בגיליון 55 של "מצפן" העלה הח' פ. עודד לדיון את שאלת הצורה האירגונית של מפלגה מהפכנית ("הרהורים על משמעות הצנטרליזם הדמוקרטי"). דווקא מפני שהנני מסכים עם מסקנתו העיקרית של עודד, רואה אני צורך להגיב באורח ביקורתי על צדדים מסוימים של דבריו, הפותחים לדעתי פתח לטעויות מסוכנות ומזיקות, אף על פי שבוודאי לא התכוון לכך.

אומר תחילה למה הנני מסכים. כמו עודד, סבור גם אני ש"אי אפשר להסתפק בהצבת שתי מלים (דהיינו: צנטרליזם דמוקרטי) על קו האופק ולנוע הלאה". בצדק קובע עודד כי שגיאה היא לחשוב כי נוכל לפתור את השאלה האירגונית על ידי הבעת אמונים לנוסחת "הצנטרליזם הדמוקרטי" במקום שנטרח לפרט ולהבהיר לאיזו צורה אירגונית מתכוונים אנו בעצם. הנימוק שמביא עודד הוא, שבמשך שנים רבות שימשה נוסחה זאת (אמנם, בניגוד לכוונתה המקורית) עילה וכסות להשלטת נורמות אירגוניות פסולות, ביורוקרטיות, אנטי-דמוקרטיות. אי אפשר להתעלם מכך שבתודעת אנשים רבים – לא רק מחוץ לתנועה הסוציאליסטית אלא גם בתוכה – איבדה נוסחת הצנטרליזם הדמוקרטי את משמעותה המקורית וקיבלה מובן מסולף ומזיק. לכן אסור להסתפק באמירה סתמית שאנו דוגלים בסיסמה זאת, וחייבים אנו להסביר בפירוש למה אנו מתכוונים (השאלה אם ההסבר המפורש יבוא במקום הנוסחה או בצירוף לה איננה בעלת חשיבות רבה ביותר).

לנימוק זה של עודד ברצוני לצרף נימוק נוסף. הצנטרליזם הדמוקרטי איננו ממצה את התפישה האירגונית שאותה הביא לנין לתנועה הסוציאליסטית המהפכנית ברוסיה, אלא מהווה רק חלק מתפישה זאת. ואולם, במשך הזמן ניטשטשו התחומים ובדרך הטבע התרגלו אנשים רבים (ובתוכם גם אלה המבדילים היטב בין הצנטרליזם הדמוקרטי לבין המשמעות הפסולה שהודבקה לו) לזהות את הצנטרליזם הדמוקרטי עם עקרונות אירגוניים נוספים, שהופיעו אצל לנין במצורף אליו, אבל אינם נובעים ממנו בהכרח הגיוני; כלל העקרונות האלה יחד מהווים את מושג "המפלגה מטיפוס חדש" של לנין. ובכן, כתוצאה מאסוציאציה פסיכולוגית טבעית, אך מוטעית, התרגלו רבים לזהות את מושג הצנטרליזם הדמוקרטי עם מושג המפלגה מטיפוס חדש. לפיכך, אם נסתפק בהבעת הסכמתנו לצנטרליזם הדמוקרטי ניצור בזה את הרושם המוטעה כי מתחייבים אנו גם לשורה שלמה של נורמות אחרות שנצטרפו אליו ואינן נובעות ממנו. והנה, בין הנורמות האחרות הללו יש כאלה שהיו מחויבות המציאות בזמנן ובמקומן, אבל אין להן יסוד במציאותנו, במקומנו ובזמננו.

לדוגמה, ידוע לכל מי שקרא את המאמרים שכתב לנין בתחילת המאה, כי לדעתו צריכה המפלגה המהפכנית להיות גוף מצומצם יחסית, המורכב בחלקו הגדול ממהפכנים מקצועיים שאינם עובדים בבית חרושת וכיוצא בזה, אלא מוחזקים כפונקציונרים על ידי האירגון. לתפישה זאת היתה הצדקה רבה ברוסיה הצארית: הפעולה הפוליטית המהפכנית היתה חייבת להתנהל במחתרת עמוקה ופעילי המפלגה היו חייבים להיות בעלי ניידות מוחלטת. יתר על כן, רובו המכריע של מעמד הפועלים היה שקוע בבערות – לא רק בערות פוליטית, אלא גם ובעיקר בערות סתם, אנאלפבתיות; ושעות העבודה המקובלות היו ארוכות ומפרכות בהרבה מן המקובל בימינו ובמקומנו. נתאר לעצמנו פועל רוסי צעיר המגלה התעניינות במפלגה ואהדה לפעולותיה. המפלגה חייבת להשקיע בו עבודה חינוכית עצומה, החל מהקניית הקריאה והכתיבה ועד להנחלת התורה המרכסיסטית. ברור כי אין כמעט אפשרות לעשות זאת כל עוד ממשיך הפועל לעבוד עשר (או יותר) שעות עבודה מפרכת ליום. ואפילו אם נניח שבכל זאת הצליח הדבר, והגיעה לבסוף השעה שהפועל הזה מוכשר כבר לנהל בעצמו עבודה פוליטית ברמה נאותה – כיצד יוכל לעשות זאת כל עוד מרותק הוא למפעל אחד רוב שעות היום וזמנו הפנוי מספיק בקושי לאכילה ולשינה?

ברור כי בתנאים הנדונים חייבת המפלגה לעשות כל מה שאפשר כדי להוציא את החבר החדש ממקום עבודתו ולהחזיקו על חשבונה. אך מצד שני ברור גם שכל זה איננו חל על מציאות של ארץ קפיטליסטית בת זמננו, שבה אין העבודה הפוליטית הסוציאליסטית מתנהלת במחתרת עמוקה, שרוב הפועלים בה יודעי קרוא וכתוב ויש להם פנאי לפעולה פוליטית בערב ובסוף השבוע.

ובכן, המנפנפים בסיסמת הצנטרליזם הדמוקרטי חייבים להביא בחשבון כי במוח רבים משומעיהם מתלכדת סיסמה זאת עם עניין "המפלגה מטיפוס חדש" ועניין זה מכיל בין השאר גם עקרונות אירגוניים שאינם מתאימים לצרכינו.

הנקודה החסרה

יפה עושה איפוא עודד בנסותו לפרש ולפרט את העקרונות האירגוניים עליהם חייבים אנו לבסס את עבודתנו. ואלה הם שני העקרונות אותם הזכיר במאמרו:

ראשית, "באירגוננו מתקבלות החלטות על ידי אסיפות החברים לפי העיקרון של רוב... בעניינים ביצועיים מקיים המיעוט החלטות אשר נתקבלו ברוב קולות".

שנית, "חל חופש מוחלט לגבי כל חבר האירגון, בתוכו ומחוצה לו; שום החלטה של מוסד או של האסיפה אינם יכולים לחייב חבר להביע דעות שאינו מאמין בהן או למונעו מהבעת דעה בה הוא דוגל".

לעקרונות אלה אני מסכים והנני רואה אותם כיסודי הדמוקרטיה. ורק לשם יתר הבהרה אנסה לעשות מה שלא עשה עודד: לנמק אותם, ולו בקצרה.

אשר לעקרון הרוב: עיון קל מוכיח (יודעים אנו גם מניסיוננו) כי אם מיעוט של חברים נמנע בקביעות לבצע החלטות שנתקבלו על ידי רוב, הרי שמסוגל המיעוט לשים לאל את ההחלטות שאינן נראות לו, לחבל בביצוען על ידי אי השתתפות ובכך ליצור למעשה דיקטטורה של מיעוט. זהו בדיוק הפח המסוכן שבו נופלים אירגונים המנסים "לשפר" את הדמוקרטיה על ידי השלטת העיקרון "איש הישר בעיניו יעשה". כמובן, יש לצרף לעיקרון זה את הסייג הבא: במקרים מסוימים יכול הרוב לשחרר את המיעוט מהשתתפות בביצוע פעולה שאינו מסכים לה, בתנאי שהפעולה היא כזאת שהשתתפות המיעוט איננה הכרחית להתבצעותה המוצלחת. באירגון שבו שוררים יחסי חברות, נאמנות וכבוד הדדי, יידע הרוב מתי מחויב הוא לכפות הר כגיגית ומתי רצוי שיוותר למיעוט.

אשר לעקרון חופש הבעת הדעות: ברור כי אירגון מהפכני רשאי – ואף חייב – לקבוע כי לבעלי השקפות הסותרות את עקרונותיו הרעיוניים אין מקום בתוכו. אולם להשקפה שעצם ההחזקה בה אינו מחייב יציאה או הוצאה מן האירגון צריך להיות חופש מלא להיות מובעת בגלוי. סטייה מעיקרון זה היא סם המוות לדמוקרטיה, מכיוון שהיא מאפשרות הנצחתו של רוב שנוצר באופן חד פעמי. הגבלת חופש הדעה לוויכוחים פנימיים בלבד איננה מעשית (כי דעות אינן ניתנות לכליאה כנוזל בבקבוק) ואינה רצויה (כי היא גורמת ליצירת פסיכולוגיה של חששנות וכניעה לצנזורה). גרועות מזה הן התוצאות של הניסיון לכפות על אנשים שיביעו "כלפי חוץ" דעות שאינם מסכימים איתן. גם לעיקרון זה יש סייג המתחייב על ידי ההגינות: חבר שדעתו בעניין מסוים נבדלת מדעת הרוב, אינו רשאי לייצג את האירגון בעניין זה, ובהביעו את דעתו כלפי חוץ חייב הוא להבהיר כי אין זאת דעת האירגון.

אולם אם שני עקרונות אלה מבטאים את הדמוקרטיה, במה מתבטא הצנטרליזם? על כך אין עודד נותן תשובה מפורשת, ובזאת משאיר הוא פתח לפירושים מוטעים. לדעתי מן הראוי להבהיר שהצנטרליזם פירושו שהנאמנות לכלל האירגון עומדת מעל לנאמנות לחלק ממנו – לסניף, למוסד או לסיעה בתוך האירגון. בענייני ביצוע שיש להם משמעות ארצית, קובע הרוב של כלל האירגון, ולא הרוב בתוך סניף זה או אחר; האחרון מתבטל על ידי הראשון. ההנמקה לעיקרון שלישי זה דומה להנמקת העיקרון הראשון (עקרון הרוב), אבל אינה נובעת ממנה באופן אוטומטי. היא נובעת מכך שהזירה הממשית, מבחינה אופרטיבית, של מאבקנו היא הארץ כולה והמבנה האירגוני חייב להיות תואם את הצרכים האופרטיביים. גם לעיקרון זה יש סייג: כלל האירגון צריך להשאיר בידי סניפיו ומוסדותיו את מידת האוטונומיה הדרושה לניהול ענייניהם הפנימיים ולביצוע פעולות בעלות אופי מקומי גרידא.

לסיום עניין זה ברצוני להצביע על כך שיישומו הנכון של העיקרון השלישי מחייב עמידה על המשמר והקפדה שההכרעות המתקבלות על המישור של כלל האירגון – והמצריכות לעתים הצבעה באמצעות נציגים או באי כוח נבחרים – ישקפו באמת את דעת רוב חברי האירגון באותו זמן. אחרת הופך הצנטרליזם לאוזורפציה והדמוקרטיה לביורוקרטיזם.

משהו על לנין

יש להצטער על כך שעודד ראה צורך לשרבב לתוך הנמקת מסקנותיו (הנכונות) תיאור של המאבק בין לנין וטרוצקי לבין האופוזיציה הפועלית בתוך המפלגה הבולשביקית, העלול להטעות את מי שאינו בקיא בדבר ולהעמיד בעיניו את לנין באור קצת... מוזר.

אינני מתפאר לחשוב כי זכרו של לנין זקוק להגנתי והייתי מסתפק כאן בקביעה שכל אותו העניין אינו קשור במישרין לנושא הנדון. אולם דווקא בשעה זאת נערכת נגד הלניניזם התקפה עזה מצד זרם מסוים בתנועה הסוציאליסטית. לגבינו, כסוציאליסטים מזרח תיכוניים, חשובה העובדה כי התקפה זאת על לנין מתבססת בין היתר על היעדר תפישה והבנה כלשהן לגבי הפרובלמטיקה המיוחדת של המהפכה בארצות תת מפותחות ועל עיוורון או לא-אכפתיות ביחס לכל המתרחש מחוץ לעולם התעשייתי. מכיוון שדבריו של עודד עלולים – גם אם לא במתכוון – לפתוח פתח לסכנה זאת, שהיא חמורה במיוחד עבורנו, רואה אני צורך לגעת בנושא.

מתיאורו של עודד עלול להיווצר הרושם שבמפלגה הבולשביקית היו שתי תפישות שונות של החברה הסוציאליסטית: מצד אחד תפישתם של אנשי האופוזיציה הפועלית, שסברו כי בחברה סוציאליסטית חייבים מפעלי הכלכלה וענפיה השונים להתנהל על ידי מועצות של פועלים, ומצד שני תפישתם של אנשי הרוב (אותה ביטאו לנין וטרוצקי) לפיה כביכול חייבת הכלכלה הסוציאליסטית להתנהל מלמעלה, על ידי ממונים מטעם המדינה.

אולם קריאת החומר שהתפרסם באותה תקופה מוכיחה בעליל כי הוויכוח התנהל על בסיס אחר לגמרי. בנדון החברה הסוציאליסטית קיבלו שני הצדדים את השקפתו של לנין שבוטאה, בין היתר, במאמרו "מדינה ומהפכה", בו מפתח לנין את תפישתו של מרכס על הסוציאליזם ובמיוחד על הדיקטטורה הפרולטרית כ"שלטון עצמי של המייצרים".

באשר לרוסיה עצמה, לא עמדה על הפרק הקמת חברה סוציאליסטית בארץ המפגרת, המבודדת והנצורה. ההנחה המקובלת על כל הבולשביקים היתה כי הסוציאליזם ברוסיה יתאפשר רק עם פרוץ המהפכה בשורה של ארצות קפיטליסטיות מפותחות, והם קיוו והאמינו כי מהפכה זאת אכן תתחולל במהרה.

ובינתיים? בינתיים יש להחזיק מעמד במצב הקשה ומלא הסתירות של מהפכה פועלית שניצחה בארץ מפגרת. נוסחת הביניים שהועלתה אז על ידי לנין היתה: שלטון פועלים וכלכלה של קפיטליזם ממלכתי. כלומר: הפרולטריון ישלוט בתחום המדיני, ואילו התעשייה תמשיך להתנהל בדרך קפיטליסטית (והחקלאות אף בדרך טרום קפיטליסטית), אלא שאת מקום המעבידים הפרטיים תתפוס המדינה החדשה. דעתו של לנין על האופן שבו צריכה להתנהל התעשייה הרוסית לא נבעה איפוא כלל מהשקפותיו על הסוציאליזם, כי אם מהניסיון להתוות דרך ביניים של קפיטליזם ממלכתי במדינה שהיא מדינת פועלים. לגבי דידו לא היה זה בבחינת הרצוי, אלא בבחינת רע הכרחי.

ייתכן אמנם כי גם בהעמידנו את הוויכוח על בסיס זה – כפי שאמנם עמד בשעתו – נצטרך להגיע למסקנה כי טעה לנין וצדקו מתנגדיו מבין הבולשביקים (שליאפניקוב, קולונטאי ואחרים). אולם, אפילו במקרה זה היתה כאן טעות של הערכת מצב, ולא טעות שנבעה משאיפה למין "סוציאליזם אטאטיסטי". על כך נמנע עודד מלהצביע, ובמחדל זה הוא משאיר מקום לטעות.