באחד הימים הראשונים שלאחר העלאת המיסים האחרונה, הצהיר שר האוצר כי "האזרח הישראלי הממוצע יוכל לשאת בנטל ההתייקרויות האחרונות". ממשלת ישראל, הדואגת ל"אזרחיה הממוצעים" קיבלה ללא ערעור (אלא אם כן מתכוון מישהו להגדיר את גמגומיה של מפ"ם כערעור) את הצעת החוק הנוגעת להעלאת המיסים ונבחרי העם אישרו אותה כמעט פה אחד. מומחים כלכליים בעיתונות וברדיו פתחו במסע הסברה שנועד לצפות את הגלולה המרה במעטה של סכרין ואפילו המבקרים הקיצוניים ביותר של מדיניות הממשלה לא עסקו אלא בשאלה: "מה עדיף – פיחות, העלאת מחירים, הורדת משכורות או מיסוי מוגבר?", בשעה שכל "אזרח ממוצע" מרגיש שזכה בכל הפרסים האלה ביחד.
ובאמת, רוב בני האדם בישראל – להוציא עיתונאים מחוכמים, עסקנים וסתם מנוולים מקצועיים נעדרי כל שמץ של תמימות – משוכנעים בתום לב כי האינטרס של כלל הציבור בישראל מחייב צעדים כלכליים מסוג זה האחרון. הנועזים שבהם מדברים על חלוקה צודקת יותר של העול, אחרים מקללים וממשיכים לסחוב.
מי שחמור אוכל קש
לכן, עוד לפני שנברר מה דוחף את ישראל אל גן העדן הכלכלי אליו הגיעה ("והמצב עוד יחמיר וילך" אומרים המומחים ממשרדו של ספיר), כדאי לבדוק מי מרוויח ומי מפסיד בקרקס הזה.
על המפסידים אין צורך להרבות בדיבורים – מי שנפל ופתח את הראש אינו זקוק לרופא שיספר לו "אדוני, הראש שלך פתוח"; ולגבי המרוויחים – אלה נכתבו בספרי החיים מסוג "סקר בנק ישראל", למשל, שם מסופר בדיוק כמה הרוויחו הבנקים הגדולים, כמה הרוויחו החברות הגדולות וכמה הרוויחו המפעלים הגדולים – והם הרוויחו הרבה.
גלוי וידוע הוא כי כל אחד מוכן להילחם בשיניים ובציפורניים למען האינטרסים שלו. ברור שבעלי המפעלים הגדולים ומנהלי החברות והבנקים (שהם פחות מ-1% מכלל האוכלוסייה) יעשו כל שביכולתם להרוויח יותר, שהמדיניות הכלכלית והפוליטית של הממשלה תשרת את האינטרסים שלהם; ומצד שני אין ספק שהפועלים והעובדים (הרוב המכריע של האוכלוסייה) יילחמו בכל מחיר למען הזכויות והאינטרסים שלהם. וגם ברור שבין האינטרסים של אלה לבין האינטרסים של אלה יש ניגוד תהומי. ומי מנצח? – תלוש המשכורת של כל פועל הוא תעודת כבוד למפסיד.
הדבר היחידי שעדיין נותר לבדוק הוא איך התבצעה המכירה המוקדמת של המשחק הזה; והנה העובדות:
- בין חברי מועצת המנהלים של הבנק לסחר חוץ נמצאים שר המסחר והתעשייה לשעבר, זאב שרף ויו"ר הוועדה המייעצת של בנק ישראל, י. חורין.
- בין חברי מועצת המנהלים של השקעות ופיתוח של פז נמצא האלוף מיל' חיים הרצוג.
- במועצת המנהלים של בנק איגוד לישראל יושבים השר לשעבר מטעם גח"ל יוסף ספיר, ויו"ר הנהלת ההסתדרות הציונית, א. פינקוס.
- יו"ר מועצת המנהלים של בנק לאומי, י. פורדר, ד. רקנטי מבנק דיסקונט וא. זברסקי מבנק הפועלים נמנים עם המועצה המייעצת של בנק ישראל – הבנק של ממשלת ישראל.
- במועצת המנהלים של רסקו יושב נ. שמיר, הציר הכלכלי לשעבר בארצות הברית.
- סגן המנהל הכללי של חברת כלל הוא סגן היועץ הכלכלי לשר האוצר, אהרון דברת.
- מנהל חברה בת של אמריקן אלקטרוניק לבורטוריס הוא זלמן שלו, מפקד חיל הקשר לשעבר.
- מנהל בנק ואן אמדן באמסטרדם, שנרכש על ידי חברת סהר להשקעות, הוא חנן סידור, שגריר ישראל בהולנד לשעבר.
- "1,400-1,200 אנשי קבע, מרס"רים ועד רבי אלופים מפוזרים בתפקידים שונים במשק ובחיי הציבור" (י. מרקוס, "הארץ").
עתה נותרו רק כמה שאלות:
- איזו מדיניות כלכלית ניהל שר המסחר והתעשייה – זאת המשרתת את האינטרסים של הבנקים הגדולים, והאינטרס הפרטי שלו בכלל זה, או זאת המשרתת את האינטרסים של העם?!
- האם ברור עכשיו מדוע מספר המסביר המקצועי, אלוף מיל' חיים הרצוג, כמה טובה מדיניותו של שר המסחר והתעשייה, המשרתת את האינטרסים שלו כחבר מועצת המנהלים של חברה גדולה ושמנה?!
- והשר לשעבר, חבר הכנסת מטעם גח"ל, יוסף ספיר, לאן כיוון את ממשלת ישראל – האם לא למדיניות של שוד "האזרח הממוצע" למען רווחי בנק איגוד לישראל, שהוא נמנה עם מנהליו?!
אם רוצים להבין איך פועלת מכונת החליבה אליה נרתם "האזרח הממוצע" שלוש פעמים ביום מבלי לגעות אפילו מוּ אחד, צריך באמת לבדוק באיזה שיטות משתמשים עובדי המחלבה. הם יודעים כי אם יתנפלו עלינו בגלוי – נילחם נגדם או נברח. לכן הם בוחרים בשיטה אחרת: פעם הם מפחידים אותנו, פעם הם מפתים אותנו בסוכרייה ופעם הם מאיימים עלינו. הם מספרים לנו כי הגדר המקיפה את המכלאה שלנו – מגינה עלינו. הם מלמדים אותנו כי תפקידנו ההיסטורי הוא להיות חמורי העבודה שלהם – ואנחנו לומדים את השיעור. הם שמים עלינו סנגור כמו בן אהרון (המבקש מהממשלה ומהמעבידים שיכו אותנו קצת יותר חלש) ונותנים לנו את ההרגשה שאנו נלחמים על זכויותינו.
והסוף?
הסוף הוא שאנו הולכים בתלם, מושכים את העגלה שלהם, מצהירים בלי הפסק על האמון שאנו רוחשים להם ובערב אנחנו אוכלים ערמת קש. אנו מעריצים את גולדה, אנו מאמינים לבן אהרון, אנו אוהבים את שר התחבורה לשעבר – הגבר עזר ויצמן, אנו מצביעים בעד גח"ל של ספיר ביום הבחירות.
אנו מוכרים את עצמנו מתחת לשולחן!
מאין צומחות הרגליים?
אבל יש, למרות הכל, כמה דברים נכונים במה שאומרים נבחרי העם, העושים את חייהם קודש למעננו, והמקריבים – כפי שראינו קודם – את האינטרס הפרטי שלהם למען האינטרסים של העם. כאשר הם אומרים כי מצבנו הביטחוני והפוליטי מחייב צנע כלכלי – הם צודקים; כאשר הם מכריזים כי אי אפשר להגשים את הציונות מבלי להסתבך במלחמה מצד אחד, ומבלי להיהפך ל"בני ברית" של ארצות הברית מצד שני – הם צודקים; כאשר הם טוענים כי למען המשך קיומה של המדינה הזאת – כפי שהיא – עלינו לוותר על המאבק למען זכויותינו – הם צודקים בהחלט.
ואז, מי שבכל זאת רוצה לשנות משהו במדינה הזאת (אחיות, רנטגנולוגים, פועלי נמל, מצילים, דוורים, פועלי "פטרוכימיים", פועלי "כימיקלים ופוספטים", פועלי "חוטי ירושלים", עובדי "חברת החשמל", עובדים זמניים בעיריית תל אביב, עובדי קופת חולים, פועלי עלית – ואלה הם חלק מרשימה ארוכה של המבטאים רצון כזה בזמן האחרון) – הוא בוגד.
כי אם אנו מקבלים את ההכרזות של השר שרף (בנק לסחר חוץ) בדבר זהות האינטרסים שלו ושלנו – אזי אלה שרוצים לשנות את הסדר הזה, ממנו הוא נהנה, הם באמת בוגדים; אם אנו מסכימים עם אריה פינקוס (בנק איגוד) כי מה שטוב בשבילו טוב בשבילנו, אזי אלה שחושבים ומדברים אחרת הם באמת בוגדים; אם אנו מקבלים את ההנחה של לסקוב (מנהל רשות הנמלים) כי הוא מגשים את אינטרס העם, אזי מי שנלחם נגדו הוא באמת בוגד; ואם אנו מתמוגגים מהזדהות כשאנו שומעים את חיים הרצוג (השקעות ופיתוח פז), ובאם אנו נאמנים עד הסוף למנהלי בנק איגוד ויוסף ספיר בתוכם, ובאם אנו עונים אמן להצעותיו של היועץ הכלכלי אהרון דברת (חברת כלל) – כי אז כל אלה המתנגדים לרווחים העצומים של הבנקים, כל אלה המתמרמרים על משכורות נמוכות, על מיסים גבוהים, על "עסקת חבילה" – אלה הם הבוגדים באינטרסים של העם.
כלומר: רוב העם בישראל, פחות או יותר, בוגד באינטרסים שלו עצמו.
או, מכאן צומחות הרגליים – וזה מסריח.
ואז המסקנה היא הפוכה: כל החבורה הזאת של מנהלו-שרים, מנהלו-קציני מיל', מנהלו-ציונים, מנהלו-פוליטיקאים ומנהלו-מנהלים הצליחה לשכנע אותנו כי האינטרס שלהם הוא בדיוק האינטרס שלנו, בו בזמן שהחיים מלמדים אותנו יום יום את ההיפך.
אבל החיים הם בית ספר טוב שכדאי ללמוד ממנו – כי בסופו של דבר הבן אדם חי רק פעם אחת.
אם כן צריך ללכת ולבדוק שוב את הנחות היסוד של "מנהיגינו":
הם טוענים כי מצבנו הביטחוני והפוליטי מחייב צנע – האם אין אפשרות למצב פוליטי וביטחוני אחר? (הם יגידו שאין, הם מרוויחים מזה).
הם מכריזים כי אי אפשר להגשים את הציונות מבלי להסתבך במלחמה ומבלי להיהפך למשרתים – בשפתם זה נקרא "בני ברית" – של ארצות הברית – מי צריך אם כך להגשים את הציונות? (הם, כי מה יעשו גנרלים בלי מלחמות ומנהלים בלי חברות זרות שאותן אפשר לנהל).
הם אומרים שלמען המשך קיומה של המדינה הזאת – כפי שהיא – עלינו לוותר על המאבק למען זכויותינו – מי צריך את המדינה הזאת כפי שהיא? (הם. תארו לעצמכם את החבורה הזאת בספינה באשדוד, ליד הנולים ב"חוטי ירושלים", באבק ובגזים של "כימיקלים ופוספטים", ליד מבשלות השוקולד ב"עלית", בתוך המכרה ב"תמנע", ליד הסרט הנע ב"עסיס", על הפיגום בבניין, עם תיק המכתבים של הדוור או על מדרגת מכונית איסוף האשפה של עיריית תל אביב – עדיין לא ברור מדוע הם רוצים שהעסק יישאר כמו שהוא?!).
אלא שהפתרון בכל זאת איננו פשוט וברור כי כך, כי אפילו בין הבוסים האמריקאים של שרף והרצוג וספיר ופינקוס ושאר השותפים שלהם, אין אחדות דעות. אחדים, המעוניינים אך ורק ברווח הכלכלי, טוענים כי אפשר לעשות רווחים הרבה יותר גדולים על ידי נטישת משרתיהם הישראליים והגברת הקשרים עם משרתיהם הערביים, משום שאוצרות הטבע וכוח העבודה בעולם הערבי עולים בהרבה על אלה של ישראל; האחרים, שאותם מניע האינטרס הפוליטי, טוענים כי יש להסתמך רק על ישראל משום שבמסגרת הסכסוך שלה עם מדינות ערב היא מפעילה את צבאה בעיקר נגד אלה הרוצים בין היתר בחיסול ההשפעה האמריקאית באזור.
ויותר מזה. רוב המנהיגות הציונית בישראל מודרך קודם כל על ידי השיקול הפוליטי האידיאולוגי – ואילו השיקול הכלכלי עומד אצלם במקום שני. אמנם אם מתאפשר להם להגשים את החלום של מדינה ליהודים בלבד, ועוד להרוויח מכך באופן פרטי – הם אינם מהססים להשמין על חשבון אותם יהודים החיים במדינה הזו (וגם על חשבון הערבים, כמובן). אבל מצד שני כבר הוכיחו חמישים שנות שלטונם שהם מוכנים להגשים את הרעיון הציוני גם במחיר הפסדים כלכליים.
מה התשובה?
בנקודה זו כדאי להשקיף לרגע על המאורעות המתרחשים בימים אלה בעמאן. שם מתנהלים קרבות רחוב, בנשק של ממש, בין האירגונים הפלשתינאים – והקיצוניים שבהם במיוחד – לבין הצבא הנאמן למלך; כשהפועלים הירדנים והלבנונים תומכים בפלשתינאים, ממשלות לבנון וסעודיה מתייצבות לצד הממשלה הירדנית וצבאה, ואילו ממשלות ערב האחרות עומדות בשקט מן הצד. וכדאי עוד להוסיף, שהאירגון הפלשתינאי שהעיתונות (גם בארצות ערב וגם בישראל) מכנה אותו "הקיצוני ביותר" הוא דווקא האירגון הטוען כי כדי לפתור את הבעיה הפלשתינאית ואת בעיותיהם של העמים הערביים בכלל, יש צורך בשינוי יסודי של המשטרים הערביים הקיימים וכי במסגרת פתרון בעיות אלה יש מקום לזכויות הלאומיות של האוכלוסייה היהודית בישראל.
מה קורה כאן?
ההיסטוריה, בעזרתה הפעילה של הציונות, בסיועם הנלהב של השליטים הערביים ובתמיכתו הנמרצת של האימפריאליזם, הפכה את הפלשתינאים לעם בלי מולדת. בלי זכויות לאומיות, בלי זכויות אנושיות. יחד עם אלה שללה מהם גם את היכולת להחזיר לעצמם את זכויותיהם בדרך הישנה והמקובלת; הם אינם יכולים להתחנן בפני האו"ם, כי זה לא יעזור להם; הם אינם יכולים לקבץ נדבות אצל השליטים הנהנים ממצבם והמנצלים אותו, והם הולכים בדרך חדשה, מהפכנית ודמוקרטית – הדרך היחידה שתביא לבסוף להגשמת זכויותיהם: לגייס את כל העם למלחמה בעד האינטרסים שלו, נגד כל אלה המשתמשים בסיסמאות של "ליכוד לאומי" כדי לנצל את העם מבפנים, ונגד אלה שנישלו, ניצלו ודיכאו אותם מבחוץ.
ההון האמריקאי מוצץ את דמם של פועלי ארצות ערב בעזרת המשרתים הערביים שלו. בעזרת אותם משרתים ובעזרתה של הציונות הוא גם שומר על הסדר החברתי הזה לבל יתערער; אותם גורמים הם הדואגים לכך כי רמת החיים של הפועלים והפלאחים הערבים תישאר נמוכה, וכי העם הפלשתינאי ימשיך להיות עם בלי מולדת, בלי זכויות לאומיות ואנושיות. לכן נלחמים ההמונים הערבים והפלשתינאים נגד הברית הזאת של האימפריאליזם האמריקאי, הציונות והמנהיגות הערבית המפגרת.
ואילו כאשר אנו, כאן בישראל, מתמרמרים על רמת החיים הנמוכה שלנו, על הדם שמוצצים מאתנו בעלי מפעלים ומנהלי חברות (שאפילו איננו יודעים כי רובן נמצא בבעלות אמריקאית), אומרים לנו כי ביחס לארצות ערב רמת החיים שלנו (ואפילו של ערביי ישראל) היא גבוהה.
וזה נכון. רמת החיים בישראל היא גבוהה מזו הקיימת במדינות ערב – אבל למה?
[כי] נותנים לנו פרס עבור השירות שאנחנו עושים. אנחנו ממלאים את התפקיד העלוב של משרת המשגיח על עבדיו של האדון. בתמורה לשירות החשוב שלנו יש לנו יתרון ביחס לעבדים (וכל פועל יודע כמה "גדול" היתרון הזה), ולעומת זאת אנו שנואים על ידי העבדים ומנוצלים על ידי האדונים.
היום, כשהעבדים של המזרח התיכון פתחו במלחמת השחרור שלהם, עלינו לבחור את דרכנו: להצטרף לאדונים – ואז באמת אין ברירה אלא צנע כלכלי, ויתור על כל מאבק לשיפור המצב, ונוסף על כל אלה מלחמה בלתי פוסקת שבה אנחנו, ולא המנהיגים והגנרלים, שופכים את הדם; או להצטרף למלחמת השחרור של העבדים נגד אלה האחראים למעמד המביש שלנו – משרתי המשרתים של מנצלי האזור הזה כולו, ונגד האידיאולוגיה שלהם – הציונות.
* * *
רוב האנשים סבורים כי קשר הדם הוא הקשר האמיץ ביותר המבדיל והמייחד קבוצות שונות של בני אדם. רוב האנשים סבורים כי אויב משותף הוא הוא הגורם המאחד והמלכד קבוצות של בני אדם בעלי אינטרס משותף. גם אני סבור כך.
ואני מתכוון לקשר הדם אותו מוצצים המנצלים המשותפים שלנו ושל הפועלים והפלאחים הערבים – המתיימרים, לעינינו, להיות ידידינו הנאמנים; ולעיניהם, ידידיהם הנאמנים. אני מתכוון לאויב המשותף של העם היהודי והעמים הערביים: האימפריאליסטים והמנהלו-משרתים המקומיים שלהם, ההופכים את בני העם הערבי לעבדים ואותנו לשומרי העבדים. ואני מתכוון לאינטרס המשותף של הפועלים והעובדים והפלאחים, היהודים והערבים: לשנות את הסדר החברתי הקיים, לבנות חברה בלי מנצלים ומנוצלים ולבעוט החוצה את אלה הרוצים לשמור על הסדר הזה שממנו הם נהנים על חשבוננו.
