"אקסודוס" 2
סטודנטים פלשתינאים הלומדים באירופה עוסקים לאחרונה בתכנון ואירגון מבצע תעמולתי-פוליטי, שיעורר הדים רבים בעולם, יגרום קשיים לממשלת ישראל ויכריח את המנהיגים הציונים להתייצב פנים אל פנים עם הבעיה הפלשתינאית כשהם חסרי יכולת להתחמק ולגמגם ולטשטש עובדות.
גולת הכותרת של המבצע: הפלגתה של אונייה, עמוסה בפליטים פלשתינאים מ-1948 ומ-1967 אל עבר חופי ישראל, תוך הכרזה כי אלה הם אנשים החוזרים למולדתם. הסטודנטים הפלשתינאים באירופה פועלים עתה כדי לגייס את הכספים הדרושים להשגת האונייה, והם התקשרו לשם כך גם עם סטודנטים פלשתינאים הלומדים בארצות הברית.
לכתב "מצפן" באירופה נודע, כי בדעת המארגנים לפנות אל כמה מבין העיתונאים המפורסמים ביותר בעולם ולהציע להם להפליג עם הפליטים אל עבר החוף הישראלי. הימצאותם של העיתונאים על גבי האונייה תאפשר דיווח יומיומי ומקיף על ההפלגה ותקשה על הכוח הישראלי להשתלט עליה ולגרשה. פרט נוסף: המארגנים שוקלים הצעה לקרוא לספינה בשם "אקסודוס", על שם ספינת ה"הגנה" המפורסמת שהגיעה לארץ בשלהי המנדט הבריטי.
המארגנים דנים עתה בשאלה, האם רצוי להיעזר בממשלות ערביות כדי לממן את ההוצאות המרובות. חלק נוטה לכך, בטענה של "אין ברירה" ואילו חלק אחר, שמאלי, סבור כי קבלת עזרה מן הממשלות הערביות תחבל במבצע.
אבנרי ושות'
ריב בין הח"כים אורי אבנרי ושלום כהן מאיים לפורר את תנועת "העולם הזה", לפלג את הסיעה בכנסת ולפרק את שותפות השניים בבעלות על השבועון. הסיבה: רצונו של אבנרי לרכז בידיו את כל הסמכויות – בתנועה, בסיעה ובשבועון – ולהיות הפוסק האחרון בכל שאלה ושאלה.
לאחרונה דרש אבנרי מכהן כי יפנה את מקומו בכנסת לטובת מועמד מס' 3 ברשימת "העולם הזה", עורך-דין אמנון זכרוני. טענת אבנרי: "התמצאותו של זכרוני בעבודה הפרלמנטרית תשפר את רמת הסיעה בכנסת". שלום כהן סירב. תמכו בו בסירובו חברים אחרים בתנועה, והנושא נדון בישיבה מיוחדת של פעילי התנועה. בישיבה הושמעו דברי ביקורת חריפים על אבנרי וזכרוני. הראשון כונה "דיקטטור" והשני זכה בתואר "משרת". אחד ממבקריו החריפים של אבנרי, עסקן התנועה נעים גלעדי, פוטר לאחרונה מעבודתו כעורך המהדורה הערבית של "העולם הזה".
לריב בין הח"כים אין רקע רעיוני-פוליטי. שניהם נאמנים להגדרות הישנות שנתנו לתנועתם לפני שנים: "אנו לא ימניים ולא שמאליים – אנו כוח חדש".
בינתיים פנו שני הח"כים לבורר, כדי שיעריך את שווי הרכוש המשותף של השניים ויגיש הצעה לפירוק השותפות בשבועון. מזה כמה שבועות אין שלום כהן נוטל חלק בעריכת "העולם הזה".
ככה הם אומרים…
באחת מהרצאותי בפני קהל סטודנטים שיסעני לפתע אחד המאזינים בצעקה: "ומה בדבר מלבן?! למה אינך מספר לנו על מלבן?"
עניתי כי מלבן עושה עבודה נאה, אך איני רואה קשר ישיר בין שאלות השלום והביטחון באזור ובין מוסדות לטיפול בזקנים. אך אותו צעיר לא הרפה ממני: "למה אינך מספר לנו על דיכוי (שוב, המלה הזו) מלבן?"
רק אז הבינותי, כי כוונתו היא בעצם ל"דיכוי מצפן", אלא מרוב מיעוטים מדוכאים לא זכר אותו סטודנט את שם המיעוט המדוכא בישראל. אכן, "מצפן" היא מלה ידועה בין אמריקאים יהודים ולא יהודים המתעניינים בישראל. אנשים שאינם יודעים דבר על המבנה הפוליטי בישראל יודעים על "מצפן". כמעט ולא היה מקום בו לא נשאלתי על תנועת "מצפן", טיבה, השפעתה וכיוצא באלה.
נציג "מצפן" בארצות הברית הוא אחד בשם אריה בובר. בישראל אין מכירים אותו, אך בארצות הברית הוא כוכב מבוקש: הוא הופיע בהרצאות רבות בקמפוסים, היו לו ראיונות עיתונאיים ואף רואיין באחת מתוכניות הטלוויזיה הפופולריות המשודרות מחוף אל חוף. בפיו הסיסמאות הנדושות של "מצפן": חיסול מדינת ישראל כמדינה יהודית; ישראל היא אימפריאליסטית וקולוניאליסטית; מנהיגי ישראל עשו יד אחת עם מנהיגי הנאצים ו"צלבי קרס ממלאים את ליבם שמחה" וכיוצא באלה דברים על פי המסורת הידועה של תעמלני "מצפן".
הנקודה המעניינת היא כי דעות שוליות אלה זכו לפרסומת ענק בארצות הברית. אריה בובר הובא לארצות הברית על ידי ועדה יוזמת שבראשה עומדים כמה מהאישים הנודעים של ארצות הברית: אריק בנטלי, אריך פרום, ויליאם קונסטלר, פיט סיגר, אי.פ. סטון, ויליאם סטיירון וכמובן – אין צורך לומר – נועם חומסקי. משום מה לא השתתפו בוועדה שתי הלביאות הספרותיות – מרי מקארתי וסוזן זונטג (זו האחרונה נשתתקה לאחר שהצהירה כי הגזע הלבן הוא סרטן האנושות).
לאחר שהובא אריה בובר לארצות הברית ולאחר שהוועדה היוזמת דאגה להפיץ את "איסרק", ביטאונה של "מצפן" באנגלית, בא "קומנטרי", כתב העת הידוע, ופירסם מאמר בגנות כל אותו קרקס. אז התעוררה כל המשפחה האינטלקטואלית של מזרח ארצות הברית לפעולה: שפע של מכתבי גנאי הומטר על "קומנטרי". כתב העת פירסם מכתב ארוך של א. בובר, בו חזר למעשה על נימוקיו בעד חיסול ישראל; מורי קמפטון, עיתונאי ידוע, הביע את צערו על כך שלא יכול היה לארח באורח אישי את בובר ולמלא בדרך זו את חובת הכבוד הקטנה כלפי גיבור היום. נועם חומסקי – אין צורך לומר – כתב את אחד ממכתביו הארוכים, המצליחים להיות היסטריים ומשעממים עד מוות בעת ובעונה אחת. בקיצור, כאשר נסתיים כל העניין היו ל"מצפן" יותר טורים ב"קומנטרי" משיש לו חברים בישראל. אריה בובר ידוע יותר מאשר חברי ממשלה רבים ודיכוי מלבן-מצפן נהפך לשם דבר.
פרופ' אמנון רובינשטיין ("הארץ", 10.12.1970)
