דברי תשובה ללאמברטיסטים – א.ש. אלכסאנדר (משה מחובר)

10 בינואר 1971

in גיליון-57: ינואר 1971, מאמרים

בגיליון 56 (נובמבר 1970) של "מצפן" עסקנו בוויכוח עם קבוצה בשם "הברית הקומוניסטית המהפכנית" אשר פרשה לאחרונה מאירגוננו. בעת פרישת אנשי ה"ברית", פרשה מ"מצפן" גם קבוצה שנייה, הקבוצה הלאמברטיסטית.

הגורם העיקרי והמיידי לפרישת הקבוצה השנייה הזאת היה אי הסכמתה להשקפתנו בדבר האופי המיוחד של החברה הישראלית והמסקנות הנובעות ממנו לגבי האסטרטגיה של המאבק בישראל.

השקפת הרוב ב”מצפן" (אשר מצאה את ביטויה במאמר על האופי המעמדי של החברה הישראלית, מאת ע. אור ומ. מחובר; גיליון 55, אוגוסט-ספטמבר 1970), קובעת כי בתנאים הנוכחיים אין סיכוי רציני לכך שמאבקו המעמדי של מעמד הפועלים הישראלי יקבל אופי מהפכני. כל עוד לא התערער שלטונה הפוליטי של הציונות; כל עוד מאפשרים לה התנאים האזוריים והעולמיים לקיים את ישראל כחברה פריביליגיונית (באופן יחסי), המשמשת ז'נדארם של האימפריאליזם במזרח הערבי והמבססת את קיומה הכלכלי על סובסידיה ישירה ועקיפה מן האימפריאליזם – כל עוד שוררים תנאים אלה ולא התערערו באורח בולט וגלוי לעין, אין שום יסוד להניח כי מעמד הפועלים הישראלי ישאף וינסה לחולל תמורות סוציאליסטיות מהפכניות. מכאן הסיק "מצפן" את המסקנה כי בתנאים הנוכחיים ובטווח הקרוב יהיה זה בלתי נכון לרכז את עיקר הפעולה המהפכנית סביב המאבק המקצועי והמעמדי של פועלי ישראל ולכוון את עיקר ההסברה המהפכנית באופן ספציפי לפועלים. במקום ראשון יש להעמיד את המאבק הפוליטי נגד הציונות, גם אם אי אפשר לקשור אותו בכל מקרה באופן ישיר אל המאבקים שמנהל מעמד הפועלים הישראלי.

אנשי הקבוצה הפורשת אינם מקבלים את הניתוח הזה והמסקנות הנובעות ממנו. לדעתם אין הבדל מכריע בין ישראל לארצות קפיטליסטיות רגילות, ולכן אין הם מקבלים את הצורך בסטרטגיה מהפכנית מיוחדת, השונה באופן ניכר מן הסטרטגיה המהפכנית המקובלת בארצות רכושניות נורמליות.

מכיוון שנושא זה, והשקפת "מצפן" עליו, נדונו בהרחבה במאמר הנ"ל, בגיליון מס' 55 של עיתוננו, לא נחזור על כך כאן, ונסתפק בתגובות קצרות על שאר הנקודות המועלות בהודעת הקבוצה הפורשת.

לכך עלינו להקדים הערה, שבלעדיה קשה להבין את הרקע הרעיוני של ההודעה ואת סגנון המחשבה  המאפיין אותה. ראשי הקבוצה הפורשת, הקובעים את ה"טון" שלה, פועלים מטעמו של גוף בינלאומי המתקרא "הוועד למען האינטרנציונל הרביעי" והמייצג בעיקר את קבוצת הילי ("סוציאליסט לייבור ליג" באנגליה וקבוצת לאמברט בצרפת. מכאן, אגב, הכינוי "לאמברטיסטים". הוועד למען האינטרנציונל הרביעי" (להבדיל מן "המזכירות הבינלאומית של האינטרנציונל הרביעי" – גוף בעל שם דומה אך אופי שונה לגמרי) הוא פלג בעל אידיאולוגיה טרוצקיסטית (יותר נכון: טרוצקיסטית-לכאורה) וסגנון פעולה ומחשבה הדומים דמיון מדהים לסגנון פעולתם ומחשבתם של הסטאליניסטים בתקופה השחורה ביותר של הסטאליניזם. קווי האופי הבולטים של הלאמברטיזם הם: נוקשות, שמרנות ודוגמטיות קיצונית בתחום הרעיוני; נורמות אנטי דמוקרטיות וסילוף ביורוקרטי של הצנטרליזם הדמוקרטי בתחום האירגוני פנימי; סקטנטיות [כיתתיות] מרחיקת לכת בתחום הפוליטי.

הם נוקטים תמיד בסגנון של בעלי מונופול מוחלט על האמת; באמתחתם רק שני צבעים: שחור ולבן. כל מי שאינו מסכים איתם בעניין כלשהו הוא – במקרה הטוב – רדיקל זעיר-בורגני ובאופן אובייקטיבי משרת הריאקציה. בנדון זה אין הם מבדילים בגוונים – לדידם אין הבדל מהותי בין צ'ה גבארה וגמאל עבד אל-נאצר. בפולמוסיהם נגד זרמים שמאליים אחרים – העיסוק החביב עליהם ביותר – נוקטים הם בסגנון ארסי ואינם בוחלים בסילופים, חצאי אמיתות ושקרים סתם. לעולם נמנעים הם מכל שיתוף פעולה עם זרמים אחרים. (אכן, העובדה שבישראל הסכימו הלאמברטיסטים במשך שנים אחדות לפעול במשותף עם בני פלוגתא שלהם במסגרת אירגוננו, היא אחד הסימנים לכך שישראל אינה מדינה קפיטליסטית נורמלית, אלא מצטיינת בתנאים מיוחדים יוצאי דופן...).

פלגנותם השיטתית של הלאמברטיסטים מצאה לה ביטוי בולט בליל הבריקדות המפורסם, ברובע הלטיני של פאריס, בחודש מאי 1968; כאשר באו אליהם נציגי שאר הזרמים של השמאל המהפכני וביקשו מהם לבטל אסיפה שקבעו לאותו ערב ולהצטרף להגנת הבריקדות מפני המשטרה  הפשיסטית, סירבו הלאמברטיסטים ביהירות, בטענה כי אין הם רואים טעם להקריב את שמנו וסולתו של האבנגרד הפרולטרי בפעולה זעיר-בורגנית חסרת טעם.

כל קווי האופי הנ"ל של הלמברטיסטים מופיעים במידה זאת או אחרת בסגנון פעולתם ובפרסומיהם בישראל.

רוח הקודש

נעבור עתה לטפל בכמה מהנקודות הענייניות שמעלים הלאמברטיסטים בהודעתם.

1. הם מאשימים אותנו ב"סירוב להכין פרוגרמה". זהו סילוף ביודעין. ידוע להם היטב כי מזה שנים הננו עוסקים בעיבודה של פרוגרמה פוליטית. נכון כי לא בחרנו בדרך של עיבוד פרוגרמה שלמה, תיכף ומיד, אלא העדפנו לפתח אותה באופן אורגני במקביל להתפתחותו הפוליטית והרעיונית של האירגון. במהלך השנים פירסמנו מסמכים פרוגרמטיים לא מעטים, המבטאים את ההשקפות המגובשות שהגענו אליהן במשך הזמן.

כאשר מאשימים הם אותנו ב"סירוב להכין פרוגרמה" הריהם מתכוונים בעצם לכך שסירבנו לקבל את הפרוגרמה (הגרועה) שהציעו הם לאחרונה (למשל, בפרוגרמה שהציעו, קבעו הלאמברטיסטים, בשיא הפשטנות האפשרית, כי "מלחמת יוני 1967 נושאת אופי של מלחמה בין הבורגנות הישראלית לבין הבורגנות המצרית והנהגות ירדן וסוריה". ודוגמאות כאלה יש בהצעתם למכביר). אבל זהו, כמובן, עניין אחר לגמרי.

את דרך מחשבתם הדוגמטית מגלים הלאמברטיסטים בהאשימם אותנו ב"תפישה שלפיה ניתן להקים אירגון מהפכני ללא פרוגרמה ברורה". לפי דבריהם יוצא כי ראשית יש לכתוב פרוגרמה ברורה ורק אחר כך להקים אירגון מהפכני. ומהיכן תבוא הפרוגרמה? בדרך ההתגלות הנבואית? בהשראת רוח הקודש? כמובן, לגבי הדוגמטיקן הלאמברטיסטי אין השאלה קיימת כלל. לדידו הפרוגרמה בה"א הידיעה כבר קיימת ועומדת וצריך רק לתרגם אותם לעברית. אולם אנו דוחים תפישה מכאנית זאת. לא היתה לנו כל דרך אחרת אלא להקים אירגון בלי פרוגרמה ברורה ומעוצבת מלכתחילה. בשנת 1962, כאשר קם "מצפן", לא התיימרנו לחשוב כי יש לנו תשובה מוחלטת וסופית לכל שאלה וגם היום אין אנו מתיימרים כך. לדידנו פרוגרמה פוליטית היא תוצאה הדרגתית של תהליך המשולב בפראכסיס של המאבק המהפכני, ולא אקט חד פעמי של התגלות.

2. טענתם של הלאמברטיסטים כי אין "מצפן" מכיר בנחיצותו של אינטרנציונל המאגד בתוכו את הכוחות המהפכניים ברחבי העולם – אין בה אמת. לדעתנו יש לעבוד למען הקמת אינטרנציונל כזה. ייתכן כי הוא יקום על יסוד אחד הגופים הקיימים כבר עתה והמאגדים בתוכם חלקים של התנועה המהפכנית העולמית, ומצד שני ייתכן כי יקום בדרך אחרת, אולם דבר אחד ברור – הוועד "למען" האינטרנציונל הרביעי, שאליו מסונפים הלאמברטיסטים הישראליים מהווה רק מכשול בדרך הקמתו של אינטרנציונל אמיתי.

3. להלן טוענים הלאמברטיסטים כי "מצפן" אינו מכיר בתפקידו של מעמד הפועלים כמנהיג המהפכה הסוציאליסטית העולמית. כהוכחה לכך מציינים הם את הזיקה שאנו מגלים לאירגונים ומאבקים לא-פרולטאריים, כגון מאבקי הגרילה באמריקה הלטינית ומאבקי הסטודנטים.

בכך מגלים הלאמברטיסטים את צרותה הדוגמטית של תפישתם הם, שאינה אלא קריקטורה של המרכסיזם.

אין ספק, הסוציאליזם הוא מפעלו ההיסטורי של מעמד הפועלים הבינלאומי, וללא הנהגת מעמד זה אין הסוציאליזם בגדר האפשר. אבל לפסול את תפקידם החשוב של מאבקים אחרים – לאו דווקא פרולטאריים מובהקים – הרי זאת איוולת נפשעת ובגידה בעיקרון הראשון של כל סוציאליסט אמיתי: "שום עניין אנושי אינו זר לי". מי שפוסל ביהירות מאבקי גבורה רק מפני שאין להם אופי פרולטארי מובהק איננו מרכסיסט ואיננו סוציאליסט אמיתי אלא פטפטן. המסקנה ההגיונית מתפישה כזאת היא התנהגות מחפירה, הגובלת בבגידה, כגון התנהגות הלאמברטיסטים הצרפתים בליל הבריקדות במאי 1968.

שבעתיים נכון הדבר כאשר הננו עוסקים לא באזור קפיטליסטי מפותח, שבו מהווה הפרולטריון את השכבה העממית העיקרית, אלא בארצות "העולם השלישי" שבהן מהווה הפרולטריון מיעוט קטן. זוהי אחת הסיבות לכך שאנו מתגאים על זיקתו של "מצפן" למאבקו של צ'ה גבארה. אין אנו חייבים לקבל את השקפותיו של צ'ה ללא ביקורת כדי לגלות זיקה למאבקו. רק דוקטרינר דוגמטי ומאובן עד כדי לאמברטיסטיות, הצובע את כל העולם בשחור-לבן, יכול לפסול את הזיקה שלנו לצ'ה בנימוק שתורתו של הענק המהפכני והסטרטגיה שלו לא עמדו על הרמה הדרושה של פרולטאריות.

4. הלאמברטיסטים מאשימים אותנו ב"נטייה להיגרר אחר הנהגות לאומיות בארצות הלא-מפותחות", ומתוך הקשר הדברים ברור כי הכוונה היא בעיקר לנאצריזם. אלה הם דברי כזב. הקורא המעוניין  לדעת את הערכתנו על הנאצריזם ימצא אותה במאמר המפורט על נושא זה שפירסמנו בשנת 1967 וחזרנו ופירסמנו לאחרונה בגיליון 56 של עיתוננו, וכמו כן במאמר מערכת "לאחר מות נאצר" בשער אותו גיליון. הוא ייווכח בנקל כי טענת הלאמברטיסטים מצוצה מן האצבע.

5. הטענה כאילו סירבנו להיכנס לוויכוח עם "החזית הדמוקרטית" היא שקר גס. ראה למשל גיליון מס' 53 (מאי 1970) של "מצפן", בו מופיעים שני מאמרים המתווכחים – בסגנון ענייני ומתון – עם ה"חזית".

שקר נוסף בפי הלאמברטיסטים, האומרים כי לדעתנו "אין בני עם כובש זכאים לבקר את האירגונים של עם נכבש ומדוכא". זהו סילוף ביודעין, כי הלאמברטיסטים יודעים יפה-יפה את עמדתנו, עליה חזרנו פעמים רבות: בעוד אשר סירבנו להיגרר להטפה מתחסדת לאירגונים הפלשתינאיים אודות אמצעי המאבק, עמדנו תמיד על זכותנו וחובתנו להעביר תחת שבט הביקורת את הפרוגרמה הפוליטית שלהם.

המאמר, "המאבק הפלשתינאי והמהפכה במזרח התיכון", אשר נתפרסם בגיליון מס' 50 של "מצפן" ונתקבל על ידי האירגון כמסמך רשמי, מוקדש כולו לביקורת המגמות השליליות בתנועה הפלשתינאית (ולאו דווקא באירגון זה או אחר בתוכה). מאמר זה מפריך עוד שקר לאמברטיסטי גס, כאילו "נמנע 'מצפן' להציג עמדה משלו מלבד באשר לבעיה אחת ובודדה – זכות ההגדרה העצמית של יהודים במזרח התיכון". לאמיתו של דבר, מופיע עניין ההגדרה העצמית במאמר הנ"ל רק בקיצור נמרץ, ועיקר הדברים מוקדשים לביקורת נגד הנטייה לבודד את המאבק הפלשתינאי מן המאבק הכלל ערבי, ונגד המגמה המפרידה בין השחרור הלאומי לשחרור הסוציאלי.

6. הלאמברטיסטים מסלפים את עמדתנו סילוף גס ומכוון, באומרם כי אנו תופשים את הדה-ציוניזציה של מדינת ישראל כ"שלב נפרד" מן המהפכה הסוציאליסטית.

גילוי הדעת שלנו, "הסיבוב השלישי", שנכתב אחרי מלחמת יוני 67' (נתפרסם גם הוא בגיליון 36 של עיתוננו), חוזר על אותה נוסחה עצמה: "הפתרון שאנו דוגלים בו מחייב מהפכה עמוקה בתוך ישראל במטרה לשנות מיסודו את אופיה – ממדינה ציונית למדינה סוציאליסטית המסוגלת ומוכנה להשתלב במרחב".

אותה עמדה בדיוק חוזרת בכל גילויי הדעת שלנו ואף באחד מהם לא דיברנו על דה-ציוניזציה כעל שלב נפרד. הפסוק היחיד היכול אולי להתפרש ברוח זאת מופיע בטיוטה של תזות שהעלה אחד מחברי האירגון לדיון לפני שנים אחדות, ואשר מעולם לא אושרו על ידי האירגון (טיוטה זאת לא הופיעה בעברית – לא בדפוס ואף לא במשוכפל – אלא רק בחוברת "ישראל האחרת" בשפה האנגלית. ההקדמה לחוברת זאת מדגישה כי רק גילויי הדעת החתומים על ידי האירגון בתור שכזה מחייבים אותו).

על "ההבדל הקטן"

הרשימה דלעיל כוללת רק מבחר חלקי מתוך שקרי הלאמברטיסטים וסילופיהם. עתה ברצוננו לגעת באחת הטענות הרעיוניות המוזרות המופיעות בהודעתם: "העובדה כי המדינה מנוהלת על ידי נציגיה של הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית אינה סותרת את העובדה כי הבורגנות היא המעמד השליט, כפי שהיא המעמד השליט בשבדיה, בה נמצאת הסוציאל-דמוקרטיה בשלטון מזה 40 שנה... אנו מסרבים להחליף את הקביעה הברורה הזו, את ניגודי האינטרסים בין הבורגנות והפרולטריון, בשיקולים היוצאים מדרגת הכרתו הנוכחית של חלקו היהודי של הפרולטריון הישראלי".

כאמור בפתח דברינו, נדון נושא זה בהרחבה במאמר מיוחד שנתפרסם בגיליון מס' 55 של "מצפן". מבלי לחזור על תוכן המאמר הנ"ל ברצוננו להצביע על "ההבדל הקטן" בין ישראל לשבדיה.

לפי ההשקפה המרכסיסטית, המעמד השליט בחברה נתונה הוא אותו מעמד השולט על עודף הערך. בחברה תעשייתית מודרנית מתחלק עודף הערך לשלושה חלקים עיקריים: החלק האחד נאכל על ידי הצריכה האישית של השכבות והמעמדות הטפיליים, החלק השני מכסה את הוצאות הפעלת המנגנון הממלכתי והחלק השלישי נצבר כהשקעות ומשמש להרחבת היקף הייצור. מן הבחינה שאנו דנים בה כאן, החלק השני חשוב הרבה יותר מן הראשון, והחלק השלישי חשוב משניהם גם יחד. בחשבון אחרון קובעת השליטה על עודף הערך הנצבר את השליטה על החברה כולה.

בשבדיה, כמו בכל ארץ קפיטליסטית נורמלית, שולטת הבורגנות על העודף הנצבר ובתוקף זה בעיקר היא המעמד השליט. הביורוקרטיה הסוציאל-דמוקרטית שלטת על המנגנון הממלכתי ובאופן זה היא מפקחת על החלק השני של הערך העודף. אך אין עובדה זאת הופכת אותה למעמד השליט; בחשבון אחרון אין הסוציאל-דמוקרטיה אלא משרתת של הבורגנות.

ומה המצב בישראל? גם אם נתעלם מן העובדה שהסקטור הפרטי מהווה רק כחצי מכלל המשק נשארת עובדה אחת, בעלת חשיבות עצומה: ההצבר הפנימי של המשק הישראלי הוא אפס. ואין פירוש הדבר שרמת ההשקעות (כלומר קצב התרחבות המשק) היא נמוכה, להיפך, היא בין הגבוהות ביותר בעולם המערבי, אלא שההשקעות הללו ממומנות כולן על ידי מקורות חיצוניים.

הנתונים הבאים לקוחים מתוך הספר "התפתחותה הכלכלית של ישראל" בהוצאת בנק ישראל (בעברית: "ההתפתחות הכלכלית של ישראל", נדב הלוי, רות קלינוב-מלול, הוצאת "אקדמון").

טבלה מס' 33 בספר הנ"ל מביאה נתונים על אחוז ההשקעות מתוך כלל המקורות העומדים לרשות המשק בשלושים ושתיים ארצות שונות. כל המספרים מתייחסים לשנים מ-1959 עד 1961. מתברר כי בשנים אלה הושקעו בישראל 22.7 אחוזים מכלל המקורות שעמדו לרשות המשק. בכך עלתה ישראל על ארצות הברית (16.4 אחוז), על בריטניה (16.1), על צרפת (17.9) ואפילו על... שבדיה (21.9), אולם פיגרה אחרי גרמניה המערבית (24.8) ואחרי יפן (31.1),

יש לזכור כי במושג "כלל המקורות העומדים לרשות המשק" נכלל גם הגרעון במאזן התשלומים. כלומר – במקרה של ישראל – הסובסידיה שמקבלת המדינה מבחוץ.

טבלה מס' 32 מביאה נתונים על ההשקעות במשק הישראלי בשנים מ-1950 עד 1965. מתברר כי ההשקעות שמקורן פנימי (מה שנקרא בשם "החיסכון הלאומי" השווה לתוצר הלאומי הגולמי מינוס הצריכה ואמורטיזציית ההון) מסתובבות סביב אפס. בחמש מתוך שש-עשרה השנים הללו היה החיסכון חיובי (שנת השיא היתה 1951, שבה הגיע החיסכון הלאומי ל-8.2 אחוזים מן התוצר הלאומי הגולמי) ובשאר אחת-עשרה השנים, ובכללן כל ארבע השנים האחרונות המובאות בטבלה, היה החיסכון שלילי (השיא היה בשנת 1956: מינוס 8.1 מן התוצר הלאומי), כלומר, המשק ייצר פחות ממה שצרך.

אותה טבלה מוכיחה, כי ההשקעות הכוללות במשק הישראלי היו שוות בקירוב לסובסידיות שקיבלה המדינה מבחוץ, וברוב השנים היו ההשקעות קטנות במקצת מן הסובסידיה החיצונית, באופן שחלק מסובסידיה זאת נכנס לצריכה השוטפת. מתוך נתונים המובאים במקום אחר באותו ספר מתברר כי בשנת 1965, למשל, הגיעה הסובסידיה החיצונית שקיבלה ישראל לסכום של למעלה מאלפיים מיליון לירות, ואילו סך ההשקעות היה קצת פחות מאשר אלף ותשע מאות מיליון ל"י.

המסקנה מכל זה היא, שהמשק הישראלי אינו משקיע ממקורותיו הפנימיים, אלא כל ההשקעות – ששיעורן אינו קטן כלל וכלל – באות ממקורות חיצוניים, מן התמיכה הישירה והעקיפה שמקבלת ישראל מאת האימפריאליזם. זה לא קורה בשבדיה.

והנה, ידוע היטב כי הצינורות שדרכם מוזרמת רוב הסובסידיה הזאת נמצאים בשליטתה ובפיקוחה של הביורוקרטיה המשולשת (ממשלתית-סוכנותית-הסתדרותית) והיא מעניקה חלק ממנה לבורגנות (ואת החלק הנותר היא משקיעה בעצמה בסקטור הממלכתי ההסתדרותי). יוצא איפוא כי הביורוקרטיה מממנת את הבורגנות, ולא להיפך. גם זה לא קורה בשבדיה. נוסף לכך – בדיוק כמו בשבדיה – שולטת הביורוקרטיה ה"פועלית" על הכספים היוצאים למימון המנגנון הממלכתי; כלומר על תקציב המדינה.

התוצאה הכללית היא, שבישראל אין הבורגנות מהווה מעמד שליט בלעדי, אלא שותף של הביורוקרטיה. בישראל שלטת שותפות של הביורוקרטיה ה"פועלית" עם הבורגנות.

הסיבה היחידה שהרחבנו את הדיבור בעניין זה היא כוונתנו להדגים את העובדה החשובה שישראל ושבדיה "זה לא בדיוק אותו הדבר" – עובדה שהלאמברטיסטים נוטים לזלזל בה.

זוהי, כאמור, רק הדגמה קטנה לכלל החשוב: מסקנות תיאורטיות שכוחן יפה לגבי שבדיה, אין הן בהכרח בעלות תוקף לגבי ישראל – וכלל זה חל בין היתר גם על הערכת הפוטנציאל המהפכני של מעמד הפועלים הישראלי בתנאים הנוכחיים.

*     *     *

ולסיום – עוד הערה קצרה. לא כל אנשי הקבוצה הפורשת הם לאמברטיסטים דוגמטיים ושקרנים. יש ביניהם כמה אנשים כנים וישרים, אשר מתוך אי ידיעה מספקת של תנאי הארץ או מתוך קוצר רוח או עייפות מקשיי המאבק הארוך נגד הציונות הלכו שולל אחרי הלאמברטיסטים ואחרי קסמי המונוליטיות הרעיונית הכוזבת שלהם.

חברים ישרים אלה ייווכחו עד מהרה עם מי ועם מה יש להם עסק, והדרך חזרה לאירגוננו צריכה להיות פתוחה בפניהם. אנו לא ננעל אותה.

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: