המחשבה הסוציאליסטית כוללת – וכללה תמיד – שני יסודות התלויים זה בזה תלות הכרחית וקשורים זה בזה קשר בל יינתק: ביקורת החברה הנוכחית, הקפיטליסטית, ותפישת דמותה של החברה העתידה, הסוציאליסטית. ביקורת צד זה או אחר של הקפיטליזם מלווה תמיד בהדגשת האנטי-תזה שלו בקונספציה על החברה הסוציאליסטית; ולהיפך, מכל קונספציה על הסוציאליזם משתמעת ממילא ביקורת מסוימת מאוד על החברה הקפיטליסטית. שני אלה כלים שלובים הם.

והנה, במשך שנים רבות התרכזה התנועה הסוציאליסטית – ובתוכה גם הזרם המרכסיסטי-מהפכני – בביקורת הקפיטליזם כשיטה משקית הבנויה על מחסור להמונים. בניתוחיהם התיאורטיים היו הסוציאליסטים נוהגים להדגיש מעל לכל את העובדה כי השיטה הקפיטליסטית הגיעה לשלב שבו היא מציבה מכשולים גבוהים והולכים בפני התפתחות בלתי מופרעת של כוחות הייצור. בגלל אופיו האנארכי והבלתי מתוכנן, אין המשק הרכושני מסוגל לקיים הרחבה רצופה ובלתי מופרעת של הייצור; כל תקופה של הרחבה מביאה ממילא קשיים של "חילוף חומרים" הגורמים למשברים ומלחמות ועל כל פנים לשפל. וחוזר חלילה. המשק הקפיטליסטי מספק את צריכתם של המעטים; ואילו את ההמונים מחזיק הוא במצב של מחסור מתמיד, לפחות במובן יחסי. בדברם על ניצול היו הסוציאליסטים נוהגים להצביע בעיקר על הפער הקיים (וההולך וגדל) בין רמת החיים – כלומר רמת הצריכה – של הפועל לבין ערך התוצר המיוצר על ידו.

לביקורת כזאת על הקפיטליזם התאימה תפישה מקבילה אודות הסוציאליזם כהתגלמות האנטי-תזות של אותם אספקטים של הקפיטליזם שעליהם הצבענו בקיצור לעיל. תפישה זאת נהגה להדגיש בעיקר את היסודות הבאים של החברה הסוציאליסטית: בעלות ממלכתית על אמצעי הייצור (במקום בעלות פרטית המביאה לאנארכיה כלכלית); תכנון מרכזי של הכלכלה (במקום האנארכיה של הכלכלה הרכושנית); התפתחות מהירה, רצופה ומתמדת של כוחות הייצור (במקום התנועה המופרעת ומלאת הסתירות האופיינית לקפיטליזם); שפע הולך וגובר בהתמדה להמונים (במקום מחסור).

בהעדר שם קולע יותר, נכנה את הניתוח הנ"ל של הקפיטליזם ואת התפישה המתאימה לו לגבי החברה הסוציאליסטית בשם "ההשקפה המסורתית". השקפה מסורתית זאת אופיינית במיוחד לסטאליניסטים, אבל מלבדם החזיקו (ועדיין מחזיקים) בה סוציאליסטים רבים מאוד שאינם סטאליניסטים. למען ההגינות יש להעיר כי בדברנו על "ההשקפה המסורתית" אין אנו מתכוונים לומר כי בעלי השקפה זאת צימצמו את ביקורתם על הקפיטליזם (ואת הקונספציה שלהם אודות החברה הסוציאליסטית) אך ורק לעניינים שנגענו בהם לעיל. לעתים קרובות המדובר הוא לא בהצטמצמות מוחלטת לעניינים אלה, אלא להדגשה המכרעת שניתנת להם לעומת עניינים אחרים. אכן, אצל הסטאליניסטים כמעט לא נזכרו עניינים החורגים מגדר ההשקפה המסורתית, ואילו אצל אנטי סטאליניסטים אמנם נזכרו עניינים אחרים, אבל הדגש העיקרי הושם לעתים קרובות על הנקודות הנכללות בהשקפה המסורתית.

הביקורת וגורמיה

בשנים האחרונות גוברת והולכת הביקורת הנשמעת מפי סוציאליסטים רבים (ובעיקר בני הדור הצעיר) נגד ההשקפה המסורתית שתוארה לעיל. להתגברות זאת של הביקורת יש כנראה שתי סיבות עיקריות: האחת נעוצה במציאות של הקפיטליזם המודרני במערב ("ניאו קפיטליזם") והשנייה נעוצה במציאות של ברית המועצות וארצות מזרח אירופה.

במשך עשרים השנה האחרונות הצליח הניאו קפיטליזם לקיים הרחבה ניכרת מאוד של כוחות הייצור. אמנם, הרחבה זאת לא היתה בשום פנים בלתי מופרעת; ובוודאי שפיגרה בהרבה אחרי מה שאפשר היה להשיג (תחת משטר חברתי אחר) על בסיס הטכנולוגיה בת זמננו. אולם, בניגוד לתחזיותיהם של סוציאליסטים רבים, לא נקלע הניאו-קפיטליזם ב-20 השנה האלה למשברים כלכליים עמוקים כגון המשבר של שנת 29' (אם כי בוודאי שנקלע לתקופות שפל אחדות); לא הסתבך במלחמה גדולה (אם כי הסתבך בשורה של מלחמות קטנות ובינוניות); ובעיקר: הייצור הקפיטליסטי לא נכנס לתקופה של סטגנציה, של קיפאון כרוני.

היקף הייצור היום בארצות המערב עולה בעשרות אחוזים על היקף הייצור של אמצע המאה ה-20. באותה תקופה חלה גם עלייה ניכרת מאוד ברמת הצריכה של מעמד הפועלים המערבי וירידה ניכרת בשיעור האבטלה הממוצע. אמנם, ימות המשיח טרם הגיעו, ומעמד הפועלים אינו טובל בשפע בלתי מוגבל; חלקים ממנו סובלים עדיין ממחסור "בנוסח הישן". ייתכן אפילו כי העלייה ברמת הצריכה של הפועל המערבי פיגרה במידה זאת או אחרת אחרי עליית היקף הייצור – על שאלה זאת קיימת מחלוקת בין הסטטיסטיקאים הכלכליים לבין עצמם, ולנו אין צורך ברגע זה להיכנס לעובי הקורה של המחלוקת. אולם השינוי הקובע (לעומת המצב שלפני מלחמת העולם השנייה) הוא שמעמד הפועלים המערבי התרגל להאמין כי יכול הוא להשיג עלייה מתמדת ברמת הצריכה (בשיעור של, נאמר, שלושה או ארבעה אחוזים לשנה) בתוך מסגרת המשטר הקפיטליסטי.

היו – ועדיין קיימים – סוציאליסטים המעדיפים פשוט להתעלם מן העובדות הללו. אלה בוודאי אינם מרגישים צורך לחרוג מן ההשקפה המסורתית. יש אחרים שהכירו בעובדות, והכרה זאת הביאה אותם להתייאש מסיכויי המהפכה הסוציאליסטית במערב – לפחות בעתיד הנראה לעין. סוציאליסטים אלה העתיקו את מוקד התעניינותם אל "העולם השלישי", והם רואים בו את מקום התרחשות המהפכה הסוציאליסטית. הם ממשיכים להחזיק בהשקפה המסורתית – אולם במקום ליישם אותה לניגוד בין המעמדות בתוך החברה המערבית, הם מיישמים אותה לניגוד הקולוניאלי בין העולם המערבי לבין העולם השלישי. לאסכולה זאת שייכים המאואיסטים ודומיהם.

אך אותם סוציאליסטים שאינם מוכנים להתעלם מן העובדות, ואינם מתייאשים מסיכויי המהפכה הסוציאליסטית בתוך העולם המערבי המפותח, נוטים להתייחס באופן ביקורתי להשקפה המסורתית ולחרוג ממנה במידה זאת או אחרת.

לתוצאות מקבילות הביאה גם ההתבוננות במשטר הקיים בברית המועצות ובארצות מזרח אירופה. במשך עשרים השנים האחרונות חל בתנועה הסוציאליסטית תהליך מרחיק לכת של התפכחות. לפני עשרים שנה היו רק קבוצות קטנות ומבודדות של טרוצקיסטים אשר קבעו בבירור (וזאת זכותם ההיסטורית הגדולה של הטרוצקיסטים!) כי בברית המועצות לא קיים משטר סוציאליסטי, אלא (במקרה הטוב...) קריקטורה עגומה ומפלצתית שלו. היום שותפים להשקפה זאת גם רוב המרכסיסטים המהפכניים שאינם טרוצקיסטים (והתנועה הטרוצקיסטית עצמה גדלה אף היא בינתיים).

ואולם, בברית המועצות קיימת בעלות ממלכתית על רוב אמצעי הייצור, קיים תכנון ממלכתי, קיימת גם עלייה (אם כי אולי לא תלולה ביותר) ברמת הצריכה של ההמונים ובכל זאת... אין זה סוציאליזם.

ושוב, הסטאליניסטים הפרו-מוסקבאים כופרים בעובדות – כמנהגם. להם אין צורך בשום שינוי בהשקפה המסורתית. הסטאליניסטים מן האסכולה המאואיסטית – שוב, כמנהגם – נוטים לשמור על ההשקפה המסורתית, אבל החליפו את האובייקט שאליו הם מיישמים אותה: את עולם המחר הסוציאליסטי מדמים הם לראות לא בברית המועצות אלא בסין. מפי הטרוצקיסטים והאורתודוקסים נשמע פתרון אחר: את ביקורתם נגד ברית המועצות מרכזים הם במישור הפוליטי; לפי דעתם המערכת הכלכלית של ברית המועצות היא פחות או יותר "בסדר" (אם כי אולי לא "בסדר גמור”) והצרה היא רק שעל התחום המדיני השתלטה שכבה ביורוקרטית אשר תפסה וגזלה את השלטון הפוליטי (ויחד אתו גם את הפיקוח על המנגנון היצרני) מידי מעמד הפועלים.

אך ישנם סוציאליסטים רבים הדוחים את ההשקפה המאואיסטית, ואינם מוכנים להסתפק בביקורת הטרוצקיסטית-האורתודוקסית. מפיהם נשמעת השאלה: האם באמת הבעיה בברית המועצות היא פוליטית בלבד? האם יחסי הייצור שם הם בעלי אופי סוציאליסטי? והאם יוכל מעמד הפועלים לסלק את הפיקוח הביורוקרטי על הייצור מבלי לשנות בו בזמן גם את עצם מבנהו של כל תא יצרני, של כל מפעל ומפעל? והרי שינוי כזה כבר אינו שינוי פוליטי, אלא שינוי בתחום הייצור! שאלות אלה ודומות להן מביאות את בעליהן למתוח ביקורת על ההשקפה המסורתית אודות החברה הסוציאליסטית.

ובכן, ההשקפה המסורתית הועמדה תחת אש הביקורת משני צדדיה, המשלימים ותואמים זה את זה: הן מצד הניתוח של סתירות הקפיטליזם, והן מצד הקונספציה אודות החברה הסוציאליסטית.

ההיה מרכס "מרכסיסט מסורתי"?

בעלי הביקורת נגד ההשקפה המסורתית אינם נמנים כולם על מחנה אחד, אלא מתחלקים הם לשני מחנות עיקריים, אשר יש להבדיל ביניהם הבדלה קפדנית. אנשי המחנה האחד הם מרכסיסטים; לצורך הדיון הנוכחי נכנה אותם בשם "ניאו מרכסיסטים" – אם כי כפי שנראה להלן אין כינוי זה מוצלח ביותר.

אנשי המחנה השני חורגים מן המרכסיזם וגולשים במידה קטנה או גדולה אל השקפות דומות (אם כי לא זהות!) להשקפות האנארכיזם הקלאסי. לצורך הדיון הנוכחי נקראה להם "ניאו אנארכיזם", אם כי גם שם זה אינו מוצלח ביותר. אולם ברשותם האדיבה של הקוראים ושל נוגעים בדבר אל נא נעסוק בוויכוח על מונחים אלא על גופם של דברים.

הביקורת המרכסיסטית נגד ההשקפה המסורתית אינה פוסלת אותה כבלתי נכונה אלא כבלתי מספיקה.

אמנם, אופיו האנארכי של המשק הקפיטליסטי מגביל את התפתחות כוחות הייצור; יש להניח כי משק מתוכנן כהלכה הנמצא בבעלות הציבור היה מסוגל להגיע לשיעורי גידול גבוהים בהרבה מאלה הקיימים עתה בארצות המערב, וזאת בצורה הרבה יותר "חלקה", בלתי מופרעת ורצופה. נכון כי המשק הקפיטליסטי מגביל את עליית רמת הצריכה של ההמונים ובו בזמן הוא כרוך בבזבוז עצום של אמצעים חומריים על מטרות שאינן מספקות את צורכי ההמונים: "תעשיית" הפרסומת, מרוץ החימוש, השמדת "עודפי" מזון ועוד ועוד.

אולם תופעות אלה כשלעצמן היו עשויות להמריד את המוני הפועלים נגד המשטר הזה רק כאשר היו הם נתונים במחסור חומרי קיצוני. מצב כזה אינו קיים היום במערב, ואין לבנות את סיכויי המהפכה הסוציאליסטית על ההנחה שמצב כזה יתהווה מחדש בעתיד. אדם שאינו רעב, שיש קורת גג לראשו, שיש לו בגד ללבוש, אדם שרמת חייו עולה פחות או יותר בהתמדה (אם כי באיטיות) לא יצטרף לשורות המהפכה רק משום שהיא מבטיחה לו עוד כיכר לחם (או לחם חיטים תחת פת שעורים), עוד חדר מגורים (או בית נאה תחת שיכון זול), עוד חליפת בגדים (או בגדים נאים יותר). על דרישות כאלה בלבד אין מחוללים מהפכה גדולה, אלא מצטרפים לאיגוד מקצועי, נאבקים מאבק לא מהפכני ולבסוף מתפשרים עם המעביד על חצי כיכר לחם נוסף, על חצי חדר נוסף, ועוד חצי בקבוק יין לחגים.

האם פירוש הדבר שהפועל אינו סובל סבל ללא נשוא בחברה הניאו קפיטליסטית? לא. הוא נשאר עבד – אם כי איננו רעב ללחם. את שעות עבודתו (כלומר את רוב זמנו מחוץ לשעות השינה והאכילה) הוא מוציא בפעילות משעממת עד מוות, מטמטמת וחסרת מובן לגביו. הוא מבצע את פקודות אדוניו ומשרת את המכונות, מבלי שתהיה לו שליטה כלשהי על תהליך הייצור ומבלי אפשרות להשתתף בתכנונו. ומחוץ לשעות העבודה, שוב הוא כלי משחק בידי כוחות חברתיים (המתחפשים במקרים רבים ולובשים דמות של חפצים) השולטים בו ומטלטלים אותו מבלי שתהיה לו שום שליטה עליהם.

אלה הם החיים העשויים – אפילו מוכרחים, בסופו של דבר – להמריד את האדם, ובייחוד את האדם הצעיר שטרם דוכאה רוחו ונשברה. ועם זאת, עם הסבל ההולך וגובר ככל שמתקדמת האוטומציה, וככל שהחיים בכרך הקפיטליסטי הופכים יותר ויותר לגיהנום "עם כל הנוחיות" – עם זאת לומד הפועל מתוך עצם תהליך עבודתו את הכוח העצום הטמון בפעולה ממושמעת, מאוחדת ומתואמת של המוני אנשים, כמאמרו של מרכס:

"יד ביד עם ריכוז זה של ההון, עם נישול קפיטליסטים רבים בידי המעטים, מתפתחים בקנה מידה מתרחב והולך אופיו השיתופי של תהליך העבודה, יישומו הטכנולוגי המודע של המדע, העיבוד השיטתי של הקרקע, הפיכתם של כלי העבודה לכלים שאפשר להשתמש בהם רק במשותף, הסתבכותם של כל העמים ברשת השוק העולמי ואופיו זה, הבינלאומי, של המשטר הקפיטליסטי. בצידו של מספר פוחת בהתמדה של אילי הון הגוזלים ומשתלטים על כל היתרונות של תהליך טרנספורמציה זה, גוברים המצוקה, הדיכוי, השיעבוד, ההשפלה, הניצול; אך יחד עם אלה גדל מריו של מעמד הפועלים – מעמד הגדל בהתמדה במספרו, והממושמע, מאוחד ומאורגן על ידי עצם המנגנון של תהליך הייצור הקפיטליסטי גופו".

ישנם אנשים המעלים את הטענה כי מצוקתו של הפועל המודרני בתהליך העבודה ומחוצה לו, כפי שתוארה לעיל, היא מצוקה רוחנית או פסיכולוגית בלבד. וכיצד יכול מרכסיסט לשים את יהבו על גורמים "רוחניים גרידא"; הרי זהו, רחמנא ליצלן, אידיאליזם...

אנשים אלה דומים למי שסבור כי הצורך שמרגישה אם לאהוב את בנה הוא צורך "פסיכולוגי", שהזדקקותו של כל אדם ואדם לאהבה היא תופעה "רוחנית". בהקשר כזה מגוחך לדבר על צרכים רוחניים לעומת צרכים חומריים (כגון הצורך להיות חופשי מרעב ומחסור). לאדם, כמו לכל בעל חיים, יש צרכים הנעוצים עמוק בתוך האינסטינקטים שלו. המיוחד לאדם הוא שאצלו רבים מצרכים אלה הם חומריים ורוחניים גם יחד, ללא כל אפשרות הפרדה; כזה הוא הצורך באהבה, הצורך בחברת אנשים אחרים, הצורך במרחב תנועה חופשי (כלומר שלא להיות כלוא). להבדיל מאידיאולוגיות שונות למיניהן, צרכים אלה אינם שייכים לאיזשהו בניין-על המתנוסס מעל המבנה החומרי של החברה. הם צרכים אנושיים יסודיים.

קח חיית טרף כלשהי – נמר, זאב, ואפילו חיית טרף מבויתת כחתול או כלב – ותן לה לאכול לשובע בשר טחון. אם לא תהיה לה אפשרות לרוץ, לקפוץ, לארוב לטרף (ואפילו יהיה עכבר...) ולרדוף אחריו (אפילו יהיה זה אנקור בחצר) תחלה החיה ותמות או שרוחה תישבר לגמרי. האם היא סובלת סבל חומרי או רוחני? שאלה מגוחכת. היא סובלת מחוסר סיפוק של אינסטינקט יסודי (וכבר הוכיחו הזואולוגים כי אצל חיות הטרף, לרבות אלה המבויתות, האינסטינקט לציד הוא נפרד מן האינסטינקט למלא את הקיבה. גם כלב שבע מרגיש צורך לרוץ אחרי מקל שזורקים לו).

ובכן, אצל האדם, שהוא חיה חברתית ממין מיוחד ועליון, הצורך בפעילות חברתית יוצרת, מעניינת, מכוונת ומודעת (בניגוד לפעילות מכאנית גרידא) וכמו כן הצורך להשתתף באופן פעיל בכיוון חיי החברה שבה הוא חי, אלה הם צרכים יסודיים: לא חומריים בלבד ולא רוחניים בלבד ולא פסיכולוגיים בלבד, אלא כל אלה יחד. וכמוהם גם הצורך העמוק שלא להיות נשלט על ידי חפצים דוממים אלא להשתלט עליהם, שהוא צורך מיוחד לאדם. אמיתות אלה הן כה פשוטות ומובנות מאליהן, עד כי את העובדה שיש אנשים שאינם מודים בהן אפשר להסביר רק על ידי הפרברסיות של החיים במשטר הקפיטליסטי.

כי הקפיטליזם מצטיין בכך שהוא מדכא עד עפר את הצרכים האנושיים היסודיים הללו ומונע את סיפוקם אצל רובם הגדול של בני החברה. במידה זאת או אחרת נכון הדבר בכל משטר מעמדי, אולם בקפיטליזם נעשה הדבר באורח שיטתי, כללי ויסודי ביותר, ובכך עולה על הקפיטליזם רק משטר העבדות העתיק. ובניגוד לכל המשטרים המעמדיים שקדמו לו מצטיין הקפיטליזם ובמיוחד הניאו קפיטליזם בכך שהאדם העובד – אשר רמת השכלתו גבוהה לאין ערוך מזו של העבד או הצמית ואשר משתתף בהתמדה בהפעלתה של טכנולוגיה המסוגלת להלהיב ולרתק – מרגיש כל הזמן כי "גן העדן" של מילוי הצרכים האנושיים היסודיים הוא אפשרי, הנה-הנהו בטווח ידו... ולכן הוא מתוסכל יותר.

הביקורת הסוציאליסטית על הקפיטליזם בן זמננו חייבת להתרכז בעניינים אלה ולשים עליהם את הדגש העיקרי. זהו תוכנו של האתגר הניאו מרכסיסטי כלפי ההשקפה הסוציאליסטית המסורתית.

בכך אין אנו מתרחקים ממרכס אלא חוזרים אליו. כי אין שום צל של ספק שתפישה זאת של הקיום האנושי וצורכי האדם כיצור חברתי היא היא נקודת המוצא של כל השקפת עולמו של קרל מרכס. ואמנם, פרסומם של כתביו המוקדמים (והבלתי ידועים עד הזמן האחרון) נתן דחיפה עצומה לביקורת המרכסיסטית נגד ההשקפה המסורתית. מרכס עצמו לא היה מרכסיסט מסורתי. ההשקפה המסורתית הבליטה צדדים מסוימים של המרכסיזם והבליעה צדדים אחרים, וביניהם הצדדים היסודיים והמהפכניים ביותר.

לביקורת זאת נגד ההשקפה המסורתית יש השלכות מיידיות לגבי הקונספציה אודות החברה הסוציאליסטית.

החברה הסוציאליסטית היא חברה שבה באים על סיפוקם המקסימלי צרכיו היסודיים של האדם, הן הצרכים הידועים עתה והן הצרכים שיתגלו בעתיד (כי זה טבעו המיוחד של האדם, שאינו קבוע אלא משתנה בהתמדה ובמהירות יחסית ומגלה צרכים חדשים). ובין הצרכים היסודיים הידועים עתה נמנים ראשית, הצורך בעבודה חברתית יוצרת (ומכאן נובעת ממילא השתתפות מלאה לא רק בביצוע תפקידים שונים, אלא גם בתכנונם, חלוקתם וניהולם) ושנית, הצורך להשתתף השתתפות מלאה בהכוונתו של כלל התהליך החברתי.

עצים בלי יער

ההשקפה ה"ניאו-אנארכיסטית" נראית במבט ראשון דומה להשקפה הניאו-מרכסיסטית שתוארה לעיל. אולם היא נבדלת ממנה בפשטנותה הקיצונית. היא מרכזת את עיקר תשומת לבה בתאים היסודיים של התהליך החברתי (המפעל, המשפחה וכדומה), אך אינה מסוגלת להתמודד כהלכה עם התהליך החברתי הכולל. מרוב עצים אין היא רואה את היער.

תבוא עובדה פשוטה אחת ותעיד. הביקורת הניאו-אנארכיסטית נגד הקפיטליזם המערבי אינה נבדלת בשום בחינה איכותית ומהותית מן הביקורת הניאו-אנארכיסטית נגד המשטר השורר בברית המועצות. עובדה זאת, התמוהה לכאורה, מתבארת על ידי כך שחיי המפעל הבודד או המשפחה הבודדת בברית המועצות אינם נבדלים בהרבה מחיי המפעל או המשפחה במערב הקפיטליסטי.

נניח כי חטפה אותנו יד נעלמה והטילה אותנו לתוך בית חרושת. רשאים אנו להסתובב בין הפועלים, מנהלי העבודה, הפקידים והמנהלים, להתבונן במעשיהם וביחסי הגומלין הקיימים ביניהם בקשר לתהליך הייצור. קשה יהיה לנו לקבוע אם נמצאים או בבית חרושת קפיטליסטי או "סוציאליסטי" נוסח רוסיה. ואולם, המערכת הכלכלית-חברתית הכוללת שונה מאוד בשני המקרים. יחסי הגומלין בין היחידות השונות (למשל, בין מפעל למפעל) הם אחרים לגמרי. אבני הבניין דומות, אך הבניינים שונים. מי שרואה רק את אבני הבניין לא ימצא שום הבדל מהותי, כפי שמי שבודק רק אטומים בודדים לא יבדיל בין יהלום לפחם, כי שניהם בנויים מאותם אטומים.

הניאו-אנארכיסטים אינם מדברים על ניגוד בין בעלי אמצעי ייצור לבין מחוסרי אמצעי ייצור, אלא על מפקדים מול מבצעים, נותני פקודות מול ממלאי פקודות. לראשונים יש סמכות להחליט החלטות בעלות משמעות, ואילו לאחרונים אין סמכות הכרעתית. לפי השקפה זאת טמון כאן הניגוד היסודי של הקפיטליזם. את המהפכה הסוציאליסטית מתארים הניאו-אנארכיסטים כהתקוממות אנטי-אוטוריטארית נגד יחסי הסמכות השוררים בחברה הקפיטליסטית. המהפכה תפקיע מידי המפקדים את המונופול על סמכויות ההכרעה ותקים חברה המיוסדת על ניהול עצמי בכל שטחי החיים. הסוציאליזם פירושו ניהול עצמי.

השקפה זאת לוקה לא בכך שאיננה נכונה כשלעצמה, אלא בכך שהיא מתעלמת, או לפחות נוטה להתעלם, מן התהליך החברתי הכולל.

הבה ונתבונן קודם כל בחברה הקפיטליסטית. בתוך המפעל הבודד דומה הקפיטליזם (או המנהל הממונה על ידו ופועל מטעמו) לאוטוקרט השולט שלטון ללא מצרים. הוא הקובע כיצד יתנהל תהליך הייצור, מה יעשה כל פועל ופועל, איך תאורגן העבודה. מלבד זאת הוא מחליט כמה מוצרים ייוצרו מכל סוג. ההנהלה קובעת מה ייעשה ברווחים, איזה חלק מהם יושקע (כלומר, באיזו מידה יורחב הייצור) ואיזה חלק יימסר לצריכתם האישית של בעלי המפעל. נדמה כי חיי הכלכלה מתנהלים בהתאם להכרעותיהם של "בעלי סמכות ההכרעה". אולם כשאנו מתבוננים בתהליך הכולל, בקנה המידה של המשק כולו, מתקבלת תמונה שונה.

את המשק הקפיטליסטי מאפיינת העובדה, שכל חילוף החומרים שלו מתבצע באמצעות שוק הסחורות. לא רק מוצרי הצריכה (מזון, בגדים, רהיטים וכו'), אלא גם רובם המכריע של אמצעי הייצור חייבים להוות סחורות בדרכם מן המקום שבו הם מיוצרים אל המקום שבו הם באים על שימושם. הכל נקנה ונמכר: לחם, נעליים, מכוניות, מחרטות, מחשבים אלקטרוניים, ובני אדם (כלומר כוח עבודתם) – ונוסיף עוד: גם עקרונות, אהבה, כבוד עצמי וספרי תורה.

מחירי הסחורות אינם נקבעים באורח שרירותי על ידי המוכר, אפילו אם הוא מונופוליסט, אלא בהתאם לחוקי השוק. וחוקי השוק נקבעים על ידי פעולותיהם הבלתי מתואמות של מיליוני אנשים, קונים ומוכרים. יתר על כן, גם את הכמויות המיוצרות במפעל נתון אין הקפיטליסט יכול לקבוע באורח שרירותי, אלא בהתחשב עם הביקוש הקיים בשוק לסחורות מכל סוג וסוג. והביקוש הזה, למשל הביקוש לנעליים, אינו נקבע לפי איזו החלטה מכוונת של "בעל סמכות הכרעה", וגם לא לפי מספר זוגות הרגליים היחפות שבמדינה, אלא לפי נכונותם ויכולתם של מיליוני אנשים לקנות להם נעליים. גם שיעור הרווחים נקבע על ידי מנגנון אנונימי זה. ולבסוף, ההחלטה איזה חלק מן הרווחים יושקע בהרחבת הייצור אינה שרירותית, אלא מוכתבת על ידי תנאי השוק. לקפיטליסט נותר התפקיד לפרש כהלכה את תנאי השוק – ואוי לו אם יטעה בפירוש.

מסתבר כי בעוד שאירגון הפעילות בתוך המפעל הבודד נעשה לפי החלטה מודעת ומכוונת של בעלי המפעל ומנהליו, הרי שהתהליך הכולל של המשק מתנהל לא לפי הכרעות מודעות של בעלי "סמכות הכרעה", אלא מצטרף ממיליוני פעולות בודדות של אנשים שונים ללא הסכם מראש וללא תיאום, עד כי נדמה שלא בני האדם מחליטים על גורל החפצים, אלא להיפך.

במשטר הקפיטליסטי – יותר מאשר בכל צורת חברה אחרת – מתבטא שיעבוד האדם בידי אדם לא רק בצורה ישירה, כיחס בין מפקד למבצע, אלא באורח עקיף ומוסווה, באמצעות המוצרים שהפכו לסחורות. ייחודו של הקפיטליזם לעומת כל המשטרים האחרים (ובכלל זה גם המשטר האחר השורר בברית המועצות) הוא, שבו הגיע תהליך הניכור לדרגתו העליונה, עד קצה גבול היכולת: לא רק ניכור העבודה, שאינה מהווה פעילות יוצרת וביטוי עצמי של העובד, אלא גם ניכור האדם ממעשה ידיו. אגדת המהר"ל והגולם הפכה בקפיטליזם למציאות מרה. במשטר הקפיטליסטי משועבד לא רק הפועל אלא גם הקפיטליסט, אם כי הראשון משועבד לאחרון, ולא להיפך.

כאשר מדובר בברית המועצות – שם מתנהל התהליך המשקי באורח ביורוקרטי, לפי החלטות מפורשות – יש טעם לומר כי הסתירה הקובעת היא בין מחלקי הפקודות למבצעיהן. אולם מי שמנסה לעשות רדוקציה של הקפיטליזם באותם מונחים, הריהו מעיד על עצמו שלא תפש את התהליך הקפיטליסטי בכללותו. אין זאת "התקדמות אל מעבר למרכסיזם" אלא נסיגה רבתי.

נבחן עתה את התפישה הניאו-אנארכיסטית אודות החברה הסוציאליסטית. אין לבוא בטענות נגד הדגשת עניין הניהול העצמי. נכון לגמרי כי בחברה סוציאליסטית צריך כל מפעל וכל שטח פעילות אחר להתנהל באורח קולקטיבי על ידי האנשים המעורבים בו, ולא על ידי פקודות של ממונים מגבוה. בלי ניהול עצמי קולקטיבי אין סוציאליזם; וכבר הצבענו על כך שההשקפה המסורתית לוקה בזה שאינה מדגישה את הדבר. (אגב, ניהול עצמי אין פירושו בהכרח ביטול גמור של ההבדל בין תפקידים אדמיניסטרטיביים ותפקידי תיאום מצד אחד לבין תפקידים טכניים וביצועיים מצד שני; אלא רק שבעלי התפקידים מהסוג הראשון אינם מתמנים מגבוה אלא על ידי הקולקטיב, והם כפופים לו בכל עת).

הצרה מתחילה רק כאשר חושבים שבאמירת "הניהול העצמי" ניתנת  הגדרה של הסוציאליזם (בנוסח "סוציאליזם פירושו ניהול עצמי") ונפתרה הבעיה העיקרית. כאשר אומרים "ניהול עצמי" ותו לא, מתקבלת אצל השומעים בהכרח התמונה הבאה: מערכת של תאים אוטונומיים במידה רבה ביותר, שכל אחד מתנהל באופן דמוקרטי וקולקטיבי לגמרי, והקשורים ביניהם רק בקשרים כאלה שאינם סותרים את הריבונות של כל יחידה ויחידה. אך זהו אינו סוציאליזם, כי אם אוסף של הרבה קיבוצים.

האנארכיזם הקלאסי דימה לעצמו את החברה הסוציאליסטית כאוסף של יצרנים אינדיבידואליים אוטונומיים. הניאו-אנארכיזם נוטה לדמות את הסוציאליזם כאוסף או פדרציה של קולקטיבים יצרניים אוטונומיים.

כדי לא ליצור רושם כזה, צריך להעמיד את השאלה הבאה: ומה יהיה על השוק? האם המפעלים המתנהלים ניהול עצמי יעסקו זה עם זה במיקח וממכר, כפי שעושים מפעלים קפיטליסטיים? האם בחברה סוציאליסטית יתקיים שוק הסחורות – לא רק למוצרי צריכה אלא גם לאמצעי ייצור?

ברור שלא. אחרת לא יהיה זה סוציאליזם אלא מין קפיטליזם קואופרטיבי. אולם אם כך הוא, כיצד ייחתכו כל אותם עניינים אשר במשטר הקפיטליסטי נחתכים הם "מאליהם" באמצעות השוק? כיצד תיקבע מערכת המחירים, כמויות המוצרים מכל סוג וסוג, גודל ההשקעות בכל מפעל ובכל ענף? האם את ההחלטה כמה מכוניות ייוצרו (ואם בכלל יש לייצר מכוניות...) וכמה מכוניות מכל מודל ומודל – נשאיר לשיקול דעתם הקולקטיבית של עובדי מפעל המכוניות? ברור שלא; גם עובדי בית החרושת לנעליים ירצו בוודאי להשתתף בהכרעות אלה בדבר ייצור המכוניות, שהרי ייצור המכוניות הוא השקעת חלק מסוים מן האנרגיה החברתית של אותה חברה שאליה משתייכים גם פועלי הנעליים!

בחברה סוציאליסטית מהווה כל מפעל שירות ציבורי והוא חייב לפעול כפי שפועל שירות ציבורי תקין; כלומר, בהתאם להחלטות המתקבלות באופן מרכזי, במישור אזורי, ארצי או אף בינלאומי – הכל לפי מהות העניין. לניהולם העצמי של עובדי המפעל נשאר רק תחום אחד ויחיד: אירגון העבודה בתוך תחומי המפעל. וזהו תחום צר מאוד, באופן יחסי.

מן הסיסמה המדברת רק על ניהול עצמי מתקבל רושם של דה-צנטראליזם מרחיק לכת. אולם אם נביא בחשבון כי בחברה סוציאליסטית יהיה צורך לקבוע באמצעות החלטות מרכזיות כל אותם עניינים מכריעים אשר בחברה הקפיטליסטית אינם נקבעים כלל על ידי החלטות מודעות, הרי שמתקבלת תמונה מורכבת הרבה יותר.

כמובן, השאלה בדבר השיטה אשר תבטיח כי החלטות מרכזיות אלה יתקבלו לא בצורה ביורוקרטית אלא באורח דמוקרטי ותוך השתתפות פעילה של ההמונים הרחבים – זוהי שאלה נכבדה מאוד, ואין אנו מתיימרים כי יש בידינו תשובה מלאה עליה. אולם יש לזכור כי בכדי לפתור שאלה כלשהי, יש הכרח קודם כל לנסח אותה כהלכה. ואת השאלה הזאת אפשר לנסח כהלכה רק כאשר מבינים כי לניהול העצמי הישיר נועד רק תחום צר יחסית, בעוד שהעניינים המכריעים חייבים יהיו להיקבע באופן מרכזי.

האירגון המהפכני

לכל כיוון מחשבה סוציאליסטי יש השלכות משלו לגבי הדפוסים הנכונים של האירגון המהפכני. יש אף כאלה הטוענים כי קיימת התאמה גמורה בין תפישתו של כל זרם סוציאליסטי אודות החברה הסוציאליסטית, לבין הדפוסים האירגוניים שקובע הוא לעצמו. כותב הטורים האלה אינו נוטה לחשוב כך. אחרי הכל, צורות אירגוניות אינן עניין בפני עצמו, אלא כפופות הן לשיקולים פונקציונליים ולא רק לשיקולים עקרוניים כלליים. כלומר, דפוסים אירגוניים נקבעים לא במעט לפי טיבו המיוחד של התפקיד שאותו אמור האירגון למלא. והנה, ברור כי התפקיד של הפלת המשטר הקיים מחייב את האירגון המהפכני לאמץ לעצמו דפוסים אירגוניים שאינם דווקא העתק נאמן מדפוסיה האירגוניים של החברה שאליה הוא שואף. אולם, למרות הסתייגות זאת, אין להכחיש כי קיימת התאמה מסוימת בין שני אלה.

לסיום מאמר זה, ברצוני איפוא להתעכב בקצרה על ההשלכות האירגוניות של שלושת קווי המחשבה שתוארו לעיל.

  • להשקפה המסורתית, החושבת על הסוציאליזם בעיקר במונחים של תכנון וממלכתיות, ונוטה לשכוח את צורך האדם החברתי בביטוי עצמי ובפעילות יוצרת – לה אופייניים דפוסים אירגוניים נוקשים ואוטוריטריים. צורה אירגונית זאת מוכרת לנו היטב מן המפלגות הסטאליניסטיות, שהן המייצגות העיקריות והקיצוניות ביותר של ההשקפה המסורתית הנ"ל.
  • לניאו-אנארכיזם, הרואה עצים מבלי יער, אופייני מבנה אירגוני של אוסף קבוצות-קבוצות, שכל אחת מהן מתנהלת בעצמה בדרך של מה שנקרא "קונצנסוס", כלומר הסכמה כללית; כל קבוצה היא תא אוטונומי והקשרים ביניהן רופפים ובלתי מחייבים. קיים ביניהן תיאום מסוים, אך החלטות המתקבלות במישור המרכזי (כלומר הבין-קבוצתי) הן בחזקת המלצות בלבד, ואינן מחייבות את המיעוט.
  • לתפישה ה"ניאו-מרכסיסטית" (אשר כפי שראינו אינה כל כך "ניאו", אלא פשוט מרכסיסטית) אופייניים דפוסים אירגוניים המשאירים לכל תא או סניף חופש פעולה ואוטונומיה בתחום הצר-יחסית של אירגון עבודתו-הוא (ובכלל זה בחירת בעלי תפקידים שונים במישור המקומי). אך כל תא או סניף כפוף לאירגון בכללותו, וההחלטות המתקבלות באופן דמוקרטי במישור המרכזי (כלומר על ידי רוב חברי האירגון, אם באופן ישיר ואם באמצעות נציגים נאמני הנבחרים באופן חופשי ודמוקרטי) הן בעלות תוקף מחייב לגבי כל חברי האירגון. קיים חופש מלא להבעת דעות, ואחריות קולקטיבית בביצוע. אם נרצה לטבוע מטבע לשון חדשה, נוכל לקרוא לצורה זאת "צנטראליזם דמוקרטי", אולם העיקר איננו כמובן בשם אלא בתוכן.