לפני כחודשיים, כאשר סערו הקרבות בירדן, התרחש באירביד תהליך שלא רבים נתנו דעתם עליו. הפלשתינאים, שאירגוניהם נהנו מתמיכה רחבה בצפון ירדן, הכריזו על "איזור משוחרר" באירביד ובסביבתה. להלן דיווחו של לורן ג'נקינס, כתב ה"ניוזוויק" האמריקאי (28 בספטמבר 1970):

 
"שלטון לעם" היה מאז ומתמיד אחד העקרונות העיקריים של הפלג המארכסיסטי בתנועת השחרור הפלשתינאית. אולם רוב המשקיפים מבחוץ נטו לבטל סיסמה תעמולתית זו כהתפארות פטפטנית של אינטלקטואלים יושבי בתי קפה. לאחר ההתרחשויות באירביד, שוב לא יוטכל איש לזלזל בסיסמה הזו. ההשתלטות הממשית על קהילת סוחרים בלתי מאורגנת, המונה 150,000 איש, אירעה לפני שבועיים (9.9.70).

בעוד שלטונות ירדן טרודים בשחרור מאות החטופים שהוחזקו בשדה התעופה דאוסון, הסמוך לאירביד, השתלטו האירגונים הפלשתינאים על הקהילה. לאחר שבדווים תומכי חוסיין טבחו 23 אנשי גרילה פלשתינאים במארב ליד אירביד, הביאו אנשי "אל-פתח" מקומים וחברי הפלג הקיצוני "החזית הדמוקראטית לשחרור פלשתין" את גוויות חבריהם המתים לעיר, והניחום ליד המסגד המרכזי. "הגוויות היו מושחתות לחלוטין", סיפר לי חנווני מאירביד. "ידי אחדות היו קשורות באבריהם הפנימיים, לאחרות נוקרו העיניים ואחרות פורקו לאברים".

תגובת האוכלוסיה היתה כמצופה – זעם מיידי. "אלה שמעולם לא האמינו לנו על הברבריות של הצבא, התעוררו פתאום לפעולה", סיפר איש גרילה. בהתפרצות זעם ספונטאנית למראה יצאו אנשי אירביד בהמוניהם מהמסגד, ושמו מצור על בנייני הממשלה. בהתפרצות הראשונית היתה שפיכות דמים מועטת. בראשית השבוע דן בית-דין עממי, שנבחר בחיפזון, תשעה מקציני הצבא למוות. אולם מאחר שפלוגות הצבא נסוגו כבר מהעיר, היה פסק הדין חסר משמעות. מושל אירביד וכמה עשרות מתומכיו, שחיפשו מקלט במרכז הצבאי בעיר, קיבלו מהלוחמים מזון ומים, והובטח להם חופש אם ימסרו את נשקם ויחזרו בהם מנאמנותם לחוסיין.

באמצע השבוע, כשהגעתי לאירביד, נראתה העיר שלווה באופן מפתיע. המסחר פרח בחנויות, והאנשים התגודדו בשוק הרוחש זבובים, או לגמו קפה טורקי בבתי הקפה בצד הכביש. הסימן החיצוני היחיד לשינוי היו יחידות קומנדו מזויינות, ששוטטו בעיר. לעיתים לוו הלוחמים בשוטר נבוך, כדי להוכיח כי הם מוכנים להשלים עם רשויות ממשלתיות שישתפו עמם פעולה. "רבים מאנשי הממשל הביעו רצונם לעבוד עמנו לטובת המהפכה", סיפר לי מהנדס כימיקלים צעיר, שהוכרז כקומיסר מקומי ראשי. "ראה בעצמך כמה תקין המצב – אנו שולטים כאן עכשיו, והדברים מתנהלים טוב יותר מאשר קודם".

אולם למרות השלווה החיצונים של החיים באירביד, התנהלה מאחורי הקלעים פעילות מהפכנית אמיתית. כתחליף לאדמיניסטרציה המקומית מינו הלוחמים בכל רחוב "ועד עממי" שבחר נציגים ל"ועדים אזוריים". קבוצות אלה, המורכבות ממפקדי קומנדו ומתושבים נכבדים בתומכים בעניין הפלשתינאי, התכנסו בערבים לדון בעניינים שונים, כאירגון העיר בעתיד והכנות להגנתה. למרות דמיונם של הוועדים מבחינת המיבנה לסובייטים המקומיים שאירגנו הבולשביקים בימיה הראשונים של המהפכה הרוסית, נראים הוועדים כתגובה ספונטאנית, יחסית, לתנאים ולמאורעות המקומיים, ללא כל השפעה גלויה ממוסקבה או מפקין. "לא היה לנו עדיין פנאי לגבש את מחשבותינו", אמר לי רופא צעיר, חבר אחד הוועדים. "הכל הולך כה מהר, כך שאנו משתדלים להתמודד עם הדברים הדחופים". המנהיגים המארכסיסטיים של "החזית העממית הדמוקרטית" היו בטוחים יותר במטרה שאליה הם מתקדמים. "השבוע אתה רואה את לידתו של האזור הערבי המשוחרר הראשון", העיר מפקד קומנדו. "אתה יכול לקרוא לו - ואני מעדיף לקרוא לו – הסובייט הערבי הראשון".

לפני שעזבתי את אירביד, התאסף במרכז העיר "קונגרס עממי" והחליט לאסור כניסת עובדים רשמיים פרו-ממשלתיים לעיר, ולהתנגד לכל התקפות הצבא הירדני. לקראת סוף היום חפרו בחיפזון כ-1,200 לוחמים תעלות לאורך המקומות הרגישים להתקפה, והציבו מחסומי דרכים כדי לחלוש על דרכי היציאה והכניסה לעיר. "אנו מתכוננים להילחם עד הסוף", אמר אבו-קוסה, פלשתינאי בוגר קולג', המתקרב לגיל 30 וממונה על הגנת העיר. "אנו אומה עניה, הנתונה במאבק רציני, אך אנו בטוחים בניצחון".

לקראת סוף השבוע נראה בטחון זה כמוקדם מדי. דיווחו על היתקלויות בין לוחמי הקומנדו ובין קבוצות מצבא ירדן בקצות העיר, ונראה כאילו התקפת הצבא על "המעוז המארכסיסטי" היא עניין של זמן בלבד. דיפלומט מערבי בעמאן הגיב: "אם חוסיין מתכוון לשלוט בארץ זו, עליו להחזיר לעצמו את אירביד. אין ממשלה שתניח למצב כזה להתקיים ותתיימר להיות ממשלה".