ככה זה התחיל: כיבוש העבודה העברית – "גאולת הקרקע", "קנו תוצרת עברית" – עד "מלכות ישראל השלישית". איך זה ייגמר?
- שלום או ביטחון?
- שלום או שטחים?
הוויכוח על שתי שאלות אלה העסיק באחרונה רבים בישראל.
אין לנו ויכוח עם אלה המעדיפים שטחים על שלום. אין לנו ויכוח גם עם אלה הסבורים כי הביטחון הצבאי חשוב מהסדר פוליטי. ברצוננו להעמיק את הוויכוח עם אלה הכופפים כל שיקול צבאי לשיקול פוליטי ומוכנים לוותר על שטחים תמורת הסדר פוליטי, כלומר, עם אלה שהשיבו על שתי השאלות דלעיל ב"שלום".
* * *
השאלה שאנשים כאלה חייבים לתת עליה את הדעת היא: האם הסדר פוליטי בין מדינת ישראל כפי שהיא כיום, לבין מדינות ערב כפי שהן כיום, מהווה פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי?
באומרנו "ישראל כפי שהיא כיום" איננו מתכוונים רק לשטחים, אלא בעיקר לאופי המיוחד של המשטר בישראל, לעובדה שמשטר זה חותך בכל ההכרעות הפוליטיות, החברתיות, הכלכליות והצבאיות לאור שיקולי הציונות המדינית.
בדברנו על "הכרעות לאור השיקולים הציוניים" איננו מתכוונים למטבע לשונית ריקה מתוכן.
- עובדה היא שכל עמדות השלטון בישראל תפוסות על ידי אנשים הדבקים בכנות בעקרונות הציונות המדינית. הם גאים בכך.
- עובדה היא כי בעיני הציונים קודמים האינטרסים של הציונות המדינית לאינטרסים של תושבי ישראל. הם מכריזים על כך.
- עובדה היא כי כל המנהיגים הציוניים-ישראליים אינם רואים את תפקיד הציונות כמוגמר כל עוד אין מרבית יהודי העולם חיים בישראל. אין ציוני המוכן לוותר על "העלאת" יהודים נוספים לישראל. המנהיגים הללו רואים את האוכלוסייה היהודית בישראל כיום רק כ"חצי הדרך במעלה ההר", כדברי דיין.
- עובדה היא כי הציונים הכנים רואים את האפליה הלאומית לטובת יהודי העולם – כפי שהיא באה לביטוי למשל בחוק ההגירה לישראל ("שבות") ובחוקי ההתאזרחות בה – כעצם מהותה של מדינת ישראל.
מטרת הציונות איננה להפלות את הערבים בכלל, או את הפלשתינאים בפרט, לרעה, אבל הציונות מתעקשת על מתן זכויות יתר ליהודי העולם כולו בהגירה לישראל, בהתאזרחות בה, בקניית קרקעות בה (איסור מכירת קרקעות, או החכרתן, לערבים) וכו'. למדינת ישראל בצורתה הנוכחית יש איפוא קו אופי מובהק של אפליה לאומית. אפליה זו היא מהות הציונות.
מי שבקי בהיסטוריה של ההתיישבות היהודית בארץ במאה השנים האחרונות יודע כי לא היה קיים סכסוך מדיני בין התיישבות הברון (1900-1870) לבין העולם הערבי, אך מרגע שהציונות המדינית הופיע ככוח פוליטי בארץ בשנים הראשונות של המאה הנוכחית, פרץ הסכסוך. כך שגם בשנות ה-20, ה-30 וה-40, בטרם קמה מדינה יהודית בארץ, בטרם נוצרו בעיית השטחים, הפליטים, ההכרה בפלשתינאים והסכסוך עם המדינות השכנות, כבר געש הסכסוך בגלל האפליה הלאומית של ההתיישבות הציונית. על סמך מה מרשים לעצמם חסידי ה"שטחים תמורת שלום" להתעלם מעובדה זו ולהניח כי די בהחזרת שטחים על מנת לפתור בעיה שהיתה קיימת עוד לפני קיום בעיית השטחים?
* * *
אכן, כיום קיימת בעיית שטחים וחובה לגלות נכונות לוויתור עליהם. כיום קיימת בעיית פליטים וחובה לגלות נכונות לקליטתם ושיקומם. כיום קיימת בעיית הפלשתינאים וחובה להכיר בהם כיישות פוליטית. אך מתחת לכל הבעיות הללו חבויה הבעיה העיקרית, אשר כל הבעיות האחרות נובעות ממנה ונוטות להאפיל עליה ולהסתירה. זוהי בעיית האופי האפלייתי-ציוני של ישראל הנוכחית.
כל ציוני כנה יודה בגלוי כי גם לאחר פינוי שטחים, הסדר פוליטי עם ממשלות ערב, קליטת פליטים וויתור על שטחים אין הוא מוכן בשום אופן, ובשום נסיבות, לוותר על אפליית יהודים לטובה בחוקה, בכלכלה ובחברה הישראלית. טול מהציונות את האפליה ונטלת את נשמתה. הם רוצים גם לקיים את האפליה וגם לפתור את הסכסוך.
לנגד עינינו קיים באפריקה שלטון מדינת מתנחלים, המבוסס על אפליה, אשר אין לו בעיית סכסוך עם מדינות שכנות, אין בעיית פליטים, שטחים או הכרה ביישות פוליטית של האוכלוסייה המקומית ובכל זאת יש לו סכסוך עמוק, מתמיד, היסטורי עם מרבית האוכלוסייה המקומית ועם מרבית האנושות הנאורה. כוונתנו לשלטון האפלייתי בדרום אפריקה.
נחזור ונבהיר כי אין אנו טוענים לזהות, או לדמיון מלא בין המשטר הלבן בדרום אפריקה לבין המשטר הציוני בישראל. בדרום אפריקה האפליה היא גזעית, בישראל היא לאומית. בדרום אפריקה מבוססת האפליה על טובת הנאה חומרית, בישראל – על תסביך רדיפה חברתי. אך בשני המקרים קיימת אפליה ובשני המקרים האפליה היא מהות המשטר החברתי.
על סמך מה מרשים לעצמם כל אלה בישראל, המוכנים לוותר על שטחים ולהכיר בפלשתינאים, אך מסרבים עם זאת לוותר על קיום האפליה הלאומית בישראל, להניח כי הבעיה תיעלם לאחר שייעשו הוויתורים עליהם הם מסכימים?
* * *
הוויכוח הציבורי סביב "שלום או ביטחון" ו"שלום או שטחים" הוא מסך עשן שנפרש כדי להסתיר את השאלה המהותית: "שלום או ציונות?".
האלטרנטיבות המדומות נופחו על ידי אלה שאין להם אומץ לדון ברעיון המתון של "מדינת ישראל חילונית, דמוקרטית, ללא כל אפליה חברתית ובמיוחד ללא כל אפליה לאומית". האנשים הללו, בהם כאלה הרואים עצמם כנאורים, ליברלים, שמאליים, אפילו מהפכנים, רואים את הוויתור על האופי האפלייתי של מדינת ישראל כ"חיסול המדינה". לא חיסול פיסי. לא השמדה. אלא חיסול "האופי היהודי המיוחד" של המדינה. הרעיון של מתן זכויות אזרח מלאות לתושבי השטחים הכבושים, גם במקרה שאלה יסכימו להפוך לאזרחים נאמנים למדינת ישראל, מעיק כסיוט בלהות על הליברלים הנאורים הללו. האפשרות שהאוכלוסייה הערבית תהווה רוב בישראל מדירה שינה לא רק מעיני הלאומנים הימניים אלא גם מאנשי השמאל הישראלי הישן והחדש.
הציונים הרציניים תפסו מזמן כי הסכסוך עם העולם הערבי אינו נטוש על שטחים, פליטים, גבולות, או ישות פלשתינאית, אלא על הזכות לקיים בארץ משטר המבוסס על אפליה לאומית לטובת יהודי העולם כולו. על הזכות לאפליה לא יוותרו בשום אופן, בשום נסיבות, בשום תנאים. הציונות המדינית קמה עם אפליה זו ותיפול יחד עמה. הסכסוך עם העולם הערבי נולד מהציונות המדינית, הוא לא ייעלם כל עוד היא קיימת.
