בספטמבר האחרון יצא לאור ספרו של זאב שיף, "כנפיים מעל הסואץ". הספר, הקרוי באנגלית בשם אחר במקצת – "פאנטום מעל הנילוס" – מגולל, לפי עדות מחברו, את "סיפורו של חיל האוויר במלחמת ההתשה". ואמנם, לאורך 227 עמודים חושף המחבר, שהוא הכתב הצבאי של עיתון "הארץ", סודות רבים, שלא היו ידועים עד עתה, בכל מה שנוגע לחיל האוויר הישראלי ולפעולותיו.

את בקיאותו ומהימנותו של המחבר צריך להעריך, בין השאר, על סמך העובדה שאת דברי הפתיחה לספר כתב עזר ויצמן, לשעבר מפקד חיל האוויר. אין להניח כי זה האחרון כתב את הקדמתו מבלי שעבר קודם לכן על כתב-היד.

‏מספר שיף בפרק הנושא את השם "מגלים את אמריקה": "בקשתה הראשונה של ישראל למטוסים ב-1965, כפי שנוסחה על-ידי האלוף ויצמן, היתה אולי אופטימית אך היתה בה ראייה לעתיד, והוּכחה כמציאותית תוך שנים אחדות. ישראל ביקשה 65 מטוסי סקייהוק ו-45 מטוסי פאנטום. כמה מחבריו של ויצמן חשבו שהוא מגזים בדרישותיו, אך ראש הממשלה ושר-הביטחון, לוי אשכול, אישר את המסמך. אחרי הפגישה נשאר ויצמן אצל אשכול והתייעץ איתו על דרך הצגת העניין לפני האמריקאים. כבמקרים רבים בעבר ניצבה השאלה כיצד להופיע לפני האמריקאים כחזקים וכחלשים כאחד. חזקים כפי שהננו וחלשים כדי שהאמריקאים יראו צורך לתת לנו כלי נשק. בשיחה זו טבע אשכול את האימרה האידית המפורסמת שלו באומרו: 'עליך להציג את ישראל, כאילו היתה שמשון דער נעבעכדיקער' (שמשון המסכן) . ויצמן יצא לדרך..." (עמ' 169).

‏והלאה: "ארצות הברית הסכימה למכור, זו הפעם הראשונה, מטוסים לישראל. בפברואר, חודש לפני שויצמן העביר את שרביט הניצוח על חיל האוויר לאלוף מרדכי הוד, נחתם ההסכם. שר החוץ, מר אבא אבן, יצא לוושינגטון לטקס החתימה. ישראל לא נדרשה להבטיח שתימנע מלתקוף את המתנכלים לתוכניות הפיתוח שלה, אך פטור בלא כלום אי אפשר. בוושינגטון נאמר למר אבן כי ארה"ב מתכוננת לספק טנקים לירדן וכי ישראל נדרשת לא למחות על עיסקה זו ואף לפעול אצל מנהיגי היהדות ואוהדיה להימנע ממחאות. שלושה חודשים נשמר סוד ההסכם..." (עמ' 170).

‏ועוד, על ביקורו של אשכול בארצות הברית, בינואר 1968, ועל פגישתו עם ג'ונסון: "נוסף לראסק ומקנמארה זימן הנשיא ג'ונסון לפגישה בחווה את יו"ר המטות המשולבים, גנרל ארל וויילר. גנרל זה גילה כבר מזמן אהדה לעניין הישראלי. ערב מלחמת ששת הימים היה אופטימי לגבי סיכוייה של ישראל אפילו יותר מן הדיפלומטים הישראליים. אחרי המלחמה אמר כי הוא שבע רצון בעיקר שזו הפעם הראשונה, שמדינה דמוקרטית מנצחת מדינות הנתמכות על-ידי הרוסים, בלי שארצות הברית נאלצה להיגרר למלחמה, גם לא בעקיפין. נשק מערבי ניצח נשק סובייטי – דבר שגרם גם הוא לסיפוק בפנטגון. אף כי שר-ההגנה התנגד לאספקת הפאנטומים ייצג גנרל וויילר את התומכים במתן מטוס חדיש זה לצה"ל. וויילר והפנטגון לא התרשמו דווקא מהבטחתו של ‏אשכול כי 'ישראל תשלם במזומנים על השולחן בשביל הפאנטומים'. הבטחה זו אמרה הרבה למפעלי הנשק ולאנשי האוצר האמריקאי, שלא היו מאושרים באותם ימים מן הירידה ביתרות הזהב של ארה"ב. הזרוע הצבאית נתרשמה בעיקר מן הטיעון הישראלי החוזר, שישראל חזקה היא ערובה מפני וייטנאם חדשה, מפני הסתבכות אמריקאית נוספת במלחמה רחוקה. ישראל חלשה תדרבן את הערבים להתקפה כללית וספק אם ארצות הברית תוכל להימנע מהתערבות פיזית. אך הדברים לא היו חלקים כל כך בעיני הפנטגון. הגנרלים האמריקאים לא היו מאושרים מכמה התפתחויות במזרח-התיכון, שלישראל יד בהן. לא אחת הביעו דעתם כנגד פעולות ישראליות קיצוניות נגד ירדן ולבנון, ובעיקר בנשק אמריקאי. הם המליצו ברצון על מסירת מטוסי הסקייהוק – אף שמלחמת וייטנאם בלעה מטוסים רבים – אך לא רצו שמטוס זה יפגע במדינות ידידותיות כירדן ולבנון..." (עמ' 174).

‏בפרק אחר, הקרוי "הפצצות עמוקות טווח", מספר שיף על תחילתן של ההפצצות בעומק מצרים. ניכר שהוא מסתמך על שיחות עם "משקיפים ישראליים", "אישי צמרת" ואחרים. הוא מספר:

"בדצמבר 1969, יותר משלושה חודשים לבואם של הפאנטומים הראשונים, נוצרה אווירה מדינית נוחה למדי להפצצות בעומק מצרים. דאגתה של ארה"ב למתרחש במזרח התיכון גברה. דאגה זו לא היתה קשורה דווקא לישראל, אלא קודם כל לעמדותיה במדינות הערביות המתונות, הפרו-מערביות. מומחי הסטייט-‏דיפרטמנט ואנשי ביון אמריקאים טענו כי שליט מצרים, נאצר, התאושש מחדש. שוב הוכיח כושר קיום בלתי רגיל חרף המהלומות שספג מידי ישראל. הוא הצליח לכנס את מדינות ערב לוועידת פסגה; לפתוח לעצמו משאבים כלכליים חדשים. בכל מדינות ערב הורגשה מגמה לרדיקליזציה. בלוב גורש המלך אידריס. בלבנון התחוללה ההתמודדות בין המחבלים לממשלת ביירות – התמודדות שבה בחשו גם הרוסים. אפילו בסעודיה נחשף ניסיון לקשר נגד המלך. האמריקאים העריכו, כי גם המלך חוסיין ממשיך להתקיים רק מפני שנאצר חפץ ביקרו, לפי שעה. הם היו משוכנעים כי הסכסוך הישראלי-ערבי משמש מנוף נפלא לרוסים לסילוקם מן המזרח-התיכון. רבים מן המומחים האמריקאים היו משוכנעים כי אחת מזרועותיו של מנוף זה נמצאת בידיו של נאצר.

‏"את המדינות הערביות המתונות ניסתה ארה"ב להרגיע במסמך הפרו-ערבי שהגישה בעת שיחות ה-4, ובו הצעות לפתרון הסכסוך הישראלי-ירדני. אשר לנאצר, היא העדיפה לראותו מוכה מחדש. משקיפים ישראליים סיפרו, כי הרמזים האמריקאיים בקשר לכך היו גלויים למדי. אחד מראשי משרד החוץ האמריקאי אמר כאילו באקראי לעמיתו הישראלי, במסיבת קוקטייל בוושינגטון, כי ארה"ב מתנגדת לפעולות ישראליות נגד הירדנים והלבנונים, אך מעולם לא אמרה דבר על ההפצצות במצרים. ארה"ב לא תתמוך אולי בישראל, אם זו תרחיב את תגובותיה על מלחמת ההתשה המצרית, אך ודאי שלא תפעל נגד. הרמז היה ברור".

‏וממשיך ומוסיף שיף: "כמה מן הניצים שבצמרת הישראלית החלו למתוח ביקורת על כך שישראל אינה מממשת את העוצמה הצבאית שלה וכי למעשה אינה מורגשת במזרח-התיכון. אך לא רק ניצים טענו כך. ב-21 בדצמבר הגיע לישראל לביקור שגריר ישראל בוושינגטון, יצחק רבין. כאשר שאלוהו חברי כנסת לעמדתו, טען גם הוא שישראל אינה מנצלת את האופציות אשר הנסיבות החדשות מקנות לה. רבים קושרים את ביקורו של הרמטכ"ל-לשעבר, בנטייה שבלטה אחר-כך בישראל לפעולה דרסטית יותר נגד נאצר ומשטרו... העמדה האמריקאית היתה ברורה פחות או יותר..." (עמודים 191-2).