בערבית. אנו מניחים, שכל אדם שמוח בקודקודו יכול, גם על סמך גיליון בודד זה, למצוא את ההסבר לאיסור.

סיפור המעשה כך היה: לפני למעלה משנתיים פנינו למשרד הפנים וביקשנו רישיון להוצאת שבועון בשפה הערבית. קראנו לשבועון הנ"ל בשם "אל-נור". רק לפני למעלה משנה הואיל משרד הפנים להשיב. כך בוזבזה שנה שלמה, בניסיון להוציא ממשרד הפנים את הרישיון. כך מנעו השלטונות במשך 12 חודשים את הוצאתו לאור של שבועון סוציאליסטי מהפכני בשפה הערבית בישראל.

ומה היתה התשובה? ההסברים כמעט מיותרים לגמרי. ראה את תצלום מכתב התשובה המתפרסם כאן ותיווכח.

הנדון: הוצאת שבועון "אל-נור"

הנדון: הוצאת שבועון "אל-נור"

הפקיד של משרד הפנים – אחד בשם אילתי – קיבל בירושה את סמכויותיו של הנציב העליון הבריטי – השליט הכל-יכול של ארץ זו מאז תום מלחמת העולם הראשונה ועד ל-1948.

זוכרים אותו, את הנציב העליון? הצעירים בוודאי שלא. זה היה נציג הוד מלכותו מלך בריטניה הגדולה. זה היה התגלמות האימפריאליזם הבריטי בארץ זו. זה היה המדכא הקולוניאלי בכבודו ובעצמו.

והנה, אותם חוקים קולוניאליים שחקק הוד מעלתו הנציב העליון, מושל בחסד המלך, שרירים וקיימים גם היום. נטל אותם אדון אילתי ממשרד הפנים – לא לפני שקיבל את הוראות הממונים עליו – והפעילם נגדנו, ונגדך.

הוא לא ירתיענו!

בעזרתך!

*     *     *

מכתב התשובה ממשרד הפנים:

מדינת ישראל

מינהל מחוז חיפה

כ"ה באלול תשכ"ט

8 בספטמבר 1969

רשום

לכבוד מר ויקטור ניקולא

רח' עבאס 34

חיפה

א"נ,

הנדון: הוצאת שבועון "אל-נור"

בנסיבות העניין נראה היה לי כי הבקשה נזנחה ואם היתה טעות בידי – אתך הסליחה.

על פנייתך המחודשת הריני משיב לאמור:

בתוקף סמכותי לפי תקנה 94 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, אני מסרב להעניק לך תעודת היתר להוצאת השבועון הנידון.

בכבוד רב,

ד"ר נפתלי אילתי

הממונה על מחוז חיפה