הרבה ויכוחים, התמקחויות וצעקות מתנהלים היום על נושא הלאומיות והמולדת. שרי ממשלה ליברלים ורדיקלים בבריטניה, עדר של עיתונאים "בעלי ראייה מתקדמת" בצרפת (שהוכיחו כי הם מסכימים במאה אחוז עם עמיתיהם הריאקציוניים), וגל שלם של כתבנים ליברלים, בורגנים או מתקדמים רשמיים ברוסיה (כולל כמה נרודניקים ו"מרכסיסטים") – כולם משבחים בהתלהבות את חרותה ועצמאותה של ארצם, את גדלות העיקרון של העצמאות הלאומית. קשה כאן להבדיל בין המשבח השכיר של הקצב ניקולאי רומנוב או של מדכאי הכושים והאינדיאנים, לבין הבור הסתמי, שמחמת טמטום או חוסר אופי הולך עם הזרם – אבל אין בהבדלה זו חשיבות מיוחדת. אנו עומדים בפני זרם אידיאולוגי עמוק מאוד, ששורשיו קשורים קשר הדוק עם האינטרסים של בעלי הקרקעות והקפיטליסטים של האומות השולטות, כשמאות מיליונים מוקצבים מדי שנה לתעמולת הרעיונות הנוחה למעמדות אלה (...).

הבה ננסה גם אנחנו, סוציאל דמוקרטים רוסים, להגדיר את גישתנו לגבי נטייה אידיאולוגית זו. יהיה זה מאוד לא מתאים אם אנחנו, נציגיהם של אומה שלטת במזרח הרחוק של אירופה ובחלק ניכר של אסיה, נשכח את המשמעות העצומה של השאלה הלאומית, בעיקר בארץ שכונתה בצדק "כלא העמים" ובייחוד בתקופה שבה מעורר הקפיטליזם לחיים ולהכרה עצמית מספר אומות "חדשות", גדולות וקטנות, במזרח הרחוק של אירופה ובאסיה; בתקופה שהמונרכיה הצאריסטית גייסה מיליוני רוסים ולא רוסים כדי "לפתור" מספר שאלות לאומיות בהתאם לאינטרסים של מועצת האצולה המאוחדת (...).

האם זרה לנו, פטריוטים רוסים בעלי הכרה מעמדית, תחושת הגאווה הלאומית? בוודאי שלא. אנחנו אוהבים את שפתנו ואת ארצנו, ואנחנו עושים את כל שביכולתנו כדי להעלות את המוניה שלה (כלומר תשעים אחוז של אוכלוסייתה) לרמת ההכרה הדמוקרטית והסוציאליסטית. לנו כואב עד מאוד כשאנו רואים וחשים את העלבונות, את הדיכוי וההשפלה אותם סובלת ארצנו היפה מידי קצבי הצאר, האצילים והקפיטליסטים. אנחנו מתגאים בהתנגדות הצומחת מקרבנו, מקרב הרוסים, לעלבונות אלה; במערבולת הזאת ליצור את רדישב, את הדקבריסטים ואת הקומונרים המהפכנים של שנות השבעים. אנחנו מתגאים בכך שמעמד הפועלים הרוסי יצר ב-1905 מפלגה מהפכנית המונית עצומה, ובכך שהאיכרות הרוסית התחילה לפנות לעבר הדמוקרטיה וקיבלה על עצמה את הפלת הכמורה ובעלי הקרקעות.

אנו זוכרים כי צ'רנישבסקי, הדמוקרט הרוסי אשר נתן את חייו למהפכה, אמר לפני כ-50 שנה: "אומה ארורה, אומת עבדים, מראש ועד כף רגל כולה עבדים". העבדים הרוסים (עבדים לגבי המונרכיה הצאריסטית) לא אוהבים להיזכר במילים אלה, אך לדעתנו היו אלה מילות אהבה אמיתיות לארצנו – אהבה נכזבת עקב העדר רוח מהפכנית בקרב המוני העם הרוסי. לא היתה רוח כזאת אז, ויש מעט ממנה היום, אבל היא כבר קיימת – ואנחנו מלאי גאווה לאומית על כך שהאומה הרוסית, גם היא, יצרה מעמד מהפכני, שגם היא הוכיחה את יכולתה לספק לאנושות דוגמאות גדולות במאבק למען החופש והסוציאליזם, ולא רק דוגמאות של פוגרומים גדולים, של מחנות, של בתי כלא, של רעב כבד ושל משרתיות עצומה לכמורה, לצארים, לבעלי האדמות ולקפיטליסטים.

אנחנו מלאי תחושת גאווה לאומית, ודווקא בגלל זה אנו שונאים באופן מיוחד את עבר העבדות שלנו (כשהאצולה הקרקעית הנהיגה את האיכרים במלחמות שתכליתן היתה לחנוק את חרותן של הונגריה, של פולין, של פרס ושל סין), ואת הווה העבדות שלנו, כשאותם בעלי קרקעות, הנעזרים בקפיטליסטים, מדריכים אותנו במלחמה שתכליתה לחנוק את פולין ואת אוקראינה, לדכא את התנועה הדמוקרטית בפרס ובסין ולחזק את כנופיית הרומנוב, הבוברינסק והפורישביץ', שהם חרפה לכבוד הלאומי הרוסי. אי אפשר לבוא בטענות לעבד על כך שנולד עבד; אך עבד שלא רק מתחמק מהמאבק לחרות, אלא גם מצדיק ומשבח את עבדותו (כלומר, מכנה את כיבוש פולניה ואוקראינה בשם "הגנת המולדת" הרוסית), עבד כזה הוא לקקן ואידיוט, והוא מעורר הרגשה לגיטימית של זעזוע, בוז ולעג.

"אין אומה, המדכאה אומות אחרות, יכולה להיות חופשית", אמרו מרכס ואנגלס, הנציגים הגדולים של הדמוקרטיה העקבית של המאה ה-19, שנהפכו למורי הפרולטריון המהפכני. ואנחנו, פועלים רוסים מלאי תחושת גאווה לאומית, רוצים, מה שלא יהיה, רוסיה חופשית ועצמאית, ריבונית, דמוקרטית, רפובליקאית וגאה, רוסיה שתבסס את יחסיה עם שכניה על העיקרון האנושי של השוויון, ולא על העיקרון הפיאודלי של הפריווילגיון.

ודווקא משום שאנו רוצים את זה אנו אומרים:  אי אפשר במאה העשרים ובאירופה (ואפילו במזרח הרחוק של אירופה) "להגן על המולדת", אלא באמצעות כל הדרכים המהפכניות המכוונות למלחמה במונרכיה, בבעלי הקרקעות ובקפיטליסטים של מולדתו של כל אחד – כלומר, האויבים הגרועים ביותר של ארצנו. אנו אומרים שאין הרוסים יכולים "להגן על המולדת" אלא ברצותם את מפלת הצאריזם בכל מלחמה, כרע במיעוטו לגבי תשעים אחוז של תושבי רוסיה. כי הצאריזם, לא רק שהוא מדכא את תשעים האחוזים האלה מבחינה כלכלית ופוליטית, אלא הוא גם מנוון אותם, משחית אותם, מוריד את כבודם ומזנה אותם, עם שהוא מלמד אותם לדכא אומות אחרות ולכסות חרפה זו במשפטים פסוודו-פטריוטיים צבועים.

(אמצע מלחמת העולם הראשונה)