במשך השבועות האחרונים בלט יותר ויותר חוסר שביעות-הרצון של ציבור העובדים על כל חלקיו. ההתמרמרות והזעם על מדיניותה הכלכלית של הממשלה הרחיבו והעמיקו את מעגל המאבקים המקצועיים, ואנו עדים לגל של שביתות, שביתות-אזהרה ונקיטת אמצעי לחץ שונים על ידי ציבור העובדים.
נראה כי גברה ערנותו של העובד, ושוב אין בכוחן של סיסמאות הממשלה על "הידוק החגורה" ו"האינטרס הבטחוני" לפקוק באופן הרמטי כל התפרצות של דרישות להטבות כלכליות. הסתירה בין העובדה כי הממשלה מזרימה מיליונים לכיסיהם של בעלי ההון "למען הבטחון והמשק הכלכלי", ובין הורדת רמת המחיה של מעמד הפועלים במדינה, סתירה זו גלויה לעין כל.
מדי יום פונים ועדי עובדים מכל רחבי הארץ אל ההסתדרות בדרישה כי תיאבק בכל תוקף למען תשלום פיצוי מיידי על ההתייקרות ולמען הקדמת תשלום תוספת היוקר.
ההתארגנות למאבק החלה בדרישה מלמטה, והיא לובשת צורה תקיפה יותר ויותר. כינוסים נרחבים אורגנו על ידי פועלי החרושת ההסתדרותית, ובהם הועלו דרישות תקיפות ומגובשות. ראינו זאת ב-11 המפעלים במפרץ חיפה, העומדים על דרישה לפיצוי שווה לכל נפש בגובה 100 ל"י, כדי לכסות את ההתייקרות החדשה. ראינו גם את שביתת המורים התיכוניים ואת שביתת עובדי חברת-חשמל.
מאבק זה מאלץ את ההסתדרות לשנות את גישתה, ולגלות עמדה תקיפה יותר נגד מסע ההתקפות המאורגן על ידי הממשלה והמעבידים – מסע שמטרתו לשכנע את הציבור כי לפועל בישראל רמת חיים גבוהה, וכי מיותר לשבות.
לכאורה יש בתיאור הפעילות הענפה הזו משום עידוד ותקווה למאבק מעמדי, שאולי ישא פירות בשלים יותר. מאבקו הקולני, אך חסר הכוח, של [מזכ"ל ההסתדרות, יצחק] בן אהרון יכול אולי לרמוז על שינויים בעמדות ההסתדרות. אך אל לנו להשלות את עצמנו יתר על המידה, הן בנוגע לשינוי פני ההסתדרות והן ביחס למאבק הפועלים החריף. המאבק ה"צץ מלמטה" אינו משותף לכל ציבור העובדים. החלק הארי של ציבור הפועלים המנוצל אינו נשמע בגל השביתות. אדרבא, אלה שיצאו למאבק ואירגנו שביתות היו החלקים הפחות מנוצלים מכל העובדים. החלקים המקופחים יותר ממשיכים לסבול בשקט, למרות ההורדה החריפה ברמת מחייתם. מדוע?
הסיבה לכך פשוטה: אין להם אפשרות להתארגן למאבק ולשביתות. אין להם שום סיכוי להצליח לבדם מול החזית האדירה של הממשלה, בעלי ההון וההסתדרות.
וכאן מובלטת חולשתו של מעמד הפועלים בישראל ותפקידה האנטי-פועלי של ההסתדרות. במקום לאחד את מאבקי כל הפועלים בישראל למאבק אחד, בעל עוצמה וכוח, בעל סיכויים רבים יותר להצליח, מעוניינת ההסתדרות בפיצול הכוחות ובהחלשת החזית על ידי ריבוי מאבקים בלתי מתואמים. גם השכבות הגבוהות יותר של מעמד הפועלים אינן מבינות את זהות המאבקים, ואם הן מבינות, הן מעדיפות להתעלם מזהות זו, לפעול כל אחת בפני עצמה, להשיג את ההטבות הזעירות שלהן, ולנטוש את המאבק (דוגמא בולטת לכך הוא חוסר שיתוף פעולה בין פועלי נמל חיפה ונמל אשדוד).
גם הממשלה וגם ההסתדרות עושות את כל שביכולתן על מנת להעמיד זה מול זה כל ענף שובת, כל מפעל נאבק. שכן לא הממשלה ולא ההסתדרות אינן יכולות להגן על זכויותיו של מעמד הפועלים בישראל. הסיבה לכך היא באמת ה"בטחון".
כאשר רוצים לבנות מדינה על חשבון זכויותיו האנושיות והלאומיות של עם אחר, יש לשלם מחיר יקר. העם המדוכא יילחם עד הסוף בכדי להחזיר לעצמו את זכויותיו. את מחיר בטחונה של מדינה כזו חייב כל עובד ועובד לשלם הן בחייו והן בהורדת רמת-חייו.
זהו סוד "הליכוד הלאומי": ביחד נגד העם הפלשתינאי! בעלי העסק היהודיים ירוויחו, הפועל היהודי ישלם!
תפקידה של ההסתדרות, בתור חלק מהממסד הציוני, הוא דוקא לשמור על חלוקת התפקידים במסגרת האחדות הלאומית נגד העם הערבי. תפקידה להתנגד לכל חלקי החברה המסרבים לשלם בהורדת רמת-מחייתם את מחיר המלחמה וה"בטחון".
ברור כי עצם העובדה שהמיהל "בטחון" כבר אינה מסוגלת להרתיע את העובדים ממאבק על זכויותיהם ועל רמת-מחייתם מראה כי הגיעו מים עד נפש. אך טועה החושב כי אפשר להפריד בין הבעיות הכלכליות, ובין בעיית הבטחון. טועה מי שחושב כי הוא יכול להמשיך ולתמוך במדיניות הממשלה בענייני המלחמה, ולדרוש הטבות כלכליות.
כל עוד יעמוד מעמד הפועלים בחזית משותפת עם המעבידים, עם הממשלה ועם ההסתדרות בעניין המלחמה הישראלית-ערבית, תהיה מלחמתו הכלכלית חסרת סיכוי. כל עוד יתמוך במדיניות הממשלה, אין לו סיכוי להגיע לשלום עם העם הערבי בכלל, והפלשתינאים בפרט, הנאבקים למען מימוש זכויותיהם האנושיות והלאומיות. להיפך, יהיה עליו לשלם מחיר יקר עבור הוצאות הבטחון, עבור העליה מארצות הרווחה, עבור הפאנטומים, וגם עבור מלון הילטון החדש. לכן, מובן מדוע כל נסיון לצאת במאבק רציני לשיפור תנאי החיים של הפועל ייתקל בהתנגדות חריפה של הממשלה, ובחבלה מטעם ההסתדרות, וכל זה בשם ה"בטחון".
על מנת שמאבקו של הפועל להעלאת רמת-המחיה ישא פרי, עליו להחליף את "בני בריתו" ולהתארגן מחדש, בצורה עצמאית, מחוץ למוסדות הממשלתיים.
עליו להתארגן בוועדי-פעולה עצמאיים מחוץ להסתדרות, ועדי-פעולה שייצגו את האינטרסים האמיתיים של הפועלים בישראל. לאחד את מאבקי הפועלים, ולא לתת להסתדרות לפלגם.
יש להבין כי האויב האמיתי אינו בחוץ, אלא בפנים; אינו העם הערבי, אלא המעבידים, הממשלה וההסתדרות גם יחד.
יש לדעת כי לא המלחמה תביא את השלום, ולא "הליכוד הלאומי" עם המעבידים וההסתדרות יביא את השלום.
רק מאבק משותף של המעמדות העובדים, יהודים וערבים, יוכל להביא גם את השלום וגם את הבטחון, יחד עם מילוי דרישותיהם הצודקות לשם רמת-חיים הוגנת.