השנה נחוג ברחבי העולם יום הולדתו ה-100 של ו.א. לנין. עד עצם היום הזה מהווים אישיותו ומפעלו של לנין דוגמה ומופת למאבק מהפכני הן במפלגות סטאליניסטיות והן בתנועות מהפכניות באמת. ניסיונם של מספר אינטלקטואלים להפריד בין משנתו של מרכס לבין משנתו של לנין לא נשא פרי ולא התקבל על דעת מיליוני אנשים. אולם נראה כי גם בקרב מחנה הנאבקים, הנושאים את דגל הלניניזם, חלו אי הבנות או סטיות מעיקרים מסוימים בתורתו של לנין, אם במתכוון ואם באקראי. יום הולדתו ה-100 של לנין הינו הזדמנות נאותה לחזרה קצרה על עיקרים אלה, שעדיין לא נס ליחם.

המתודה הלניניסטית מאופיינת בשלושה מומנטים:

– מציאת אפיוני המציאות החברתית;

– הגדרת הנושא (הסובייקט) ההיסטורי;

– בניית הנושא (הסובייקט) הפוליטי.

נדון בהם אחד לאחד.

1. אפיוני המציאות החברתית

פעולה מהפכנית המתכוונת להתבסס על עקרונות המטריאליזם ההיסטורי היא חסרת שחר אם איננה נובעת מניתוח מדויק של המצב ההיסטורי והתנאים האובייקטיביים המאפיינים אותו מצב. החל משנת 1890 מקדיש לנין את עיקר עבודתו לניתוח מדויק של החברה הרוסית. בדרך זו הוא מגדיר את הבסיס שממנו תנבענה האסטרטגיות והטקטיקות בעתיד. עדות לכך ישמש מאמרו "התפתחות הקפיטליזם ברוסיה", המהווה ניתוח רציני ומעמיק של מציאות נתונה. על מסקנות ניתוח זה התבסס לנין לאורך הדרך כולה. ב"מי הם ידידי העם" (1894), המסקנות ברורות למדי: "ניצול העמלים ברוסיה הינו, בכל מקום, קפיטליסטי במהותו". ומכאן: "אי אפשר למצוא ברוסיה ענף מפותח של התעשייה שאיננו מאורגן באופן קפיטליסטי".

בקביעות אלה משתמש לנין לביסוס האסטרטגיה הפוליטית: המהפכנים הרוסים נאבקים נגד מציאות קפיטליסטית בעיקרה ולא נגד מציאות פיאודלית, וכבר בראשית דרכו מגדיר לנין את אויביו וברורים לו הצעדים בהם עליו לנקוט. היות והמטרה היא הפלת הקפיטליזם, שהוא אופן הייצור הדומיננטי במציאות החברתית הרוסית, כורתים הסוציאל-דמוקרטים ברית רעים עם האיכרות על מנת להרוס את הרודנות ואת שרידי הפיאודליזם. המאבק נגד הפיאודליזם והאוטוקרטיה אינו אלא חלק בלתי נפרד ממאבק נרחב יותר, המאבק נגד הקפיטליזם.

2. משבר מהפכני ונושא היסטורי

ק. מרכס מדגיש ב"קפיטל" כי "הקפיטליזם מוליד בעצמו את ניגודיו ואת משבריו". אולם משבר כלכלי איננו בהכרח משבר מהפכני. יש ומשבר ממלא תפקיד מסדיר ומביא להבראת המשק, ודווקא לאחריו פורחת הכלכלי הקפיטליסטית ביתר שאת. לוקץ' מדגיש אופי זה של משברים: "רק תודעת הפרולטריון יכולה להראות כיצד לצאת ממשבר קפיטליסטי. כל עוד תודעה זו איננה קיימת, המשבר נשאר משבר מתמיד".

משבר כלכלי כשלעצמו יכול, לכל היותר, לפתוח פתח למצב מהפכני. המשבר יהפוך למהפכני אך ורק עם קיום נושא (סובייקט) הלוקח על עצמו את תהליך השינוי החברתי. לוקץ' מייחס לכך חשיבות מרובה, ומטיח זאת בפני ה"פאטאליסטים", המצפים לתשועה מהמשבר האחרון של הקפיטליזם: "השוני האיכותי בין המשבר האחרון של הקפיטליזם, המשבר המכריע, לבין המשברים שקדמו לו, איננו בהיות המשבר עצמו רחב יותר... או, ליתר דיוק, הרחבתו מתגלמת בכך שהפרולטריון חדל להיות מושא גרידא של המשבר, כשהניגוד הבסיסי של החברה הקפיטליסטית מתפתח באופן גלוי".

המשבר חל, אם כן, על מציאות חברתית מוגדרת, אך הוא הופך למהפכני רק כשנושא (סובייקט) פועל לסיומו במאבק גלוי נגד המדינה. קביעה זו מביאה את לנין לצורך בהגדרת נושא זה.

ראשית, לנין מבדיל בצורה ברורה בין נושא תיאורטי-היסטורי של המהפכה (הפרולטריון כמעמד ביחס לאופן הייצור) לבין נושא פוליטי-מעשי (האוונגארד). זה האחרון אינו הפרולטריון "כשלעצמו", הנשלט מבחינה פוליטית, כלכלית ואידיאולוגית, אלא הפרולטריון "עבור עצמו", המודע למקומו בתהליכי הייצור ולאינטרס המעמדי שלו.

במשבר המהפכני כלולים שני הנושאים: הנושא החברתי, שכן עליו יתבסס הסדר החברתי העתיד לבוא, ועליו מתבססת האסטרטגיה המהפכנית של היום; והנושא הפוליטי, המפלגה, שכן הוא קובע ומגשים את הטקטיקה של אותה אסטרטגיה.

הגדרת הפרולטריון והצגתו כמעמד שעליו מוטל התפקיד ההיסטורי המהפכני, נתפסת על ידי לנין כמשימה ראשונה במעלה. בשעה שהוא מאפיין את המציאות החברתית הרוסית כקפיטליסטית הוא מדגיש בהרחבה את ייחודו של הפרולטריון כמעמד, המעמד היחיד המסוגל לפתור את הסתירות של אותה חברה. כבר ב-1894 קובע לנין כי: "רק הבורגנים יכולים לשכוח שמאחורי האינטרסים המשותפים של העם כולו נגד המוסדות הפיאודליים קיים האנטגוניזם העמוק והבלתי ניתן ליישוב בין הבורגנות והפרולטריון בקרב אותו עם".

שנה לאחר מכן, ב"תפקיד הסוציאל-דמוקרטיה הרוסית", מזכיר לנין את העיקרון לפיו "חזקים הינם רק אלה המסתמכים על האינטרסים האמיתיים והמובנים היטב של מעמדות מוגדרים". בשם אותו עיקרון הוא מבקש מהסוציאל-דמוקרטים לזכור כי הפרולטריון הינו מעמד מיוחד היכול לעמוד מיד, מחר, כנגד בעלי בריתו דהיום. דווקא עקב הגדרה כה מדויקת של המהפכה העתידה ושל נושאה התיאורטי, אין כל אפשרות לטעות בבחירות האסטרטגיה והסיסמאות.

3. בניית הנושא (הסובייקט) הפוליטי

אחרי שלנין בירר מיהו הנושא התיאורטי של המהפכה – לא "העם", "ההמונים", אלא מעמד: הפרולטריון – הוא מקדיש את כל מרצו לספק למעמד את הנושא הפוליטי החיוני. הוא מנסה ללא הרף לגדור את האוונגארד (או: לקבוע לאוונגארד מסגרות) ולאחדו בתוך המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. כי בין אלה שתפסו את תפקיד הפרולטריון, לא כולם הבינו ומבינים איזה נשק חיוני דרוש לפרולטריון כדי ש"הוא יהיה למה שהינו", למעמד פוליטי – מפלגה.

נגד האקונומיסטים טוען לנין כי הפרולטריון איננו מסוגל להינתק באופן ספונטני מתחום המאבק הכלכלי. הוא קובע כי: "מאבקם של הפועלים הופך למאבק מעמדי רק כשנציגי האוונגארד של כלל מעמד הפועלים בכל המדינה מודעים לכך שהם שייכים למעמד פועלי אחד ומתחילים לפעול לא נגד קפיטליסט זה או אחר, אלא נגד מעמד הקפיטליסטים בכללותו ונגד הממשלה התומכת בו".

נגד המנשביקים ב-1903, נגד רוזה לוקסמבורג ב-1905, נגד ה"חסלנים" ב-1907 – תמיד הוא דרוך להגן על עקרונות האירגון, תמיד מציב את רעיון המפלגה; המפלגה כמכשיר, באמצעותו מגיע החלק בעל ההכרה של הפרולטריון למאבק הפוליטי ומתכונן להתנגשות עם המדינה הבורגנית הצנטראליסטית. מול הצנטראליזם של המדינה, שהוא עמוד התווך של המציאות החברתית הקפיטליסטית, חייבת מפלגת הפרולטריון להיות צנטראליסטית גם היא, שכן מאבקה מתנהל בתחום הפוליטי, ומטרתה – נטילת השלטון הפוליטי.

לניניזם כיום

על שלושה עיקרים אלה, המהווים את בסיס ניתוחו של לנין לאורך כל מפעלו ובמשך כל חייו, הוא מתבסס, ללא לאות, במאבקו נגד שני האויבים הגדולים של מעמד הפועלים: האופורטוניזם והשמאלנות (הגוֹשיזם). בעוד האופורטוניזם בגד, פשוטו כמשמעו, במאבק המהפכני, רצופה היתה דרכם המשובשת של השמאלנים בכוונות טובות. אי לכך, השתדל לנין להאיר עיניהם בניתוחו המתודי.

הזרמים השמאלניים, כותב לנין ב"מחלת הילדות", מנתקים עצמם מתחום מלחמת המעמדות עקב הרומנטיסיזם המהפכני שלהם, ומשתמשים בסדרת עקרונות "מזוקקים" ואולטרה-מהפכניים במקום ניתוח המצב האובייקטיבי של אותו מאבק.

ראשית, הוא אומר, מהפכן מרכסיסטי אינו מבצע מהפכה באמצעות עקרונות קדושים וטרנסצנדנטיים. עליו לבסס את מאבקו על סמך ניתוח המצב החברתי הקיים, ועליו לזכור כי מצב זה שונה תמיד מכל המצבים שקדמו לו. לא ייתכן קיום מודל הניתן להעתקה מדוקדקת ודוגמאות הניתנות להחלה בכל תנאי ובכל נסיבה. בכל מציאות חברתית יהיה המצב שונה, כי התנאים שונים. עד כאן – למנסים "לעשות אוקטובר" באמריקה הלטינית או "מונקדה" במזרח התיכון.

שנית, מהפכן מרכסיסטי יגדיר את המעמד החברתי או המעמדות המהפכניים המסוגלים לשאת את נס המהפכה. תמיד התנגד לנין לזרמים הפיוריסטיים (הטהרניים) המוכנים לנהל מאבק מהפכני אך ורק עם הפרולטריון. הוא לא היסס לכרות ברית עם האיכרות. יתר על כן, הוא איננו מהסס לקבוע ב"מה לעשות": "הרכבה הראשוני של המפלגה המהפכנית יהיה של קאדרים זעיר-בורגניים ואינטלקטואלים" ("אין להשיב לשאלה 'מה לעשות' בתשובה... 'ללכת אל הפועלים' כדי להביא דעה פוליטית לפועלים. על הסוציאל-דמוקרטים ללכת אל כל מעמדות האוכלוסייה.. אל כל הצדדים"). עד כאן – לאלה הדוגלים ב"פרולטריון בלבד", בכל מחיר, או ב"המוני האיכרים" כעיקרון בסיסי!

ועוד – בהפרידו בין החברתי-תיאורטי לבין הפוליטי-מעשי, מעמיד לנין במקומם את ה"מרכסיסטים" המגבילים את מאבקם לתחום הכלכלי הטהור. "הסוציאל דמוקרטים אינם יכולים להגביל את עצמם למאבק כלכלי... עלינו לפעול בצורה רצינית לחינוך פוליטי של מעמד הפועלים, לפיתוח תודעתנו הפוליטית". עד כאן – לאלה הממשיכים לנהל מאבק כלכלי כשהפשיזם מחכה בפתח, במקום לנהל מדיניות של חזית מאוחדת נגד השלטון הפוליטי!

לאלה הרוצים לקומם את ההמונים עונה לנין כי המדובר במאבק מעמדי, וכי על כל אסטרטגיה מעמדית להיות מבוססת על אינטרס מעמדי, ביחס למעמד – או למעמדות מהפכניים.

לאלה הדוגלים בפעולות ראוותניות, בתזוזות המוניות, מציע לנין עבודה מייגעת וארוכה בעיצוב התודעה המעמדית המהפכנית. לא פצצות, אלא עיתון, לא "תחי המהפכה", אלא סיסמאות המסוגלות לומר משהו לפרולטריון; לא ספונטניות עיוורת, אלא אוונגארד מדורבן על ידי מתודה ומסור ללא סייג למטרתו הבלעדית – הגשמת מהפכה פרולטרית.

*     *     *

נראה כי ההערות הספורות על המתודה הלניניסטית אינן מיותרות כיום. אמנם יש הטוענים כי "לנין מת", אך לזה המגדיר עצמו כמרכסיסט-לניניסט וצופה קדימה בפרספקטיבה זו טוב לשוב לפעמים ולבחון מה צריך להיות מהפכן ומהי עבודה מהפכנית.

הזרמים וההשקפות שבוקרו על ידי לנין במשך חייו לא פסו. אדרבא, הם שרירים וקיימים. לדוגמטיסטים, לשמאלנים ול"טהרנים" ענה לנין – מאבקנו הוא מאבק מעמדי, הוא מוכתב על ידי מציאות חברתית מוגדרת. מטרתנו – המהפכה הסוציאליסטית. האמצעי – המפלגה הפרולטרית. אנו, הרואים עצמנו כמרכסיסטים-לניניסטים, אומרים לכל הרוצים ליצור מצב מהפכני באופן מלאכותי, מחוץ לתנאי המאבק המעמדי, כי תפקידנו כיום הוא ליצור מפלגה פרולטרית, שתוכל יום אחד להוביל את הפרולטריון לניצחונו הסופי – המהפכה הסוציאליסטית.