הצנטרליזם הדמוקרטי הוא סדן עליו נוחתים פטישי סוציאליסטים מהפכניים שוב ושוב מזה שלושה דורות, ואין אנו פטורים מלשוב ולדוש בו עוד ועוד. הדיון בנושא הוא בעל חשיבות יתר, במיוחד בשל הדילמה הקשה שהוצבה מול המחנה המהפכני עם גילויי הזוועה של הממשל בברית מועצות במשך עשרות שנים.
עיקרה של הדילמה הוא בכך שמן הצד האחד לא ניתן למוטט את הקפיטליזם בלי אירגון מהפכני מעולה; ומן הצד האחר יש ליצור ביטחונות לבל יעשה עצמו האירגון המהפכני, לאחר ניצחון המהפכה, לבעל אחוזה ולשליט אוליגרכי רודני בחברה כולה.
ההגינות מחייבת להודות שהתשובה לכך איננה פשוטה וקלה כלל ועיקר. מכל מקום, לי לפחות ברור דבר אחד: הנפנוף בכתבי לנין בנושא זה אינו יכול לתרום דבר. לנין עצמו יצא מן העולם במצב רוח פסימי למדי. וללא ספק היתה אחת הסיבות לדיכאונו הידיעה וההכרה בכך שהפתרונות שניתנו על ידי מוסדות המפלגה הבולשביקית לשאלות ניהול חיי החברה והכלכלה בברית המועצות היו בהחלט בלתי מניחות את הדעת. יש לייחס, לפי דעתי, חשיבות רבה לוויכוח שהתנהל אז בברית המועצות בין האופוזיציה הפועלית לבין הרוב במוסדות המפלגה דאז. יש בנושא הוויכוח מאותם ימים אקטואליות רבה מאוד.
המחלוקת נסבה סביב ניהול חיי החברה והכלכלה במדינה המהפכנית שנוצרה. האופוזיציה הפועלית דרשה לקיים הלכה למעשה את הסיסמה המנחה של הבולשביזם מאז אמצע 1917: "כל השלטון לסובייטים". דהיינו, שמועצות העובדים יטלו למעשה לידיהן את השלטון הכלכלי והפוליטי. הרוב במוסדות המפלגה, לרבות לנין וטרוצקי, דחו זאת בתוקף. נוכח עמדת האופוזיציה הפועלית הם ביססו את התורה הטוענת כי רק באמצעות המפלגה והמדינה הסוציאליסטית בא לכלל ביטוי שלטון מעמד הפועלים. בכך נפלה הכרעה חמורה והרת גורל ביחס לדמותה של החברה הסובייטית. בכך הוכרעה הכף לעבר אטאטיזם סוציאליסטי נוקשה ונסתם הגולל על ניסיון לחולל ממשל שיהיה מבוסס על דמוקרטיה פועלית סוציאליסטית.
לא פלא הוא איפוא שבחוגי השמאל החדש חוזרים ודשים בוויכוח הזה. מי שנושא עיניו למהפכה סוציאליסטית בימינו אינו יכול להיות אדיש לגבי דמותה המבוקשת של החברה ואופני ניהולה, אם אמנם תתגשם. יתר על כן, דווקא בשל הרקע העגום של המציאות הסובייטית, נושא העניין אופי גורלי למידת הצלחתו או כישלונו של אירגון מהפכני בימינו. המוני פועלים ואנשים אחרים, שקצה נפשם במשטר הקפיטליסטי, לא ייעשו לתומכים פעילים ברעיון המהפכני ולחברים באירגון מהפכני אם לא יובטחו ויישמרו מכל משמר צורות אירגוניות בהן ימומשו הלכה למעשה חופש הבעת הדעה וחופש הביקורת.
לכן, כאשר עוסקים בנושא הצנטרליזם הדמוקרטי, אי אפשר להסתפק בהצבת שתי מילים על קו האופק, ולנוע הלאה. כפי שהיה נהוג בחיי ההלכה והמעשה ברחבי התנועה הקומוניסטית, היה הצנטרליזם הדמוקרטי מכשיר מצוין לסתימת פיות, למניעת ביקורת וכן להפעלת איומים וטרור ממשיים. לפי שיטה זו אסור לשני חברי אירגון לדון על נושא שההנהגה אינה רוצה בו אלא במקום ובזמן שתיתן לכך את אישורה. באותה שעה עצמה מקיים כל מוסד מפלגתי את עקרון המשמעת של הרוב, כלפי המוסדות להם הוא כפוף רשמית.
במפלגות כאלה, רק אם מישהו בעל תפקיד או מינוי כלשהם מעז להפר את עקרון הצנטרליזם הדמוקרטי, יכולה האסיפה לגלות במקרה אפס קצהו ממה שמתחולל באמת בצמרת. בשיטה זו יכול רוב מקרי בלשכה הפוליטית להוליך שולל את הוועד המרכזי, את ועדי המחוזות ואת כלל החברים. ברגעים קריטיים יכול העניין להוליד שואה עוד לפני ניצחון המהפכה, ולא – מובטחת השואה אחר הניצחון.
יבואו ודאי אנשים ויטענו כי כל הסיפור המייגע הוא לא לעניין. הם יאמרו זאת בתום לב, בהסבירם כי בתנועה הקומוניסטית סולף עקרון הצנטרליזם הדמוקרטי וכי אין לזרוק את הילד עם המים. הם יוסיפו ויאמרו כי קיום העיקרון הנ"ל כפי שצריך מבטיח את מלוא החרויות אליהן התייחסתי קודם.
בני אדם נוטים לשכוח כי מילים וביטויים אשר שימשו מושגים מסוימים במשך עשרות שנים, מאבדים את הגמישות הרב שימושית שלהם. הרבה יותר פשוט ורצוי הוא ליצור דפוסי לשון חדשים לתוכן האירגוני שאנו רוצים לקיים. הייתי מעדיף איפוא שנגדיר את אירגוננו כאירגון בו מתקבלות החלטות על ידי אסיפות החברים לפי העיקרון של רוב; למוסדות הנבחרים מאצילה האסיפה סמכויות בעניינים ביצועיים, כפי שמוצאת לנכון; בעניינים ביצועיים מקיים המיעוט החלטות אשר נתקבלו ברוב קולות; בתחום הבעת דעות חל חופש מוחלט לגבי כל חבר האירגון, בתוכו ומחוצה לו. שום החלטה של מוסד או של האסיפה אינה יכולה לחייב חבר להביע דעות שאינו מאמין בהן או למונעו מהבעת דעה בה הוא דוגל.
באופן זה צריך לנסות לצקת דפוסים אירגוניים לאירגון מהפכני בן זמננו.
