בגיליון זה של "מצפן" מתפרסם מכתב למערכת המתייחס להחלטות המושב ה-13 של מליאת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח). המכתב מצביע על סתירה בין נוסח ההחלטה המגדיר את יוזמת רוג'רס כתוכנית אמריקאית המשרתת את האינטרסים של האימפריאליזם, לבין הקריאה – בשם אינטרס העם בישראל – לתמוך בתוכנית זו. הכאב המוצא את ביטויו בין השיטין, הרגשנות בה נכתבו הדברים וקריאת המחאה "כיצד לא קפאה היד שכתבה דברי ביזיון אלה?" מעידים על הכותב כי האמין שתמיכת המפלגה בתוכנית רוג'רס היא עמדה אנטי אימפריאליסטית, ועל צערו הכן לנוכח "ההידרדרות ואיבוד הדרך" של הנהגת המפלגה, כשהם מתובלים באי שביעות רצון מהסדרים הפנים-מפלגתיים.
אלא שניתוח החלטותיו של הגוף המכריע במפלגה קומוניסטית מחייב גישה רציונלית, נעדרת ריגושי לב; ניתוח כזה מן הדין שיכלול גם מסקנות ותשובות ולא רק זעקת כאב המסתיימת בסימן שאלה – לקחנו איפוא על עצמנו את התפקיד לנסות להסביר את משמעות ההחלטות שהולידו זעקת מחאה זו.
ההחלטות
בעקבות סקירה קצרה וכללית של התפתחות המשבר באזור, מסביר נוסח ההחלטה (אמנם הדברים כבר צוטטו, אבל אמיתות אינן ניזוקות גם אם מצטטים אותן פעמיים), כי "ממשלת ארצות הברית יזמה את הפסקת האש לאחר שמדיניותה במזרח התיכון ובכל העולם הערבי נחלה כישלון חרוץ, כדי להציל מה שניתן להציל מעמדותיה המתמוטטות בעולם הערבי" ("זו הדרך", 2.9.70). לאחר אמת חלקית זו (חלקית, כי איננה מדברת על שותפיהם של האמריקאים להחלטה), מגדיר הנוסח את מטרות הפעולה של האימפריאליזם בשלוש השנים האחרונות, וקובע כי באמצעות שליטי ישראל ועל ידי סיפוק צורכיהם הצבאיים תוך תמיכה פוליטית בהם, ניסו האימפריאליסטים להפיל את המשטר הנאצרי ולבטל את הישגיו. אולם, אומרת ההחלטה, התוצאות היו הפוכות: העם המצרי התלכד סביב ממשלתו שהידקה את יחסיה עם ברית המועצות, ויחס הכוחות במזרח התיכון החל להשתנות לרעת ישראל. האמריקאים נאלצו להתחשב בהתפתחות זו ועל כן נקטו תכסיס חדש: "היוזמה האמריקאית במזרח התיכון היא צעד שהאימפריאליסטים האמריקאים נאלצו לנקוט בו כדי למנוע התמוטטות כללית של עמדותיהם באזורנו" (שם).
ומכאן – בלי להתייחס בכלל לתנועת השחרור הלאומית הפלשתינאית, על כל אירגוניה והעמדות הפוליטיות הנאבקות בתוכה (הגורם העיקרי המעכב כיום, ולא במקרה, כל "הסדר מדיני" מסוג יוזמת רוג'רס) – עובר הוועד המרכזי של רק"ח לחלוקת ציונים. הוא משבח את אומץ הלב והבגרות של המדיניות המצרית "המוכנה להכיר בזכות קיומה הריבוני של מדינת ישראל בגבולות ה-4 ביוני" (שם), שאילצה את ממשלת ישראל לסגת מתוכניתה לבצע (יחד עם ארצות הברית) הרפתקה צבאית נוספת. ובנוסף לנסיבות בינלאומיות מצביע נוסח ההחלטה על השינויים בדעת הקהל הישראלית העייפה משפיכות הדמים כגורם לנסיגת הממשלה מעמדותיה ה"ניציות", וקובע כי פרישת גח"ל מהממשלה נתקבלה בשמחה על ידי רוב העם בישראל (!).
הסכמת הממשלה לתוכנית רוג'רס, על אף היותה הסכמה מאונס, היא צעד חיובי – אומרת ההחלטה – ואילו ניסיונות החבלה בהגשמתה, על ידי מסע התעמולה המלאכותי בדבר הפרות מצריות של הפסקת האש, היחס לשבויי ישראל במצרים ומעצר שני האלג'ירים בלוד, נועדו לחזק את החוגים ההרפתקניים בממשל האמריקאי.
מכאן ואילך מזכיר הוועד המרכזי את עמדות המפלגה מאז מלחמת יוני, מוצא במצב שנוצר "הוכחה לצדקת מדיניותה ולנכונות ראיית הנולד שלה" (שם) ומדגיש – כאילו שביצוע החלטת מועצת הביטחון, כולל הנסיגה הישראלית, כבר היה לעובדה היסטורית וכאילו שכבר כוננו זכויותיו הרמוסות של העם הערבי הפלשתינאי – כי "ביטחון ישראל (ההדגשה שלנו – ר.ל.) לא ייכון על חורבנו של העם הערבי הפלשתינאי אלא על שלום צודק" וכו' (שם).
בסיום נוסח ההחלטה באה הקריאה למאבק מלוכד להגשמת תוכנית רוג'רס ולביצועה המלא של החלטת מועצת הביטחון.
מסקנה ראשונה
אמת, התגובה הראשונה של הקורא הבלתי בקיא לאחר קריאת נוסח ההחלטה היא תדהמה.
מי שמכנה את המפנה בעיתונות הישראלית, המזדנבת בעקביות אחר הממשלה, שהחליפה את סיסמאותיה מהתנגדות מוחלטת להחלטת מועצת הביטחון לקריאה מסויגת מאוד לקבלתה – מי שמכנה זאת בשם "שמחת רוב העם על פרישת גח"ל" – או שאיננו יודע מה עשתה הציונות למוחות בני עמו בחמישים השנים האחרונות ומאז המלחמה במיוחד, או שהוא מוכר לעצמו אשליות ומתאר כעובדות דברים שהיה רוצה כי יתגשמו.
מי שמדבר על ביטחון ישראל, מי שאומר "השלום הוא האינטרס העליון של מדינת ישראל, השלום הוא הביטחון" (שם; וההדגשות שלנו – ר.ל.) – או שאיננו מסוגל להבדיל בין האינטרס של העם היהודי והעם הערבי בישראל לבין מנגנון המדינה, או שאיננו יודע מה משמעותה של הציונות עליה בנויה המדינה הזו, או שהוא אופורטוניסט הרוצה לסבר את אוזני הציבור היהודי בישראל במילה "ביטחון", או שהוא באמת פטריוט של מדינת ישראל הציונית.
מי שבהחלטה הנוגעת לתוכנית רוג'רס מתעלם כליל מהמאבק הפוליטי והמזוין של התנועה הפלשתינאית לשחרור לאומי – או שאיננו מבחין בין ימינו לשמאלו במערכת הכוחות החברתיים והפוליטיים הפועלים במזרח הערבי, או שהוא מקווה, בהתאם לאמונתו כי למילותיו יש כוח מאגי להיהפך למציאות, כי התעלמותו מכוח חברתי, פוליטי וצבאי זה, תביא באמת להתנדפותו מעל פני מפת האזור.
מי שמקבל את הגדרת החלטות מועצת הביטחון לשאלה הפלשתינאית כ"בעיה של פליטים", איננו אלא מיסיונר העושה עבודה מיסיונרית – הוא פועל במקרה הטוב מתוך תמימות ואידיאליזם, למען האינטרס של האימפריאליזם.
אבל, אם לקבל את הנחתו של כותב המכתב האומר: "אין זו שגיאת ניסוח. בהחלטות ועד מרכזי אין שגיאות ניסוח", הרי כאשר מישהו מעיד על יוזמת רוג'רס כי היא תכסיס אמריקאי שנועד למנוע את ההתמוטטות הכללית של עמדות האימפריאליזם באזורנו וקורא באותה עת לתמוך בתכסיס הזה – כי אז אין מנוס מהמסקנה שבוועד המרכזי של רק"ח יש רוב לאנשים שאינם שומעים את מה שפיהם מדבר, אלא אם כן הצליחה סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית להגניב ל"זו הדרך" מ-2.9.70 נוסח החלטה שאיננו זהה לנוסח ההחלטה של המושב ה-13 של מליאת הוועד המרכזי.
האפשרות האחרונה היא דמיונית; המסקנה האומרת כי חברי הוועד המרכזי של רק"ח הם הדיוטות, מהווה זלזול גמור במפלגה כולה והיא בהחלט איננה נכונה, ואילו הניסיון לצייר את הנהגת המפלגה כקבוצה הפועלת ביודעין ובבירור למען האינטרסים של האימפריאליזם האמריקאי, איננה אלא הוצאת לעז ושקר גס.
היכן, אם כן, המפתח?
סתירות וניגודים
ננסה שוב, ובקצרה, לבחון את מערכת הסתירות המולידות את התנועה ההיסטורית של החברה המזרח תיכונית. אין ספק שהניגוד המכריע, זה שאיננו ניתן לפשרה והמבטא את הסתירה בין העבודה וההון, הוא הניגוד שבין האימפריאליזם לבין העמים המדוכאים על ידו – בין הקולוניאליזם לבין האומות המנוצלות והמדוכאות. אולם בחשיפת הסתירה במישור התיאורטי לא די – יש להגדיר גם את הכוחות החברתיים והפוליטיים המגלמים סתירה זו, וברור שככל שהכוחות הפוליטיים הללו הם מגובשים יותר, ככל שהמסגרות הפוליטיות מתאימות יותר – זו להגשמת האינטרסים הקולוניאליסטיים, וזו להגשמת האינטרסים העממיים – כן ברורה יותר הסתירה הן במישור החברתי, הן במישור הפוליטי והן במישור הצבאי.
הכיבוש הציוני של פלשתינה, שהפך את הפלשתינאים לנפגעים הישירים – והסובלים ביותר – מן הקולוניאליזם, שלל לטווח ארוך, עקב ההרס המוחלט של החברה הפלשתינאית, את אפשרות צמיחתה של הנהגת תנועה לשחרור בחלק זה של האזור. במשך שנים ארוכות – מאז כישלון המהפכה הפלשתינאית של 1939-1936 – לא היה קיים כוח פוליטי רציני שיבטא את אינטרס השחרור של הפלשתינאים. השאלה הפלשתינאית סופחה ונטמעה בשאלת השחרור הלאומי והחברתי של האזור כולו, ולאספקטים המייחדים אותה מהשאלה הכללית לא ניתן ביטוי. יתרה מזו, המעמדות השליטים הפיאודליים בעולם הערבי כולו, הנהנים מהניצול האימפריאליסטי של האזור, בוודאי שאינם מתייצבים (וגם אין בכוונתם לעשות זאת) נגד האימפריאליזם. ואילו הבורגנות והזעיר-בורגנות הערביות אינן מסוגלות למלא תפקיד זה בהתאם לאינטרסים של העם הערבי.
סתירות משניות (חשובות כשלעצמן אך למרות הכל משניות) אלו שבין התנועה הציונית לבין הבורגנות הערבית, בין הבורגנות הערבית לבין האימפריאליזם, בין האינטרס הסובייטי באזור לבין האינטרס האמריקאי ובין אלה לבין המשטרים השונים באזור – סתירות אלו הועלו למקום הראשון. במישור הפוליטי קיבלו סתירות אלו את האופי של המאבקים המזרח תיכוניים, הסובבים סביב ציר הסכסוך בין מדינות ערב לבין מדינת ישראל – כפי שהיטבנו להכירם, על כל צדדיהם השונים, עד מלחמת יוני 67'.
אלא שמאז המלחמה השתנה המצב וגם מבלי להיכנס לניתוח הסיבות שהולידו שינוי זה ניתן לקבוע בבירור כי המציאות העמידה את הפלשתינאים עם הגב אל הקיר ועם הפנים אל מול האימפריאליזם והציונות, ואף סיפקה להם את התנאים להתארגנות פוליטית וצבאית. איננו באים כרגע לשפוט באיזו מידה מגשימות המסגרות האירגוניות הפוליטיות והאידיאולוגיות הקיימות כיום בתנועת השחרור הפלשתינאית את דרך המאבק ומטרתו, אבל אנו קובעים כי בתנאים שנוצרו הולכות ומצטמצמות – גם באופן סובייקטיבי – האפשרויות. דרך המאבק העממי והדמוקרטי, התולה זה בזה את השחרור הלאומי והחברתי, השוללת את האפשרות של שחרור על ידי "רקונקוויסטה" של פלשתינה בלא שינויים חברתיים מהפכניים באזור כולו, המציבה את הריאקציה הערבית במחנה אויביה, תתפוס את מקומה הבלעדי באופק ההיסטורי הקרוב של המזרח הערבי.
על רקע זה חלה תזוזה גם במערכת הסתירות המשניות. בכל מקרה בו ניתן היה להגיע לפשרה בין הכוחות השונים – הושגה פשרה. השמים הפוליטיים התבהרו. התברר שניתן לפשר בין האינטרס של השלטון המצרי ובין האינטרס של מדיניות החוץ הסובייטית לבין האינטרסים של האימפריאליזם האמריקאי והאינטרסים של הריאקציה הערבית. לנוכח הפרספקטיבה של מאבק עממי ודמוקרטי לשחרור לאומי וחברתי התברר (וזה כשנראים רק הניצנים הראשונים לאירגון מהפכני דמוקרטי של תנועת השחרור), שהסתירות בין מדיניות החוץ הסובייטית, האימפריאליזם האמריקאי, הזעיר-בורגנות הערבית ושלטון הריאקציה – נדחקות הצידה. להסכם הפשרה הגדול מצטרף ("נאלץ להצטרף" אומר נוסח ההחלטה של רק"ח) גם השלטון הציוני של מדינת ישראל. הסיכוי לשינוי מהפכני באזור כולו מפחיד את כולם.
ואם נכונה הנחתנו כי האינטרסים של הציונות, האימפריאליזם והריאקציה הערבית נוגדים תכלית ניגוד את האינטרס של המוני האזור בני כל העמים (הנחה עליה לא היו אף פעם חילוקי דעות בינינו לבין רק"ח), כי אז ברור שהשחרור הלאומי והחברתי של האזור כולו, המבשר לא רק חיסול המשטרים הריאקציוניים, אלא גם החלפת "הסוציאליזם הערבי" – הבעתיסטי והנאצריסטי – בשלטון דמוקרטי-עממי מהפכני, עומד בניגוד לאינטרס הדיפלומטיה הסובייטית.
דם ודיפלומטיה
לגבי מהפכנים יש חשיבות ראשונה במעלה לכל סיכוי של מניעת שפיכות דמים. לפיכך הטענה כי יש בהפסקת האש בתעלה כדי למנוע הרג מיותר היא נימוק כבד משקל שיש לבחנו היטב. אלא שכאשר הפסקת אש בחזית אחת באה לאפשר שפיכות דמים ורצח בחזית אחרת (חזית בה לוקחת הריאקציה הערבית על עצמה את התפקיד של תליין האירגונים הפלשתינאיים), אז מאבדת "הפסקת האש" את הילת השלום המזויפת שלה.
ועוד, אילו היה נאמר בהחלטות הוועד המרכזי של רק"ח כי יש לתמוך בהפסקת האש כדי לאפשר לכוחות האנטי אימפריאליסטיים להתארגן להתקפת נגד, היתה זו הנמקה לגיטימית שיש להתמודד עמה (אם כי הצהרת הנוסח, כי אקט זה בא להציל את האימפריאליזם, כבר מספקת את התשובה).
אילו היה נאמר במסמך זה כי על הכוחות האנטי אימפריאליסטיים לבצע נסיגה טקטית כדי למנוע מהאימפריאליזם לבצע צעד נואש של התערבות ישירה – דבר שמשמעותו מלחמת וייטנאם מזרח תיכונית – גם זו היתה טענה לגיטימית המצריכה תשובה (אם כי אופיו של האימפריאליזם, הבוחר תמיד בהתקפה ישירה כשאיננו מצליח לחסל את הכוחות המהפכניים בדרך "שלווה", עונה במידה רבה גם על טענה זו).
אבל כאשר ברור שיוזמת רוג'רס מביאה בכנפיה חיסול פוליטי ופיזי של תנועת השחרור הלאומי בעודה באיבה, כאשר ברור שחיסול זה הוא באינטרס של כל השותפים ליוזמה זו וכאשר גלוי וידוע לכל כי הניסיון לחסל את תנועת ההתנגדות הפלשתינאית המזוינת יהיה מוצף בדם – אין כל ספק כי גם מאספקט של מאזן הדמים תוכנית רוג'רס היא דבר רע, רע להמוני כל העמים באזור. מה גם שהיא מאיימת בעיכוב התקדמותו החברתית של האזור כולו.
עמדתה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית רק"ח מקבילה וזהה – תמיד – לעמדה הסובייטית הרשמית (וכאן המקום להעיר כי תופעה זו ראויה לניתוח יסודי נפרד בקונטקסט הישראלי שלה. כי מידת האמת בטענה האומרת שיש לחברי המפלגה, ואפילו להנהגתה, אינטרס חומרי כלשהו בעמדתם הפוליטית, היא אפסית וכל הניסיונות לתאר את הנהגת המפלגה כבוגדת באינטרס שני העמים בישראל בהכרה ומתוך סובייטופיליות מודעת, אינם אלא איוולת ושקר רע). והאמת היא שקשה מאוד להיות חבר – יהודי או ערבי – במפלגה הקומוניסטית הישראלית רק"ח, ושגישתם הפוליטית נובעת, בדרך כלל, מאמונה עמוקה כי האינטרס המניע את הדיפלומטיה הסובייטית הוא קידום האנושות כולה.
אך כאשר לא רואים סתירה בין מדיניות "אי ההתערבות" שמשמעה פלישה (או אפילו "כניסה") לצ'כוסלובקיה, לבין "אי התערבות" שמשמעה עמידה מן הצד לנוכח פלישה אמריקאית לקמבודיה; כאשר לא רואים סתירה בין הוקעת גרמניה המערבית כ"בסיס העורפי של הקונטר-רבולוציה בצ'כוסלוקיה" והתרעה בפני "המפלצת הקפיטליסטית הרוונשיסטית הגרמנית" לבין חתימת הסכם כלכלי ומדיני עם אותה גרמניה (נוסח ההסכם מופיע במלואו באותו גיליון של "זו הדרך", וגם הוא מסמך מעניין); כאשר לא רואים סתירה בין גינוי הפאשיזם ביוון ובספרד לבין חיזוקו על ידי קשרים כלכליים – אז זה טבעי לחלוטין שמגיעים גם לעיוורון מוחלט לגבי הניגוד בין אינטרסי שני העמים, בשמם מדברת המפלגה הקומוניסטית הישראלית, לבין הדיפלומטיה הסובייטית.
ואז מגדירים את תוכנית רוג'רס כתוכנית אימפריאליסטית – מנקודת ההשקפה של האינטרס העממי. ויחד עם זאת מצטרפים ליוזמה זו – מנקודת ההשקפה של אינטרס הדיפלומטיה הסובייטית.
וכך קורה שהוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית קורא להמונים בישראל לפעול להגשמתה של תוכנית אותה מגדיר הוא עצמו, באותו מסמך, כתוכנית המשרתת את האינטרסים של האימפריאליזם.
