לא הייתי מתייחס לעניין ההגדרה העצמית אלמלא הותקפה עמדת "מצפן" בנושא זה בחריפות על ידי גורמים שונים בארץ ומחוצה לה. עלי להתייחס לכך שוב, אם כי עניין ההגדרה העצמית הוא עניין משני בהשקפה הכוללת של אירגוננו, והוא מהווה, ללא ספק, רק תוצאה אחת של ניתוח כולל, ואינו עמדה עקרונית עצמאית.
עמדתנו על זכות ההגדרה העצמית מבוססת על עמדתם של מארכס ולנין בנושא זה. כשנימק מארכס את זכות ההגדרה העצמית של אירלנד אמר: "עם המדכא עם אחר אינו יכול להיות חופשי"; פירוש הדבר: רק ההכרה בזכות ההגדרה העצמית של האירים המדוכאים ומימושה בכוחם לשחרר את הפרולטריון האנגלי למלחמתו שלו כנגד מנצליו. לנין גם הוא דגל בזכותם של המיעוטים הלאומיים הנשלטים על ידי האימפריאליזם הרוסי להגדרה עצמית, אף אם הגדרה עצמית זו מתבטאת בהיפרדות. בעיניו זכות ההגדרה העצמית הינה זכות דמוקראטית, שנועדה לשחרר את הפרולטריון של הלאום המדכא מלאומנותו, ולרתום את הפרולטריון של הלאום המדוכא למאבק מעמדי במקום מאבק לאומי. הן ביחס ללאום המדכא והן ביחס ללאום המדוכא – עקרון ההגדרה העצמית הינו אמצעי לקראת מאבק מעמדי ומהפכה סוציאליסטית.
העקרון הינחה את לנין גם אחרי תפיסת השלטון. הוא הכיר ב זכות ההגדרה העצמית של כל הלאומים המדוכאים תחת השלטון הצארי; לכן התיר את היפרדות פינלנד מרוסיה. אולם משהביעו לאומים אחרים את רצונם בהיפרדות הבין לנין כי מימוש זכות ההגדרה העצמית עד להיפרדות יהווה אמצעי בידי הריאקציה המקומית לנתק את הפרולטריון המקומי מהמהפכה הרוסית ולא יהווה שלב לקראת מאבק מעמדי ושיתוף פעולה בין הפרולטריון של הלאום המדוכא לפרולטריון הרוסי. מסיבה זו, ומבלי לפגוע בזכות ההגדרה העצמית כשלעצמה, ראה כי יש להגביל את מימושה בהתאם למטרות אותה זכות, משמע – הכשרת הפרולטריון לקראת מאבק מעמדי.
חילוקי הדעות בין לנין לרוזה לוקסמבורג בנקודה זו מפורסמים. לנין, השייך ללאום הרוסי המדכא, תמך בזכות ההגדרה העצמית של פולין, ואילו רוזה לוקסמבורג, הפולניה, ראתה בכך ניתוק בין מאבקו של הפרולטריון הפולני לבין מאבק הפרולטריון הרוסי. אותו ויכוח לא היה נטוש על עקרונות בתור שכאלה, אלא הוא נסב על טיב אותה זכות ביחס למטרה: המהפכה הסוציאליסטית. רוזה לוקסמבורג טענה כי מימוש זכות ההגדרה העצמית יכול לפלג את הפרולטריון במקום לאחדו לקראת המהפכה; לנין טען לעומתה, כי ההכרה בזכויותיו הדמוקראטיות של כל עם מדוכא הינה תנאי לשחרור הפרולטריון של העם המדוכא והעם המדכא לקראת מהפכה סוציאליסטית.
יש הטוענים כיום נגד האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן") כי מארכס וגם לנין התייחסו, בעמדם על הזכות להגדרה עצמית, למקרה של מעצמה גדולה מדכאת, ולאומים קטנים מדוכאים. וכן, כי הזכות להגדרה עצמית מוענקת לעם היושב על טריטוריה שלו שנכבשה בידי אחר. בדיקה סכימאטית של המצב באזורנו מעלה תמונה שונה של פני הדברים: העם היהודי-ישראלי יושב על ארץ כבושה, והוא, המהווה מיעוט במזרח הערבי כולו, הינו גורם מנצל ומנשל. כיצד, אם כן, דורשים אנו עבורו את ההכרה בזכותו להגדרה עצמית?
האם על מצב דברים זה חל ניתוחו של לנין, והאם אפשר עוד להתייחס לזכות כזו כאן?
התשובה היא – כן!
בעמדו על זכות ההגדרה העצמית מפריד לנין בין שלושה מישורים: הכרה בזכות הגדרה עצמית; אופנים למימוש הגדרה זו; תמיכה במימוש אותה הגדרה.
ביחס לזכות ההגדרה העצמית – במידה והמהפכה הדמוקראטית-בורגנית לא הגשימה את זכות ההגדרה העצמית של לאום מסויים, על הסוציאליסטים לתמוך בזכותו הלאומית להגדרה עצמית כזכות דמוקראטית, בין אם הוא עם מדוכא, ובין עם מדכא. זו היתה עמדתו של לנין ביחס לקוזאקים. הקוזאקים היוו עם-מעמד פריבילגיוני, ששירת את הצאר כנגד ההמונים הרוסים המדוכאים. ואף על פי כן, על מנת לשתף את השכבות הנמוכות של הקוזאקים במהפכה הסוציאליסטית, הכיר בזכויותיהם הלאומיות, ובכך מנע את השפעת השכבות העליונות ואיפשר מאבק מעמדי פנימי ביניהן.
באשר למימוש אותה זכות – מארכס ולנין קובעים במפורש כי מימוש זה הינו פונקציה של "האינטרס הכללי של המהפכה". עמדת מארכס ביחס לצ'כים ועמדת לנין ביחס לאוקראינים הינן דוגמאות בולטות לעמדה אינטרנאציונליסטית מהפכנית ביחס למימוש ההגדרה העצמית. שניהם הכירו בזכויות הלאומיות, זה של הצ'כים וזה של האוקראינים; אולם ביחס למימוש אותן זכויות התנגדו שניהם להיפרדות, בראותם היפרדות זו ככלי עזר לקונטר-רבולוציה. הגדרה עצמית – כן! היפרדות – לא!
ביחס לתמיכה במימוש הזכויות – ברור כי לנין, כאינטרנאציונליסט, לא צידד בהיפרדות, ושאף למאבק משותף בין הפרולטריון של העם המדוכא לבין הפרולטריון של העם המדכא, לשם בניית סוציאליזם יחדיו. אולם מאבק כזה היה תמיד עבור לנין בבחינת שלב מפותח יותר של תודעה פרולטארית אליו יגיע העם המדוכא. ובינתיים, ברוב המקרים, דרושה היתה תחילה הכרה בזכותו להיפרד, ולעיתים אף נצרך למימוש זכות זו, כדי לאפשר את ההתפתחות הרצויה.
כזו היא עמדתנו פה, ביחס למיעוט היהודי-ישראלי במזרח הערבי.
יש לעם היהודי-ישראלי – ועל קיום עם כזה אין אינטרנאציונליסט יכול לחלוק – זכות להגדרה עצמית כמו לכל עם אחר. הוא מדכא, הוא מנשל, הוא מנצל. אולם ברצוננו לקומם את הפרולטריון שלו נגד אותו משטר ולקראת השתלבות במאבק המהפכני באיזור כולו. פרולטריון זה חי בתודעה של הסגר מתמיד, והתעמולה הציונית מעמידה בפניו את האלטרנטיבה – ציונות או השמדה. על מנת לנתק אותו מהציונות, יש להציב לפניו אלטרנטיבה של קיום לאומי אחר מזה המובטח לו על ידי הציונות; יש להפוך את התודעה הלאומית-מעמדית לתודעה מעמדית-אינטרנאציונליסטית.
הכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי-ישראלי מהווה עבורו הוכחה כי יש לו אלטרנטיבה, וכי המאבק בו עליו לקחת חלק הינו מאבק סוציאליסטי, ולא מאבק לאומי.
באשר למימוש הגדרה עצמית זו, ברי כי המימוש אינו יכול לעמוד בניגוד לזכויות דמוקראטיות אחרות של העם הערבי הפלשתינאי. בנקדה זו עמדתנו אינה משתמעת לשתי פנים. זכות כל הפלשתינאים לחזור ולחיות במקום בו יחפצו. רק אחרי מימוש זכויות דמוקראטיות אלמנטאריות אלה, יש לתת פתרון לבעיה הלאומית היהודית-ישראלית.
אופי המימוש תלוי באופיו של המאבק המהפכני. אם הצלחנו לנתק את הפרולטריון היהודי-ישראלי מהציונות ולשתפו בתהליך המהפכני הכל-אזורי, הוא יהווה חלק בלתי נפרד מאותו תהליך, ויוכל לממש את זכויותיו הלאומיות בדרך בה יבחר (תהא זו פדרציה, היפרדות על בסיס קנטונים בעלי רוב יהודי גדול, זכויות לאומיות בתוך מסגרת של איחוד וכו'). אגב, מארכסיסט איננו ולא יכול להיות נביא. אופי התהליך יקבע את אופי החברה הסוציאליסטית, ואך הבלות ושטות תהא זו לנסות ולתאר את הצורה המסויימת של החברה הסוציאליסטית באזורנו.
ברור בהחלט כי אם לא הצלחנו לנתק את הפרולטריון היהודי מהציונות, ואם לא יעלה בידנו לשתף אותו במאבק המהפכני הכלל אזורי, לא יוכלו המהפכנים באיזור להכיר בזכותו להיפרדות. במצב כזה תאפשר לו היפרדות להמשיך להוות בסיס לקונטר-רבולוציה ואויב מתמיד לאיזור המשוחרר.
אין ספק כי עמדה זו קשורה (ונובעת) הן בעקרון הלניניסטי על הזכות להגדרה עצמית ודרך מימושה; והן בניתוח שלנו על התהליך המהפכני במזרח הערבי. לדעתנו לא יתכן פתרון של שלבים באיזור, שמשמעו – קודם שחרור לאומי ואחר כך מהפכה סוציאליסטית. מפלת הציונות קשורה קשר הדוק והכרחי למהפכה סוציאליסטית כלל-אזורית, שתצטרך לפתור את הבעיות של המיעוטים הלאומיים החיים בעולם הערבי.
מי שאינו מקבל את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי-ישראלי ומעדיף פתרון דו-לאומי, או שהוא מתכוון לשמור על חלוקה פנימית בתוך העולם הערבי, גם אחרי המהפכה הסוציאליסטית, ובכך לנתק את הפלשתינאים משאר האומה הערבית, או שהוא דוגל בפתרון ארעי שיבוסס על פלשתינה-א"י משוחררת מהריאקציה עוד לפני נצחון הסוציאליזם ברוב חלקי העולם הערבי. במקרה הראשון הוא מציב סיסמה ריאקציונית בדרשו "מדינה דו-לאומית"; במקרה השני ניתוחו אוטופי וכושל.
כן, עמדתנו אינה חופפת את עמדתו של לנין, היות ומציאותנו שונה מזו של רוסיה בתחילת המאה. מדובר כאן על מיעוט מדכא. אולם אנו יודעים כי ההמונים המדוכאים בעולם הערבי מנהלים מאבק מהפכני נגד האימפריאליזם, הציונות והריאקציה הערבית, וסופו של מאבק זה לנצח. עם הנצחון יהווה הישוב היהודי מיעוט לאומי בעולם ערבי סוציאליסטי מנצח, מיעוט לאומי בעל זכויות לאומיות ככל עם אחר. על זכויות אלו אנו עומדים.
גם אם העם היהודי-ישראלי אינו מהווה באופן מיידי מיעוט מדוכא, הרי מבחינה תודעתית הוא רואה את האלטרנטיבה היחידה לציונות ככזאת. זו אחת הסיבות המכריעות המדרבנות אותו לתמיכה מוחלטת בציונות ובאימפריאליזם. הוא רואה עצמו מדוכא בפוטנציאל, כמו כל מיעוט אחר המדוכא בפועל.
הכרה בזכויות לאומיות מלאות מהווה תנאי להשתתפות הפרולטריון היהודי במאבק כלל-אזורי נגד האימפריאליזם, הציונות והריאקציה הערבית.
אני חוזר על כך: זכות ההגדרה העצמית מהווה בעינינו אך ורק כלי ומכשיר, ואין היא יכולה לעמוד בניגוד לזכויותיו הלאומיות של העם הערבי-פלשתינאי. באשר לאפשרות מימושה של זכות זו, אופי המאבק הוא שיקבע את אופי החברה והפתרונות לבעיותיה, כולל הבעיות הלאומיות. מצד שני – עמידה על זכות ההגדרה העצמית אינה פוגעת באינטרנאציונליזם שלנו, ואנו משוכנעים כי לטובת העם היהודי-ישראלי, כמו לטובת שאר המיעוטים, דרוש שילובו המלא במהפכה הכל-אזורית.
לו היו המהפכנים הערביים מכירים בזכויות לאומיות מלאות לעם היהודי-ישראלי, לא היינו נאלצים לעמוד על זכות זו. אדרבא, היינו נלחמים בל כוחנו כדי לשכנע את ההמונים היהודיים לחיות ולהיאבק, לפני המהפכה ואחריה, יחד עם ההמונים הערביים. לא זו בלבד שהיינו מתנגדים להיפרדות, נוסף לכך הינו נלחמים לשילוב – שילוב טוטאלי בעולם הערבי.
אולם נראה כי מהפכנים אלה מעדיפים להשאיר להמוני הערבים את אשליותיהם בנוגע למאבק לאומי על-מעמדי, מאבק נגד הציונות בשלב ראשון. זוהי טעות חמורה בעיני. אין לטפח בהמונים אשליות וקו פעולה מוטעה, הן בנוגע למציאות והן לגבי הדרך הנכונה באמת.
הכרה בזכות ההגדרה העצמית לעם היהודי-ישראלי הינה אחד האמצעים הטובים ביותר המצויים בידי מהפכנים כדי לחנך את ההמונים הערביים למאבק סוציאליסטי המבוסס על אינטרנאציונליזם אמיתי, ולשים קץ לאשליותיו ביחס למאבק לאומי גרידא נגד הציונות.
קבלת הניתוח שלנו על המזרח התיכון ודחיית העקרון של ההגדרה העצמית מהוות סתירה, פשוטה כמשמעה. ברור, אם כן, כי מי שמתנגד לעמדתנו על ההגדרה העצמית אינו מבין דיו את אופי המאבק המעמדי באזורנו. בעינינו – ההכרה בדכות ההגדרה העצמית של העם היהודי-ישראלי הינה אך ורק אמצעי לשחרור הפרולטריון היהודי ההמונים הערביים לקראת מאבק מעמדי מאוחד נגד האימפריאליזם, נגד הציונות ונגד הריאקציה הערבית.
לבסוף – עקרון ההגדרה העצמית אינו אלא חלק ותוצאה מניתוח כולל של התהליך המהפכני במזרח הערבי. בתור שכזה יש להתייחס אליו כאל בעיה פוליטית הקשורה לניתוח מסויים ולא כאל גירסה רגשית, על אף העובדה כי מצד אחד ניצב העם היהודי-ישראלי ומן הצד השני העם הערבי הפלשתינאי המנושל והמנוצל.
ולמי שנדחף על ידי רגשותיו (ההומאניטאריים אמנם) לטעון כי עמדת "מצפן" בלתי-נסבלת, ומהווה ויתור ללאומנות היהודית, עלינו לענות בתקיפות: "טול קורה מבין עיניך ואידך זיל גמור".