בכרוז המוכתר "לקראת פרספקטיבה חדשה" [המתפרסם בגיליון זה, מס' 56, של "מצפן"] מנסים חברים אחדים שנאלצו לאחרונה לפרוש מהאירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן") להסביר את הסיבות לפרישתם. בשעת כתיבת שורות אלה אין עדיין בידי נוסח המצע הפוליטי שחיברו בעלי הכרוז, ולכן אסתפק בינתיים בתגובה על הטענות המועלות בכרוז עצמו.

טענות אלה מתחלקות לשני סוגים: הסוג הראשון כולל ביקורת על העדר אחדות רעיונית ב"מצפן" ועל הנזק האירגוני הנובע מכך; הסוג השני כולל טענות נגד עמדות ספציפיות שנקט "מצפן" בשאלות שונות. במאמר זה אגיב רק בקצרה על הטענות מן הסוג הראשון, ואתעכב במיוחד על הטענות מן הסוג השני.

*  *  *

צודקים בעלי הכרוז בקובעם כי ב"מצפן" לא שררה אחדות דעות, אלא היו קיימים בו זרמי מחשבה שונים למדי. אולם התיאור שנותנים הם לכך הוא מעוות עד מאוד.

ראשית, כוזבת היא הטענה כי "נהיה מצפן אכסניה לקואליציה של אנשים בעלי זהות פוליטית מגוונת, שהמכנה המשותף ביניהם הוא התנגדותם למשטר". אילו היה זה המכנה המשותף היחיד, קשה היה להבין כיצד התקיים "מצפן" אפילו זמן קצר, וכיצד הצליח לפעול אפילו פעולה צנועה ביותר. מסתבר כי לא דייקו בעלי הכרוז בלשונם. המכנה המשותף לכל חברי "מצפן" היה תמיד ההשקפה הסוציאליסטית והאינטרנאציונליסטית. ומכנה משותף זה חל לא רק על רוב החברים, אשר נשארו באירגון, אלא גם על בעלי הכרוז עצמם (וגם על הקבוצה הקטנה השניה – ה"לאמברטיסטית" – אשר נאלצה לפרוש מ"מצפן" באותו זמן, אבל מסיבות שונות לגמרי, ואף מנוגדות בחלקן לסיבות שהניעו את בעלי הכרוז).

שנית, מתיאורם של בעלי הכרוז מתקבל הרושם כי ב"מצפן" יש לא רק חוסר אחדות רעיונית, אלא ממש בליל, ערב-רב, של עמדות והשקפות שונות שמספרן כמעט כמספר החברים. האמת שונה למדי. עד לפרישת שתי הקבוצות הנ"ל, היו עיקר חילוקי הדעות (בעניינים בעלי חשיבות פוליטית אקטואלית) שוררים בין הרוב הגדול של החברים מצד אחד, לבין שתי הקבוצות מצד שני; וכמו-כן בין שתי הקבוצות לבין עצמן. אם נוציא מכלל דיון את הפורשים (אשר, דרך אגב, כולם כמעט ללא יוצא מן הכלל הצטרפו ל"מצפן" בזמן האחרון, אחרי שנת 67') הרי שבין שאר החברים – כלומר הרוב – שוררת אחדות דעות מרחיקת-לכת בשאלות הפוליטיות המרכזיות שבפניהן עמד "מצפן" עד כה.

ובכן, כאשר טוענים בעלי הכרוז שקיום חילוקי-דעות ב"מצפן" הניע אותם לקום ולפרוש מן האירגון, הריהם אומרים רק חצי האמת. מנקודת ראותו של "מצפן", פרישת בעלי הכרוז (וכמו-כן ה"לאמברטיסטים") מהווה לא רק תוצאה של חילוקי הדעות העיקריים ששררו באירגון, אלא גם תרופה לחילוקי-דעות אלה ולתוצאות השליליות שנבעו מהן. ולכן – דרך אגב – לא היתה ההחלטה לפרוש חד-צדדית, אלא נבעה מהרגשה כללית, של רוב חברי "מצפן", שהגיע הזמן שבו צריכות הדרכים להיפרד.

כמובן, גם היום, לאחר פרישת הפורשים, אין "מצפן" מונוליטי מבחינה רעיונית. מלבד הבדלים ברמה הפוליטית הקיימים בין חברים מנוסים לטירונים, ישנם גם הבדלים ממשיים בהשקפות. מעולם לא התביישנו בכך אלא להיפך: ראינו בכל תופעה בריאה כשלעצמה, ובעיקר בתנאים הקשים של פעולה מהפכנית בישראל. תמיד חשבנו שחילוקי-דעות הם לגיטימיים כל עוד אינם נוגעים ליסודות ההשקפה הסוציאליסטית המהפכנית וכל עוד אינם פוגעים בכושר הפעולה הפוליטית המשותפת. מתוך גישה זאת הסכמנו במשך זמן-מה גם לקיומן של שתי הקבוצות הנ"ל, שהשקפותיהן היו שונות מהשקפותינו בכמה עניינים חשובים; ורק כאשר התברר לחלוטין כי הקיום יחד אינו אפשרי, מכיוון שהוא פוגע בכושר הפעולה, נוצרה הסכמה כללית כי הפרידה הכרחית. גם היום, לאחר מעשה, סבורים אנו כי צדקנו הן בשעה שניסינו לאפשר לפורשים לעבוד יחד איתנו והן בשעה שחדלנו מנסיון זה. לכן – למרות רגשות המרירות ההדדיים שנוצרו באופן בלתי-נמנע בכינוס שבו נאלצו הפורשים לפרוש – הרי מקווים אנו כי זוהי מרירות זמנית בלבד; מצידנו, על כל פנים, אין אנו שומרים להם טינה והננו אומרים להם "לכו לשלום".

*  *  *

צודקים בעלי הכרוז בקובעם כי קיום חילוקי הדעות השפיע לרעה על כושר הפעולה של "מצפן" בעת האחרונה, אולם לנו יש יסוד מוצק להאמין כי הגורם העיקרי לכך סולק ממילא עם פרישתם ופרישת ה"לאמברטיסטים".

לעומת זאת, כוזבת היא טענתם של"מצפן" אין עמדה פוליטית מגובשת, ועבודתו מצטמצמת רק לפעולה הצמודה לחלוטין למאורעות השוטפים, ללא קו רעיוני מדריך. הגליון הראשון של עיתון מצפן שיצא לפני למעלה משמונה שנים כלל מסמך פרוגרמטי בעניין ההסתדרות. הגליון הקודם (מס' 55) של עיתוננו כלל מאמר אנליטי על האופי המעמדי של החברה הישראלית; מאמר זה הוגש גם לדיון באירגוננו, ויש להניח שיתקבל – אולי בשינויים מסויימים שיתגבשו במהלך הדיון – כמסמך פרוגרמטי של "מצפן". ובין שני המסמכים הללו, ששמונה שנים מפרידות ביניהם, עיבדנו ופירסמנו שורה ארוכה של הצהרות ומסמכים פרוגרמטיים (מלבד עשרות רבות של מאמרים עיתונאיים) המכסים את הבעיות הפוליטיות המרכזיות הניצבות לפני אירגון מהפכני בישראל. לאור הרעיונות שגובשו במאות ויכוחים ודיונים תיאורטיים ופוליטיים, ושנוסחו במסמכים הנ"ל, הננו מנהלים את פעולתנו.

נכון כי אין לנו עדיין פרוגרמה המכנסת את כל הרעיונות הללו למסגרת בעלת עריכה אחידה עם הקדמה כוללת וכו'. הסיבה לכך פשוטה: לדעתנו היה זה מעשה פזיז לנסות לכתוב מיד פרוגרמה שלמה, אחידה וערוכה, על כל תגיה ודיקדוקיה, כפי שניתנה התורה מסיני (וגם זאת רק באגדה ולא במציאות…). העדפנו ללכת בדרך הארוכה והיסודית יותר של עיבוד הפרוגרמה פרק-פרק, חלק-חלק, לפי הצרכים שהועלו על ידי ההתפתחות האורגנית – הרעיונית והפוליטית – של "מצפן". סיבה נוספת היתה נטייתנו להימנע מוויכוחים מלאכותיים על נושאים שאין להם השלכה מיידית על הבעיות הפוליטיות הממשיות של מציאותנו. דווקא עתה, כאשר מצד אחד התקדמה מאוד עבודת ההכנה של הפרקים הפרוגרמטיים הנפרדים ומצד שני פרשו מאיתנו אותם חברים שהשקפותיהם (בשאלות תיאורטיות כלליות לא פחות מאשר בעניינים פוליטיים קונקרטיים) שונות מהשקפות רוב חברי "מצפן" – עתה נוצרה אפשרות ריאלית לקבלת פרוגרמה שלמה אחת. אולם, כפי שנראה להלן, בטענותיהם על "חוסר פרוגרמה" או "העדר קו פוליטי" מתכוונים בעלי הכרוז לא למה שהם אומרים, אלא למשהו קצת אחר: דהיינו, שהקו הפוליטי של "מצפן" אינו לרוחם… הריהם נוקטים בתכסיס שקוף שמטרתו פשוטה: להסוות את העובדה שלהם-עצמם אין ניתוח מקורי משלהם על הציונות, על החברה הישראלית וכו' ועמדתם בשאלות אלה מהווה העתקה,בשינויים מסויימים, של העמדה היסודית שפיתח "מצפן". בנקודות רבות וחשובות מתכוונים הם להעתיק את עמדת "מצפן", ולהסוות עובדה זאת על ידי הטענה ש"למצפן לא היתה עמדה". בנקודות אחרות מתכוונים הם כפי הנראה לסגת מעמדתנו, אך במקום להתמודד ישירות עם עמדתנו בשאלות אלה הם מעדיפים להסתפק בטענה כי היא "בלתי אחידה" או "בלתי ברורה".

*  *  *

נעבור עתה לדיון בשאלות שמעלים בעלי הכרוז נגד עמדות "מצפן" בשאלות ספציפיות.

לפי טענתם "הלך וגבר, בתוך האירגון, משקלן של העמדות השוללות את תפקידה של המפלגה המהפכנית כמדריך ומכוון של מאבק ההמונים, השוללות את הדיקטטורה של הפרולטריון ככלי במלחמת המעמדות שלאחר נצחון המהפכה".

הטענה בדבר "תפקיד המפלגה המהפכנית" נשמעת לכאורה כפרדוקס גמור. הבה ננסה תחילה להבין דברים כפשוטם, ללא פילפולים. מה פירוש המילים "להדריך ולכוון את מאבק ההמונים"? פירוש הדבר: לא להיגרר אחרי הלכי הרוח השוררים בין ההמונים ברגע זה או אחר, אלא להטיף בעקביות לקו הנראה לנו נכון, גם כאשר אין הוא עדיין מקובל על ההמונים; לנהל תעמולה המסבירה את האינטרס ההיסטורי של מעמד הפועלים (גם כאשר רוב הפועלים עדיין רחוקים מתפישת האינטרס הזה) מתוך תקווה לשכנע אותם, בסופו של דבר, ללכת בדרך שעליה אנו מצביעים. מי ששולל תפקיד מדריך זה של המפלגה המהפכנית, הריהו סבור כי אין זה מתפקידה לנהל תעמולה למען קו שאינו מקובל על רוב השכבות העממיות, אלא רק לשקף (אם כי אולי בצורה מזוקקת ועקבית) את הדעות, ההשקפות והנטיות השוררות ממילא בקרב ההמונים או בקרב חלק ניכר מן ההמונים. כל מי שמכיר, ולו גם באופן שטחי ביותר, את המציאות בישראל יעמוד ויתמה: כיצד יכול חבר כלשהו של "מצפן" לשלול את "התפקיד המדריך"? הרי ידוע היטב כי כל העמדות הפוליטיות שלהן הטפנו כל הימים רחוקות מאוד-מאוד מלשקף את הלך הרוח השורר בקרב המוני ישראל. למן היום הראשון לא חששנו להיות מבודדים בידוד קיצוני ביותר, לא הסתגלנו להלכי הרוח ולנטיות השוררות בציבור הפועלים הישראלי, לא ניסינו לשקף נטיות אלה אלא לשנות אותן כמידת יכולתנו. להניח כי ב"מצפן" ישנו מישהו השולל את תפקידו המדריך של האירגון המהפכני – הרי זה לכאורה אבסורד גמור.

אולם אנו מכירים את בעלי הכרוז, ולמרות חילוקי הדעות בינינו אין אנו מזלזלים באינטליגנציה שלהם ואיננו מעלים על דעתנו כי מתכוונים הם לטעון ברצינות טענות הבל כאלה. מסתבר כי בדברם על "התפקיד המדריך" של המפלגה מתכוונים הם למשהו נוסף, שאינו כלול במובן המילולי של הביטוי. ואומנם, ידוע היטב כי הנוסחה על "תפקידה המדריך" של המפלגה המהפכנית שימשה בעבר ובהווה מסווה לפירושים מרחיקי-לכת הרחוקים מן המארכסיזם כרחוק מזרח ממערב. ידוע כי הסטאליניסטים (הן חסידי מוסקבה והן חסידי פקין), בדברם על "התפקיד המדריך" מתכוונים בעצם לשלטון המפלגה ולריבונותה על ההמונים. כל מי שמכיר את הז'ארגון הפוליטי הסטאליניסטי יודע כי בז'ארגון זה "התפקיד המדריך" של המפלגה הוא ה"תפקיד" להיות מפלגה יחידה המשליטה שלטון דיקטטורי על ההמונים, כפי שמקובל בארצות המשמשות לסטאליניסטים מופת ודוגמה. כל הסימנים מעידים על כך שבעלי הכרוז גולשים בעניין זה (כבעניינים אחרים) אל העמדה הסטאליניסטית. ובזאת באמת רובצת בינינו תהום רבה; כי אנו דוחים לחלוטין את הפירוש הסטאליניסטי לעניין "התפקיד המדריך"; ולבעלי הכרוז הגולשים אל הסטאליניזם, אומרים אנו "לכו מאיתנו לשלום".

אופייני הדבר כי עניין "התפקיד המדריך" מופיע אצל בעלי הכרוז בצמידות לעניין "הדיקטטורה של הפרולטריון ככלי במלחמת המעמדות שלאחר נצחון המהפכה". כי המפתח להבנת הטענות בשני עניינים אלה מפתח אחד הוא. לא כאן המקום להסביר במפורט את המובן המארכסיסטי של המושג "דיקטטורה של הפרולטריון" ועלינו להפנות את הקורא למקורות היסודיים (מאמרו של מארכס על מלחמת האזרחים בצרפת 1871, הדן בנסיון הקומונה הפאריסאית, וקונטרסו של לנין "המדינה והמפכה"). נסתפק כאן בקביעת עובדה אחת: ההבדל בינינו לבין בעלי הכרוז אינו בכך שאנו שוללים את הדיקטטורה הפרולטרית והם מחייבים אותה. ההבדל הוא בכך ש"מצפן" מחייב את הדיקטטורה הפרולטרית במובן המארכסיסטי המקורי של מושג זה ("שלטון עצמי של המייצרים", "הפרולטריון כולו המאורגן כמעמד שליט") ואילו בעלי הכרוז גולשים אל הפירוש הסטאליניסטי המשתמש במילים "דיקטטורה פרולטרית" כדי להסוות את המציאות המכוערת של דיקטטורה של המפלגה – מפלגה המתיימרת לשלוט מטעמו של מעמד הפועלים ולמעשה שולטת עליו ונגדו.

בכדי להבהיר היטב את העניין נציג את השאלה: האם בסין העממית או בקובה שוררת היום דיקטטורה של הפרולטריון? לדעתנו התשובה שלילית בהחלט. ולדעתם של בעלי הכרוז? הננו מחכים לתשובתם.

*  *  *

טענתם הבאה של בעלי הכרוז מופנית נגד הדעות השוררות ב"מצפן", "המתעלמות מתפקידה של 'המדינה הסוציאליסטית' כאיזור משוחרר וכבסיס למאבק המהפכני העולמי עד למיגור הקפיטאליזם והאימפריאליזם".

סתמו בעלי הכרוז ולא פירשו לאיזו "מדינה סוציאליסטית" הם מתכוונים והאם לדעתם קיימת בכלל מדינה סוציאליסטית בשעה זאת. תחת זאת הקיפו את המילים מדינה סוציאליסטית בזוג מרכאות כפולות, זוג מרכאות שבוודאי אינו מקרי אלא תובע ואומר "דרשני". לא נותר לנו אלא לנחש את כוונת הדברים על-סמך ההקשר הכללי וידיעת נטיותיהם הפוליטיות של בעלי הכרוז. הננו מנחשים (ואם טעות בידינו יבואו ויעמידונו על טעותנו) כי "המדינה הסוציאליסטית" במרכאות הוא מעין כינוי סתרים לסין העממית של יושב-הראש מאו. אם כך, הרינו מסכימים בכל לב למרכאות אבל לא למה שכתוב בתוכן. מסתבר כי בעלי הכרוז מלקים אותנו על כך שהאיסטרטגיה המהפכנית שלנו אינה נשענת על סין כ"בסיס למאבק המהפכני". אם אמנם כך הוא, הרינו מקבלים את המלקות באהבה, ומסכימים הסכמה גמורה שבינינו לבין בעלי הכרוז יש בעניין זה הבדל רב ועצום. ילכו להם לשלום ויבססו הם את מאבקם המהפכני על המדינה הסוציאליסטית במרכאות; ואילו אנחנו ניאבק בינתיים על סוציאליזם ללא מרכאות.

ועוד עמדה חמורה יש בפיהם: ב"מצפן" "גבר משקלן של העמדות… המגזימות בהערכת חשיבותו של המרד נגד הניכור (כאן, בלב המזרח הערבי התת-מפותח)". מסתבר כי בעלי הכרוז מחזיקים בדעה כי המרד נגד הניכור הוא מעין לוקסוס היפה רק לאזורים מפותחים אבל לא יכירנו מקומו באזורים תת-מפותחים. על כך יש לנו לומר שני דברים.

ראשית, אפילו נקבל לרגע את הנחתם הנ"ל, הרי ישראל עצמה אינה ארץ תת-מפותחת; ובכן מה פסול יש בכך שאירגון מהפכני הפועל בחברה הישראלית מדגיש גורמים מהפכניים-בפוטנציה הפעילים בתוך חברה זאת, גם אם הם נעדרים בעולם הערבי הסובב אותנו? ברור, תמיד הדגשנו כי במציאות הפוליטית של המזרח התיכון אין להניח כי תוכל מהפכה סוציאליסטית לפרוץ בישראל באופן בלתי-תלוי במהפכה בעולם הערבי. אולם מכאן לא נובע כי אנו חייבים להסתפק בניתוח הגורמים העשויים להוליד מהפכה במזרח הערבי, ולהימנע מלהצביע על הגורמים והנושאים העשויים למלא תפקיד מרכזי במהפכה שתתחולל בתוך ישראל בבוא העת, כאשר יוכשרו לכך התנאים האזוריים והגלובאליים. נקווה שלא יכעסו עלינו בעלי הכרוז אם נשתמש בדוגמה קולעת שהביא בשעתו יושב-הראש המפורסם: המהפכה משולה להתבקעותה של ביצה. ללא טמפרטורה מתאימה לא תוכל הביצה להתבקע, אולם לא החום הוא המבקע את הביצה – הור רק משמש תנאי הכרחי לפעולתם של תהליכים מסוימים בתוכה, שהם-הם מביאים להתבקעותה. המהפכה במזרח הערבי היא תנאי הכרחי למהפכה בתוך ישראל; אך מכאן לא נובע כי המכאניזם של מהפכה חברתית בישראל יהיה זהה למכאניזם של המהפכה בארצות ערב.

שנית ועיקרית: הזילזול שמגלים בעלי הכרוז כלפי עניין המרד נגד הניכור הוא מוזר ביותר, בייחוד כשהוא בא מפיהם של אנשים המתיימרים להיות מארכסיסטים אדוקים ואף באים בטענות על כך שכמה מחברי "מצפן" סטו כביכול מן המארכסיזם. כי אצל מארכס עצמו (בניגוד לאי-אלה אפיגונים המכנים עצמם בשם מארכסיסטים) עניין הניכור והמרד נגדו הוא המפתח והיסוד לכל השקפתו החברתית המהפכנית.

בחוגים מסוימים – בעיקר אצל הסטאליניסטים – רווחת הדעה כי הניכור הוא מושג אידיאליסטי, המתייחס לתופעות רוחניות-פסיכולוגיות גרידא, וכי עיסוקו של מארכס בסוגיית הניכור שייך לפרה-היסטוריה של המארכסיזם, לתקופה שבה טרם פיתח מארכס את השקפת עולמו המיוחדת. האמת שונה לחלוטין. כמובן, לא כאן המקום להיכנס לנושא זה בהרחבה, ויהיה עלינו להסתפק בכמה הערות קצרות.

נכון כי לא מארכס הוא הראשון שעסק בסוגיית הניכור. עסקו בה לפניו הוגי דעות רבים. אלא שלפני מארכס תפשו הפילוסופים (עד הגל ועד בכלל) את הניכור כתופעה של חיי הרוח בלבד.

בשנת 1844, בהיותו גולה פוליטי בפאריס, עסק מארכס בהתמודדות עם הפילוסופיה האידיאליסטית ההגליאנית, ותוך כדי התמודדות זאת פיתח השקפה חדשה ומהפכנית בסוגיית הניכור, השקפה ששימשה יסוד ונקודת מוצא לכל עבודתו התיאורטית להבא. וזה עיקר תוכנה של המהפכה שהביא מארכס למחשבה החברתית: הוא קבע כי כל התופעות והאספקטים של הניכור (ניכור האדם מן הטבע, ניכור האדם מעצמו, ניכור האדם מרעהו וניכור האדם מהחברה האנושית) מהווים השתקפויות שונות של עניין מרכזי אחד, שעליו הם מיוסדים: ניכור העבודה, ניכור העמל היצרני. לפי מארכס, העבודה המנוכרת היא יסוד היסודות של כל תופעות החברה המעמדית.

וזה עניין העבודה המנוכרת: בעוד אשר העמל היצרני הוא מותר האדם מן הבהמה, והוא-הוא עיקר ויסוד השתתפות האדם בתהליך החברתי, הרי לעומת זאת בחברה המעמדית מופיע העמל היצרני לא כביטוי-עצמי של העובד וכחלק מחייו, אלא רק כפעילות שהיא-עצמה אינה חיים ממש ורק משמשת אמצעי חיצוני שבאמצעותו משיג העובד את מחייתו, את האפשרות לחיות. אין הוא חי בעבודתו אלא עובד כדי לחיות. בחברה המעמדית אין העבודה נראית לעובד כהשתתפותו בתהליך הייצור החברתי של החברה שבה הוא חי ומהווה חלק ממנה; להיפך, החברה עצמה מופיעה למולו – בדמות המעביד, כוחות השוק וכו' – כגוף זר ומאיים הלוקח ("מנכר") ממנו את עבודתו ואת פירותיה. העבודה אינה "שייכת" לעובד אלא למעביד או לכוחות חברתיים "חיצוניים" אחרים.

ובכן, לא זו בלבד שהשקפת מארכס על הניכור מהווה את יסוד תפישתו המיוחדת את האדם כיצור טבעי-חברתי ("חברתי בטבעו וטבעי בחברתיותו") אלא יתר על כן: מושג העבודה המנוכרת מהוה אצלו את הביטוי הפילוסופי – דהיינו הכללי ביותר – לאותו מושג עצמו אשר בגילויו הכלכלי-חברתי קורא לו מארכס בשם "יחסי-ייצור" (בחברה המעמדית), ובגילויו המשפטי ידוע בכינוי "יחסי קניין".

נמצא כי מי שמכריז על עצמו כ"מארכסיסט" ובה-בשעה מנסה לדחוק את סוגיית הניכור לקרן זווית ומציג את המרד נגד הניכור כמעין תחביב של אנשים שבעים החיים בארצות מפותחות – הרי שלא הגיע לתפישת שורשה העמוק והכללי ביותר של השקפת העולם שהוא מתיימר לדגול בה. המארכסיזם שלו הוא שלד עצמות יבשות, ללא בשר וללא נשמה.

כמובן, רשאי אדם שלא להיות מארכסיסט; ורשות זאת נתונה גם לבעלי הכרוז. אולם אין אדם רשאי לבוא אלינו בטענות כי סוטים אנו מן המארכסיזם, ובה-בשעה לנסות "למכור" לנו גירסה מעוקרת ומסורסת של השקפת העולם המארכסיסטית.

ועוד נעיר באותו עניין: לכל מי שקרא את כתביו העיוניים של צ'ה גווארה ידוע עד כמה העסיק אותו עניין הניכור ואיזה מקום מרכזי הוא תופס אצלו. ושמא היו בעיות האזורים התת-מפותחים זרות לצ'ה? האם באמריקה הלטינית עניין הניכור הוא "כשר" ובמזרח הערבי הוא "טרף"?

ובכדי שלא יבואו ויטענו נגדנו כי העיסוק בשאלות הניכור הוא סתם עניין של אופנה מודרנית החביבה על מתנגדי הלניניזם, ברצוננו להצביע בקצרה על התפקיד החשוב שמילא לימוד תפישתו של מארכס על הניכור במהלך התפתחותו הרעיונית של לנין. כידוע, בזמנו של לנין עדיין לא יצאו לאור כתבי-היד הכלכליים-פילוסופיים של מארכס משנת 1844, שבהם פיתח לראשונה את תפישתו המהפכנית (בעובדה זאת נתלים אלה המציגים את שאלת הניכור כאופנה מודרנית). ואולם בידי לנין היו כתבים אחרים שבהם פיתח מארכס אותם רעיונות עצמם. במיוחד אמורים הדברים בחיבור "המשפחה הקדושה" שאותו כתב מארכס בשנת 1845 (הספר הופיע כעבודה משותפת של מארכס ואנגלס, אבל למעשה היה חלקו של אנגלס בכתיבתו קטן למדי – לא יותר מעשירית).

והנה, עבודתו התיאורטית החשובה הראשונה של לנין היא ה"סיכומים על המשפחה הקדושה". חיבור זה נכתב בשנת 1895, עוד לפני הביקורת על "הרומאנטיציזם הכלכלי" ולפני "התפתחות הקפיטאליזם ברוסיה" (הנחשבים בדרך כלל לעבודותיו המוקדמות של לנין). לא נוכל להיכנס כאן לדיון מפורט ב"סיכומים" של לנין ונעיר רק כי הוא מנתח בהרחבה את עבודתו של מארכס, מצטט ממנה באריכות ומוסיף הערות משלו. בין היתר מצטט הוא קטעים ארוכים שבהם דן מארכס בסוגיית הניכור. ובהערתו לאחד הקטעים הללו אומר לנין "זהו קטע אופייני ביותר, כי הוא מראה כיצד ניגד מארכס לרעיון המרכזי של 'שיטתו'… דהיינו למושג יחסי הייצור החברתיים". דבריו של מארכס שאותם מצטט לנין (לצערנו לא נוכל להביאם בזה מפאת אורכם) אינם מזכירים כלל בפירוש את המונח "יחסי ייצור" והם סובבים כולם על עניין הניכור. ובכן, לנין מצביע בפירוש על כך שסוגיית הניכור היא המונחת ביסוד תפישת מארכס בדבר יחסי הייצור החברתיים.

זה היה בשנת 1844 ובשנת 1895. ואילו בשנת 1970 מופיעים אי-אלה "מארכסיסטים-לניניסטים" הבאים אלינו בטרוניה על כך שאנו "מגזימים בהערכת חשיבותו של המרד נגד הניכור". הרי זה כמעט כאילו באו ואמרו לנו שמגזימים אנו בהערכת חשיבות המרד נגד יחסי הייצור הקיימים (במזרח הערבי או במקומות אחרים).

*  *  *

הטענה הבאה של בעלי הכרוז נוגעת להסברתנו בעניין הציונות. לדבריהם, "לוקה מצפן  בעירפול שורשי הסכסוך הישראלי-ערבי", ו"נוטה למעט מאופיה הקולוניאלי המובהק של הסתירה, ולהדגיש את צדדיה הלאומיים". טענה זו כוזבת ומגוחכת כל כך, שבעלי הכרוז עצמם מוסיפים לה פסוק של הסתייגות: "פרט למסמכים תיאורטיים בודדים".

לאמיתו של דבר, המסמכים התיאורטיים ה"בודדים" הללו כוללים את כל החומר הפרוגרמטי של "מצפן" ואת כל ההצהרות הרשמיות הרבות של "מצפן" המתייחסות לנושא הציונות, וזאת מלבד מאמרים עיתונאיים רבים (לבעלי הכרוז עצמם אין שום רעיון מקורי משלהם על שורשי הסכסוך הישראלי-ערבי אלא רק רעיונות שאותם מצאו בניתוחים ה"מעורפלים" של "מצפן", שבחלקם היו כבר בידינו עוד לפני שבעלי הכרוז הגיעו אל שורות "מצפן").

המסמך היסודי הראשון של "מצפן" בעניין הציונות והסכסוך הישראלי-ערבי הוא ה"תזיסים" שנכתבו בשנת 1965.  התזיסים נתפרסמו בדפוס רק בשפות לועזיות, אולם נוסחם העברי (בהוצאה משוכפלת) שימש מאז ועד עתה בסיס לעשרות דיונים, חוגי הסברה, סמינריונים, הרצאות וגילויי-דעת של "מצפן". למחברי הכרוז בוודאי מוכרים התזיסים הללו בצורתם המקורית או בצורתם המורחבת, כפי שהוקלטו באחד מימי העיון שלנו. הם עצמם אף נהגו להשתמש בהם בשעה שנטלו חלק בפעולות הסברה מטעם האירגון.

התזיסים פותחים בסוגיית המקורות ההיסטוריים של הציונות. בסעיף הראשון מדובר על הסיבות הכלכליות שפעלו על יהודי מזרח אירופה ומרכזה בסוף המאה הקודמת. הסעיף השני מדבר על שורשיה הפוליטיים של הציונות:

"ההתפתחות הקפיטליסטית של אירופה במאה ה-19 העלתה שתי תופעות פוליטיות: הנאציונליזם והקולוניזציה של יבשות תת-מפותחות. הציונות צמחה ולבשה צורה בהשפעת שני אלה. היא היוותה תגובה נאציונליסטית לבעיית רדיפת היהודים. היא שאפה ליצור מדינה יהודית על ידי קולוניזציה של שטח תת-מפותח. בשני אופנים אלה היתה היא תוצר אמיתי של תקופתה".

ומכאן ואילך, עשרות פעמים, כמעט בכל פיסקה, מדובר על הציונות כעל "תנועת התנחלות", תנועה קולוניזטורית" וכד'.

גילוי הדעת הרשמי הראשון של "מצפן" בעניין הסכסוך הישראלי-ערבי נכתב בתחילת מאי 1967, חודש לפני מלחמת יוני. המסמך נתפרסם לראשונה בעברית בגליון 36 של "מצפן", ולאחר מכן חזר והתפרסם פעמים רבות לא רק בעברית אלא בשפות רבות אחרות. עד היום מהווה הוא מסמך רשמי יסודי של "מצפן". וכך מוגדר שם אופי הסכסוך:

"אין זה סכסוך לאומי רגיל בין שני עמים. לכן אין זה מספיק לקרוא ל'דו-קיום המבוסס על הכרה הדדית בזכויות הצודקות של שני העמים'.

"מדינת ישראל מהווה תוצאה של הקולוניזציה של א"י על ידי התנועה הציונית, על חשבון העם הערבי ובחסות האימפריאליזם. בצורתה הנוכחית, הציונית, מהווה מדינת ישראל גם מכשיר להמשך 'המפעל הציוני'."

לזה כנראה מתכוונים הפורשים בעלי הכרוז באומרם כי "נוטה מצפן למעט מאופיה הקולוניאלי המובהק של הסתירה ולהדגיש את צדדיה הלאומיים"…

גילוי הדעת הבא של "מצפן" (המוכתר בכותרת "הסיבוב השלישי") נכתב ביולי 1967 ומנתח את מלחמת יוני. כך מוגדרת שם מהות הציונות:

"הציונות היא, במהותה, תנועה של קולוניזציה, התנחלות של מתיישבים שבאו לא"י מבחוץ בהשפעת רעיונות לאומניים. שיטת פעולתה היתה תמיד: ליצור עובדות מוגמרות – במקרה הצורך גם בכוח הזרוע – על חשבון הערבים ונגדם. בדרכה זאת היתה היא בעלת-ברית ובת-חסות טבעית של המעצמות האימפריאליסטיות והתנגשה באורח בלתי-נמנע עם הערבים".

לזה כנראה קוראים הליצנים שלנו "ערפול שורשי הסכסוך הישראלי-ערבי", "המעטת אופיה הקולוניאלי המובהק של הסתירה".

בעיניו של מי רוצים הם לזרות חול?

בכדי לא להלאות את הקורא, לא נצטט כאן את כל המאמרים וגילויי הדעת המרובים שפירסמנו מאז 1967 ושבהם חזרנו על אותן הגדרות עצמן ביחס לציונות ולשורשי הסכסוך הישראלי-ערבי. נסתפק רק בעוד מובאה אחת מהמאמר "נגד השמאל הציוני" שנתפרסם בארץ בצורת כרוז בראשית השנה הנוכחית:

"מהותו היסודית של הסכסוך לא נשתנתה מאז ימי ראשית ההתנחלות הציונית בסוף המאה הקודמת ועד ימי ממשלת דיין-בגין-ברזילי.

"אין זה סכסוך לאומי-טריטוריאלי רגיל, מסוג הסכסוכים הפורצים לעיתים בין עמים הנמצאים בשכנות יציבה מבחינה היסטורית. זהו סכסוך בין תנועת התנחלות, אשר לפי הכרזתה-היא טרם הגשימה את מלוא מטרתה, לבין האוכלוסיה המקומית של איזור ההתנחלות".

כל המסמכים האלה – ורבים אחרים הכתובים באותה רוח – ידועים היטב לבעלי כרוז הפרישה. והם יודעים היטב-היטב כי אין אלה "מסמכים תיאורטיים בודדים". זוהי העמדה הכללית של "מצפן".

נותר לנו רק לנחש מדוע ראו צורך להטיח נגד "מצפן" האשמה כזאת, שידוע להם היטב כי אין בה אמת. הניחוש שלנו אינו ניחוש בעלמא, אלא מסתמך הוא על עיון מדוקדק בכרוז ועל הכרת דעותיהם של מחבריו. אנו מנחשים כי את הטענה הכוזבת הזאת מעלים הם כמסך עשן להסתיר בו את מגמתם המסוכנת להעלים ולטשטש את אופיו המיוחד של הסכסוך הישראלי-ערבי, המבדיל אותו מסכסוכים קולוניאליים אחרים: בסכסוך זה מהווים המתנחלים לא שכבה ולא מעמד, אלא אומה.

נכון כי באותה נטייה מסוכנת לוקים גם אירגוני הגרילה הפלשתינאיים; אבל אין זה עושה נטייה זאת למסוכנת פחות. ומה שאפשר אולי לסלוח לאלה שעדיין לא הכירו באמת (ובחלקם חותרים הם אליה בכנות, ותוך הקשבה רצינית לדעות "מצפן") זאת אי אפשר לסלוח לאנשים היודעים את האמת ומעדיפים לטשטשה ולהעלימה.

*  *  *

לא נתעכב כלל על הטענה המגוחכת וחסרת המשמעות כי "מצפן" "אינו נלחם למען שבירת המונופול הציוני על הקרקע", ונעבור לטענתם האחרונה של בעלי הכרוז: הם מאשימים את "מצפן" ב"עמדה דו-משמעית לגבי הזכויות הלאומיות של היהודים בא"י-פלשתין, ולגבי משמעות העקרון של הגדרה עצמית".

אשר ל"זכויות הלאומיות של היהודים בא"י-פלשתין", הרי אין אנו נוהגים כלל לדבר על זכויות כאלה באופן כללי ומופשט. בשום מסמך של "מצפן" לא מדובר על זכויות לאומיות באופן סתמי, אלא באופן ספציפי על הזכות להגדרה עצמית.

אשר למשמעות העקרון של הגדרה עצמית, הרי אין זה עקרון חדש בתנועה הסוציאליסטית העולמית, ובעלי הכרוז אינם יכולים להעמיד פנים שאינם מבינים במה מדובר. לא כאן המקום, ואין כאן כל צורך, לחזור בפירוט על מה שנכתב על עניין זכות ההגדרה העצמית של האומות על ידי לנין ואחרים, ונזכיר רק את עיקרי הדברים.

ראשית, הגדרה עצמית פירושה זכות כל אומה לקבוע ללא כפייה מבחוץ את המסגרת הרצויה לה, כלומר לבחור בין קיום מדינה לאומית נפרדת המיוחדת לה לבין קיום משותף עם אומה אחרת במדינה דו-לאומית, או פדראלית וכד'.

שנית, ההכרה בזכות ההגדרה העצמית אין פירושה המלצה על היפרדות כאילו היתה חובה. בכל מקרה קונקרטי קובעים הסוציאליסטים את עמדתם – בעד היפרדות או נגדה – לפי התנאים הספציפיים, ולאור האינטרס של המאבק לסוציאליזם: "הכרה בזכות ההיפרדות לגבי הכל; הערכת כל שאלה קונקרטית של היפרדות מנקודת-ראות המבטלת כל אי-שוויון זכויות, כל זכויות-יתר, כל ייחודיות" (לנין). ועוד: "להאשים את מצדדי חופש ההגדרה העצמית, כלומר חופש ההיפרדות, בעידוד הספארטיזם – זוהי אותה אווילות ואותה הצביעות כמו להאשים את מצדדי חופש הגירושין בעידוד ההרס של קשרי המשפחה" (לנין).

שלישית, בכל מקרה מפנים הסוציאליסטים אל אומת-הרוב את הדרישה להכיר בזכות אומת המיעוט להגדרה עצמית. אולם זה אינו מונע מהם לנהל בתוך אומת המיעוט תעמולה נגד היפרדות, אם נראה להם כי היפרדות לא תהיה הפתרון הנכון במקרה הנתון.

וכך נהגנו תמיד גם אנו בנוגע לזכות ההגדרה העצמית של העם העברי. כלפי העולם הערבי הפנינו את הדרישה שיכיר בזכות העם העברי (דהיינו העם היהודי דובר העברית בישראל) להגדרה עצמית. עם זאת הוספנו תמיד כי לדעתנו הפתרון הנכון במקרה הנוכחי הוא לא קיום נפרד של ישראל, אלא השתלבות באיחוד ערבי סוציאליסטי. וכך נוסחו הדברים בגילוי הדעת שלנו מחודש מאי 1967:

"…האירגון הסוציאליסטי הישראלי סבור כי פתרון אמיתי של בעיית א"י מחייב הכרה בזכות ההגדרה העצמית של אומה העברית.

"הגדרה עצמית אין פירושה בהכרח היפרדות. להיפך, אנו סבורים שמדינה קטנה וענייה באוצרות טבע כישראל אינה יכולה להתקיים כיצור נפרד. עומדות לפניה רק שתי אפשרויות – להמשיך להיות תלויה במעצמות זרות, או להשתלב באיחוד אזורי.

"מכאן נובע שהפתרון היחיד התואם את האינטרס של ההמונים הערביים והישראלים כאחד הוא שילוב ישראל כיחידה בתוך איחוד כלכלי ופוליטי של המזרח התיכון, על בסיס סוציאליסטי".

בנוסח דלעיל מופנה הפיסקה הראשונה אל העולם הערבי, הפיסקה השנייה אל ההמונים בישראל, והפיסקה השלישית אל שניהם כאחד.

ובכדי להסיר כל אי-הבנה שהיא, הוספנו והסברנו כי עניין זכות ההגדרה העצמית של האומה העברית היא דרישה המתייחסת לא למצב הקיים היום (בו דרישה כזאת היא מיותרת ממילא, כי לעם העברי יש כיום ממילא מדינה נפרדת) אלא למצב שייווצר עם נצחון המהפכה באיזור והפלת הציונות. וכך מנוסחים הדברים במאמר "המאבק הפלשתינאי והמהפכה במזרח התיכון" שנתפרסם בגליון מס' 50 של "מצפן" ונתקבל כמסמך פרוגרמטי של האירגון:

"הכרה בזכות ההגדרה העצמית אין פירושה עידוד להיפרדות; להיפך, היא מהווה את הבסיס הנכון להשתלבות ללא כפייה ודיכוי. יתר על כן, הגדרה עצמית אמיתית לא תיתכן באיזור כל זמן שהוא נשלט במישרין או בעקיפין על ידי האימפריאליזם, אלא רק לאחר שחרורו של האיזור מכל השפעה אימפריאליסטית, כלומר לאחר מהפכה סוציאליסטית מנצחת. בפרט, מצב זה מניח מראש את נפילת הציונות".

ובכן, אין כאן כל "דו-משמעות". הדברים ברורים לגמרי גם לנו וגם לפורשים בעלי הכרוז. הם רק מעמידים פנים כי "אינם ברורים". לשם מה נחוצה להם העמדת פנים זאת? שוב, יכולים אנו רק לנחש, והניחוש שלנו מבוסס על הכרת דעותיהם.

אנו מנחשים כי מטרתה של העמדת פנים זאת היא לשמש מסך עשן לכך שבעלי הכרוז מתכוננים לזנוח את הקריאה להכרה בזכות ההגדרה העצמית וכמו כן מתכוונים הם לטשטש בהסברתם בעתיד את עובדת קיומה של האומה העברית.

נכון כי גם בקרב התנועה הפלשתינאית לא שוררת ההכרה בזכות ההגדרה העצמית של האומה העברית, וקיימת נטייה להכחיש את עצם קיומה של אומה זאת. ודווקא משום כך חמורה במיוחד נסיגתם של בעלי הכרוז מעקרון ההגדרה העצמית. אילו היתה התנועה הפלשתינאית מכירה בעקרון זה, כי-אז לא היה הכרח שאנו נעמוד עליו ונזכיר אותו, והיינו יכולים להסתפק בתעמולה בתוך הציבור הישראלי למען השתלבות באיחוד סוציאליסטי של המזרח הערבי. אולם במצב הנוכחי, הנסיגה מן העקרון הזה מהווה מעילה בתפקיד סוציאליסטי חשוב, ובחשבון אחרון תשרת שירות דוב את התנועה המהפכנית באיזור, ואת התנועה הפלשתינאית בפרט.

אם זאת היא "הפרספקטיבה החדשה" של בעלי הכרוז, אזי ילכו להם לשלום ואל יהי חלקנו עמהם.