מותו של נאצר מהווה מאורע רב חשיבות בעולם הערבי, מעל ומעבר לאובדן מנהיג פוליטי מוכשר ונערץ. העולם הערבי, שבעיניו היה ה"ראיס" סמל לשיפותיו לאיחוד, חש מיותם ועזוב.
מלחמת 1967 זיעזעה את המשטר הנאצרי במספר בחינות. בהמשך המאבק עם ישראל נתגלו במשטר ביתר שאת הסתירות שאיפיינו אותו עוד קודם לכן. יחד עם תמיכת ברית-המועצות לא נמנע נאצר מלקבל את תכתיבי האימפריאליזם, ביניהם החלטת מועצת הביטחון מנובמבר 1967 הכוללת הכרה במדינת ישראל. מקבלת תכתיבים אלה נבעה בהכרח בריתו עם הריאקציה הפיאודאלית ועם חוסיין נגד התנועה הפלשתינאית. האיש אשר ראשית דרכו החלה בהתנגשות עם האימפריאליזם עבר ברגעי מבחן לצידה של הריאקציה, כנגד התנועה הפלשתינאית התוססת. בכך נחשף ביתר חריפות האופי המעמדי של משטרו: במקום תמיכה ברדיקליזציה לקראת מהפכה סוציאליסטית, בחר נאצר בפשרה, כלומר בריאקציה. במישור הפנימי, למרות ההישגים הכלכליים הנכבדים, לא הצליח לפתור את הבעיות הבסיסיות של החברה המצרית. הרפורמה האגררית נשארה מצומצמת למדי, והתיעוש נשאר בשלביו הראשונים.
כשלונות אלה וקבלת פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי בחסות האימפריאליזם, מאפיינים את המשטר הנאצרי, הלוקה במגבלותיו של כל משטר זעיר-בורגני. מכאן המסקנה הבלתי נמנעת: לא יתכן שחרור לאומי בעולם "המשתחרר מהקולוניאליזם" שלא בדרך המהפכה הסוציאליסטית. משטר זעיר-בורגני עם הנהגה לאומנית אינו יכול לפתור את הבעיות הכלכליות והחברתיות של עמו, ואינו יכול להביא לשחרורו מהאימפריאליזם.
עם מותו של נאצר נחלש המשטר המצרי עוד יותר. הסתירות שאותן הצליח לחסל בכוח השפעתו ואישיותו ייחשפו, ויחריפו פי כמה את הבעייתיות בפערים, והחיים הפוליטיים בה.
עתה עולה יותר מתמיד הצורך בבניית מפלגה מהפכנית סוציאליסטית במצרים. אמנם עד כה, למרות היעדר אוונגארד מהפכני, יצאו ההמונים באופן ספונטאני להגן על הישגי המשטר הנאצריסטי – למשל, כמו למחרת יוני 67' – אולם ספונטאניות זו אינה מהווה פתרון של הזמן הארוך.
לטווח הארוך תוכל רק התארגנות של אוונגארד מהפכני בעל פרספקטיבה סוציאליסטית לבעיות החברה המצרית, לגייס את רוב ההמונים העובדים במצרים. רק פתרון זה יוכל להגשים, במסגרת סוציאליסטית כלל-אזורית, את התפקיד שנאצר לא היה מסוגל להגשים.
אנו מוצאים לנכון לפרסם כאן ניתוח על המשטר המצרי, עליו עמד "מצפן" עוד ב-1967. נראה לנו כי הניתוח והמסקנות תקפים עד עצם היום הזה.