בחברה הישראלית, כמו בכל חברה מעמדית, קיימים ניגודים פנימיים – ניגודי מעמדות. כמו כן נמצאת ישראל מאז הקמתה (והיישוב היהודי בארץ ישראל, לפני הקמת המדינה) בסכסוך חיצוני מתמיד – הסכסוך בין הציונות והעולם הערבי.

מבין שתי מערכות הניגודים הללו – הפנימית והחיצונית – איזו היא הדומיננטית?

שאלה זאת איננה בעלת ערך עיוני גרידא: לפי התשובה עליה נקבעת פעילותו של סוציאליסט מהפכני בישראל. מי שסבור כי הניגוד המעמדי הפנימי הוא העיקרי והקובע את הדינמיקה הפוליטית בישראל, ירכז את עיקר מאמציו האירגוניים וההסברתיים על מעמד הפועלים הישראלי.

הפעילות בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי, ההסברה נגד האידיאולוגיה הציונית והאופי הציוני של מדינת ישראל תופסים אצל בעל השקפה כזאת במקרה הטוב ביותר מקום משני בלבד. עצם הסכסוך החיצוני נראה לו כנגזר ונובע מתוך הניגוד המעמדי הפנימי. יתר על כן, מנקודת ראות זאת ניתן להסיק כי די בדינמיקה הפנימית של הסכסוך המעמדי בישראל כדי לחולל בה מהפכה חברתית, מבלי שהדבר יהיה מותנה בהכרח בשינויים מהפכניים בעולם הערבי.

אכן, ההכללה הידועה של המרכסיזם, הקובעת כי ניגודי המעמדות בתוך חברה נתונה הם הדומיננטיים ומהם נובעים ונגזרים גם הניגודים החיצוניים – הכללה זאת נתגלתה כנכונה ברוב המקרים ובמיוחד במדינות הקפיטליסטיות הקלאסיות.

אולם אין כוחה של הכללה זאת יפה בכל המקרים, למשל, בארץ קולוניאלית הנתונה תחת שלטון זר. ספק גדול הוא אם אפשר להסיק את חוקי ההתפתחות החברתית מתוך הניגודים הפנימיים בתוך הקולוניה, מבלי לשים את הדגש המרכזי על הניגוד החיצוני בין הקולוניה למטרופולין.

אולם ישראל איננה אחת מארצות הקפיטליזם הקלאסיות, וגם קולוניה איננה. בכלל, מדינת ישראל היא יצור כה יוצא דופן מבחינה כלכלית, חברתית ופוליטית, עד שאי אפשר לדון בה באמצעות הכללות או השוואות. במקרה הישראלי אין מנוס מטיפול עובדתי וענייני מפורט בנתונים המיוחדים ויוצאי הדופן של החברה הישראלית, של תולדותיה ואופיה הנוכחי.

חברת מהגרים

העובדה הדמוגרפית הראשונה שיש לתת עליה את הדעת היא שרובם המכריע של יהודי ישראל הם מהגרים, או שהוריהם מהגרים. בשנת 1968 מנתה האוכלוסייה היהודית הבוגרת (מגיל 15 ומעלה) בישראל 1,689,286 נפש, מהם רק 24 אחוזים ילידי הארץ ורק 4 אחוזים ילידי הארץ שגם אבותיהם נולדו בארץ (הנתונים לקוחים מהשנתון הסטטיסטי הרשמי לשנת 1969).

החברה היהודית בישראל היא איפוא חברת מהגרים והיא מצטיינת בכל קווי האופי המצויים בדרך כלל בחברות מהגרים. בחברות כאלה נתונים המעמדות בשלב של התגבשות, וההכרה המעמדית עודנה רופפת ביותר. עם הגירתו משנה המהגר בדרך כלל (ובמיוחד במקרה הישראלי) את מקצועו, התעסקותו והשתייכותו המעמדית (רוב פועלי ישראל – מוצאם משכבות זעיר בורגניות). יתר על כן, העמדות העדיפות בחברה תפוסות על ידי מהגרים מהגל הקודם ודבר זה מחזק אצל המהגרים החדשים את ההרגשה (שיש לה גם בסיס ממשי במידה ידועה) כי גם הם יכולים להתקדם במשך הזמן ולטפס בסולם החברה, אם רק יתאזרו בסבלנות ויתאמצו די הצורך. את מצבו החברתי הנוכחי רואה הפועל המהגר כשלב מעבר גרידא: אביו לא היה פועל והוא עצמו חי בתקווה שיהפוך לעצמאי או שלפחות בנו לא יהיה פועל.

הכרה מעמדית עצמית וגאווה מעמדית כמו אלה הקיימות, למשל, בקרב הפרולטריון הבריטי או הצרפתי, אינן קיימות בישראל. אם תשאל אנגלי להשתייכותו החברתית, יענה מיד, ובאופן אוטומטי, במונחים מעמדיים: "אני ממעמד הפועלים" או "אני מהמעמד הבינוני". גם את יחסו לאנשים אחרים יביע ויגדיר באותה דרך. ואילו בישראל (כמו בארצות הגירה אחרות) מזהה האדם את עצמו ואת זולתו לא לפי ההשתייכות המעמדית אלא בעיקר לפי עדתו וארץ מוצאו.

ברור כי תודעה חברתית כזאת מהווה מחסום בפני הפיכת הפרולטריון למעמד הנאבק על שינוי סדרי החברה. היווצרות פרולטריון מהפכני לא תיתכן כל עוד מקווה הפועל לשפר את מצבו על ידי התקדמות אישית במסגרת החברה הקיימת ובאמצעות חריגה משורות מעמד הפועלים, וכל עוד אין הפרולטריון מכיר בעצמו כבקבוצה חברתית יציבה בעלת אינטרסים קבוצתיים ועולם ערכים משלה העומדים בסתירה מהותית לאלה של החברה הנוכחית. הנכונות והדחיפה לשינוי טוטאלי של סדרי החברה לא בנקל יתעוררו בקרב ציבור מהגרים שזה עתה שינו את הסטטוס המעמדי, החברתי והפוליטי שלהם והנתונים עדיין בנסיבות של ניידות חברתית גבוהה.

מן האמור לעיל אין להסיק שמעמד הפועלים הישראלי לא יוכל להיות גורם מהפכני בעתיד, אלא רק זאת שלעבודה פוליטית בקרב מעמד הפועלים הישראלי אסור לגשת עם אותן ציפיות המקובלות בעבודה בקרב מעמד פועלים של ארץ קפיטליסטית רגילה.

חברת מתנחלים

אילו העניין היה רק בכך שמעמד הפועלים הישראלי מורכב ברובו ממהגרים או בני מהגרים, ניתן היה בכל זאת להניח שהפיכתו של מעמד זה למהפכני בפועל היא רק שאלה של זמן ועבודת הסברה סבלנית.

אלא שהחברה הישראלית איננה חברת מהגרים סתם, כי אם חברה המתהווה תוך תהליך ההתנחלות על חשבון עם אחר ותוך סכסוך מתמיד אתו; סכסוך הנמשך זה למעלה מיובל שנים.

בדיונו על סיכויי המהפכה הסוציאליסטית בבריטניה קבע בשעתו מרכס, כי כל עוד מדכאים הבריטים את אירלנד לא יוכלו הם עצמם להשתחרר; מכאן אימרתו המפורסמת "עם המדכא את זולתו אינו יכול להיות חופשי". המעמד המנוצל של הארץ המדכאת נעשה בעל-כורחו שותף לדיכוי; וגם כאשר למעשה אינו נהנה ישירות מפירותיו, הריהו נופל תמיד קורבן לאשליה שיש לו גם עניין בהמשך הדיכוי. לכן אינו נוטה להתמרד במנצליו, אלא להיגרר אחריהם ולעמוד לצידם נגד העם המדוכא.

שבעתיים נכון הדבר כאשר הדיכוי הלאומי מתנהל לא בארץ אחרת, אלא "בבית" – ובייחוד כאשר הנישול והאפליה הלאומית מהווים את הנסיבות להתהוותה של החברה הנתונה וחלק בלתי נפרד מאורח חייה.

הניסיון הרב של כל אירגוני השמאל המהפכני שפעלו בקרב היישוב היהודי מאז שנות העשרים ועד היום רצוף הוכחות לכך כי האימרה "עם המדכא את זולתו אינו יכול להיות חופשי" אינה בעלת משמעות מוסרית גרידא; יש לה מובן פוליטי מעשי ביותר. כל עוד שלטת הציונות בחברה הישראלית מבחינה פוליטית ורעיונית, אין שום סיכוי לכך שמעמד הפועלים יהווה מעמד מהפכני. אלה הסבורים כי על ידי פנייה לאינטרס החומרי של הפועל היהודי נגד המעביד היהודי אפשר יהיה להמריד את מעמד הפועלים הישראלי נגד המשטר הקיים, אינם מסוגלים להביא אף ראיה מבוססת מניסיון חמישים השנה האחרונות ששכבה כלשהי של פועלים בארץ עברה התפתחות כזאת. הם אינם מסוגלים להסביר את ההבדל הבולט הקיים מבחינה זאת בין תולדות הפעילות המהפכנית בארץ לבין תולדות פעילות זאת בארצות הקפיטליסטיות הקלאסיות.

בעלי דעה זאת ממליצים למעשה שהתנועה המהפכנית בישראל של היום תלך בדרך שכבר הוכחה, מבחינה תיאורטית ומעשית, כמבוי סתום. מי שרוצה להתעלם מלקח זה ולהתרכז בעבודה מעמדית בקרב הפועלים, תוך דחיקת המאבק נגד הציונות למקום שני – בבקשה. יפנה בעצמו את מרצו לפעילות באפיקים אלה וינסה להוכיח את נכונות הנחותיו על ידי הצבעה על הישגים ממשיים. אבל כל עוד אין ביכולתו להצביע על הישג משכנע כלשהו, הרי כל ניסיון להטיל דופי, לבזות ולזלזל בפעילותם של אלה שאינם מוכנים לקבל את הנחותיו העיוניות – כמוהו כחבלה במאבק נגד הציונות.

המומנט העדתי

גורם נוסף שיש להתחשב בו הוא ההרכב העדתי של הפרולטריון הישראלי. הרוב המכריע של השכבות המנוצלות ביותר במעמד הפועלים הישראלי מורכב מיוצאי אסיה ואפריקה.

במבט ראשון נראה כי החפיפה בין החלוקה המעמדית לחלוקה העדתית נוטה להחריף את הניגודים הפנימיים. במידה מסוימת יש בכך אמת. אולם במציאות הנוכחית פועל אותו גורם עצמו בעיקר בכיוון הפוך.

ראשית, חלק ניכר מיוצאי אסיה ואפריקה שיפרו את רמת חייהם כתוצאה מהגירתם ארצה והפיכתם לפועלים בחברה קפיטליסטית מודרנית. מרירותם מופנה איפוא לא נגד מצבם בתור פרולטריון, אלא נגד קיפוחם היחסי לעומת בני עדות אחרות. במציאות יוצא איפוא כי המומנט העדתי אינו מגביר את הניגוד המעמדי אלא נוטה לטשטש אותו ולהיפך, הניגוד המעמדי מתורגם בתודעתו של הפועל למונחים עדתיים. בדרך כלל אין הוא אומר לעצמו "מנצלים אותי כי אני פועל", אלא "דופקים אותי כי אני שחור".

שנית, במציאות של חברת המתנחלים הישראלית מהווים הפועלים יוצאי עדות המזרח שכבה המקבילה למה שנקרא בדרום ארצות הברית "העניים הלבנים" ובאלג'יריה לפני שחרורה "הרגליים השחורות". בני שכבות אלה חוששים שמא יזהו אותם עם בני "הגזע הנחות" ותגובתם הפסיכולוגית היא איפוא לתמוך באגף השוביניסטי והריאקציוני ביותר של המעמד השליט. אופייני הדבר כי עיקר בסיסה הציבורי של "חרות" הוא בשכבות אלה.

אין פירוש הדבר כי שכבות מנוצלות אלה של הפרולטריון הישראלי הן ריאקציוניות "מטבען". עמדתן הריאקציונית היא תוצאה ישירה של שליטת הציונות.

באופן פוטנציאלי אלה הן שכבות מהפכניות. אך פוטנציאל זה יוכל לצאת מן הכוח אל הפועל רק עם התערערות השלטון הציוני מבחינה פוליטית.

חברה בעלת זכויות יתר

החברה הישראלית אינה רק חברת מתנחלים, אלא גם חברה הנהנית מטובות הנאה חומריות המוזרמות מבחוץ בכמויות ללא תקדים. ישראל היא מקרה מיוחד במזרח התיכון: ארץ שאינה מנוצלת ניצול כלכלי על ידי האימפריאליזם. האימפריאליזם מנצל את ישראל מבחינה פוליטית ומשלם תמורת זאת בתמיכה כלכלית. הכלכלן האמריקאי אוסקאר גאס (ששימש בשעתו יועץ כלכלי של ממשלת ישראל) כותב:

"בתקופת 21 השנים מ-1948 עד 1968 הסתכם עודף היבוא של ישראל על היצוא שלה בלמעלה מ-7,500 מיליון דולר. פירוש הדבר: עודף היבוא על היצוא היה בשיעור של 2,650 דולר לנפש במשך 21 שנה, לכל אדם שחי בישראל (בגבולות שלפני יוני 1967) בסוף שנת 1968, ורק 30 אחוזים מן הזרם הזה שנכנס מחו"ל היו כרוכים בתנאים שחייבו החזרה. תשלומי דיבידנדות, הזרמה החוצה של ריבית או הון, זהו מצב שאין דומה לו בעולם" (ז'ורנל אוף אקונומיק ליטרטור, דצמבר 1969, עמ' 1177).

יש להדגיש שזרם עצום זה בא בנוסף על הרכוש הרב שהופקע מידי ערביי פלשתינה בצורת רכוש נטוש (בתים, קרקעות, שדות וכרמים מעובדים) ורכוש ערבי שהוחרם אחרי הקמת המדינה.

האם ייתכן כי זרם עצום זה של הון הבא מבחוץ (ושברובו לא נועד להפקת רווחים והוצאה מן הארץ) לא ישפיע השפעה מכרעת על כל הדינמיקה של החברה הישראלית?

האם אפשר להתעלם מכך שגם מעמד הפועלים הישראלי נהנה בעקיפין ובמישרין מזרם ההון הזה?

האם אפשר להניח שמעמד הפועלים אינו יודע כי גם הוא בין הנהנים?

ישראל בפירוש אינה בין הארצות שבהן מוצאים כספי הסיוע הזר את דרכם רק לכיסי המיעוט השליט. הכספים שמקבלת ישראל מהווים סובסידיה כלכלית.

הפועל היהודי בישראל אמנם איננו מקבל את הסובסידיה הזאת בדולרים מזומנים; אבל הוא מקבל אותה בצורת שיכונים (שאי אפשר היה להקימם בכמויות כאלה רק באמצעות הצבר הון מקומי), מקומות עבודה (שהיו נסגרים מזמן ללא סובסידיות גלויות ומוסוות) ורמת חיים שאינה תואמת את פריון הייצור.

ברור, כי רווחיהם של בעלי ההון הישראלי נובעים בחלקם מהסובסידיה החיצונית.

המאבק בין פועלי ישראל למעבידיהם מתנהל לא רק על חלוקת הערך העודף שמייצר הפועל, אלא גם על חלקם של המעמדות השונים בסובסידיה החיצונית.

במה זכתה ישראל לקבל זרם הון עצום כזה מבחוץ בממדים ובתנאים שאין דומה להם, תנאי סובסידיה ממש?

על שאלה זאת השיב עוד בתחילת שנות ה-50 עורך הארץ, ג. שוקן, במאמרו "הזונה מכרכי הים ואנחנו – מחשבות ערב ראש השנה תשי"ב" ("הארץ", 30.9.51). הוא קבע כי אחד המניעים של המערב "לתמוך בנו תמיכה כספית" הוא כי –

"נועד לישראל תפקיד של מעין כלב שמירה. אין לחשוש שהיא תפעיל מדיניות תוקפנית כלפי מדינות ערב אם דבר כזה יעמוד בניגוד ברור לרצונן של אמריקה ובריטניה, אך אם מעצמות המערב יעדיפו פעם, מטעם זה או אחר, לעצום עין, אפשר יהיה לסמוך על כך שישראל תהיה מסוגלת להעניש כראוי אחת או כמה מהמדינות השכנות שלה שחוסר הנימוס שלהן כלפי המערב עבר את גבולות המותר".

הערכה זאת של תפקיד ישראל במזרח התיכון נתאמתה בדייקנות בשנים שלאחר כך.

כאשר מדובר במקרה המיוחד של מדינת ישראל, שלדברי הכלכלן גאס "אין דומה לו בעולם", מסתבר כי המדיניות איננה מהווה ביטוי לתהליכים כלכליים פנימיים, אלא להיפך – המערכת הכלכלית עצמה בנויה ומבוססת על התפקיד הפוליטי והצבאי של הציונות במזרח התיכון. בזאת אין שום סתירה להשקפה המרכסיסטית; אלא שעל המזרח התיכון כולו יש להשקיף כעל יחידה אחת וזה בדיוק מה שמסרבים לעשות אלה הרואים את חזות הכל בניגודים המעמדיים בתוך ישראל.

כיצד ניתן להסביר את העובדה ש-70 אחוז מן ההון המוזרם לישראל מארצות האימפריאליזם איננו מיועד להפקת רווחים כלכליים ואינו מותנה כלל בשיקולי רווחיות? אם מסתכלים על ישראל במנותק משאר המזרח התיכון הרי אין לתופעה זאת שום הסבר. לעומת זאת, בהקשר מזרח תיכוני כולל יש לכך הסבר כלכלי פוליטי מיידי: זהו תשלום בעד מדיניות חוץ התואמת את האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של האימפריאליזם באזור כולו.

העובדה שחלק גדול מהסובסידיה שמקבלת ישראל מגיע בצורת תרומות מיהודי העולם המערבי אינה משנה את אופיה כסובסידיה מן האימפריאליזם. שהרי משרדי האוצר של המדינות האימפריאליסטיות מסכימים להגדיר תרומות אלה כ"מתנות צדקה" ומשחררים אותן ממס הכנסה, ובאופן כזה מהוות התרומות בחלקן הגדול מענק מוסווה מאת הממשלות האימפריאליסטיות.

מעמד הפועלים הישראלי יוכל להיות מהפכני, והניגודים הפנימיים בחברה הישראלית יקבלו משמעות מהפכנית רק עם היווצרות מצב מהפכני בזירה הכוללת של המזרח התיכון, באופן שמעמדה הפריביליגייוני של ישראל יחדל מלהיות מובטח.

משל למה הדבר דומה? חברת שבטי הקוזאקים בסוף ימי המשטר הצאריסטי היתה חברה מעמדית. היו בה גם ניגודים ומאבקים פנימיים. אולם מכיוון שכלל הקוזאקים שימשו ז'נדארם של הצאריזם נגד כל השכבות המדוכאות ברוסיה ותמורת שירות זה הוענקו להם זכויות יתר מסוימות, לא היתה יכולה לצוץ שום מהפכה בקרב הקוזאקים באופן בלתי תלוי בהתפרצות מהפכה מחוץ לחברה זאת. הדינמיקה של התהליך המהפכני בתוך חברת הקוזאקים נקבעה לא מבפנים אלא מבחוץ, על ידי הדינמיקה של המהפכה בחברה הרוסית כולה; והמהפכה הזאת לא התחילה בקרב הקוזאקים ולא יכלה להתחיל כל זמן שתפקידם כז'נדארמים וזכויות היתר שהוענקו להם נראו פחות או יותר מובטחים.

מכאן לא נובע כי המהפכנים בישראל צריכים לשבת בינתיים בחיבוק ידיים ולהמתין להבשלתם של תהליכים חיצוניים שאינם תלויים בהם. הפעילות הפוליטית בקרב כל אותם החוגים והשכבות בחברה הישראלית הנדרשים לשלם את המחיר היקר ביותר עבור תפקידה הפוליטי של הציונות – והדברים אמורים במיוחד בנוער – היא עצמה מהווה תרומה רבת חשיבות למאבק המהפכני ברחבי האזור. כל העוקב אחר המתרחש בעולם הערבי יודע כי קיים קשר דיאלקטי בין המאבק הפוליטי נגד הציונות בתוך ישראל לבין המאבק למהפכה חברתית בעולם הערבי. גם את הפעולה בקרב מעמד הפועלים הישראלי אסור, כמובן, להזניח – אולם היא חייבת להיות כפופה לאסטרטגיה הכללית של המאבק נגד הציונות.

מיהו המעמד השליט?

כפיפותה של המערכת הכלכלית לשיקולים פוליטיים איננה בשום פנים תופעה חדשה, אלא מאפיינת את ההתנחלות הציונית מראשיתה. עובדה זאת היא המפתח העיקרי להבנת אופיים המיוחד במינו של המעמדות השליטים בישראל. בצדק מציינים מחברי הספר "ההתפתחות הכלכלית של ישראל" (הוצאת בנק ישראל 1968) כי "המדיניות הכלכלית בפלשתינה היתה כפופה למטרות פוליטיות".

המפעל הציוני לא התפתח כתהליך התנחלות קפיטליסטי רגיל, המודרך על ידי שיקולים של רווחיות כלכלית. הבורגנות היהודית בארץ ישראל נטתה תמיד להעסיק פועלים ערבים, שאותם אפשר היה לנצל ניצול יתר. אך הציונות הפועלית, אשר יוצגה והונהגה על ידי הביורוקרטיה של ההסתדרות ומפלגות השמאל הציוני, נאבקה נגד הבורגנות, בתבעה להעסיק עבודה עברית בלבד. המאבק היה מר ביותר – למעשה המאבק העיקרי בתוך היישוב היהודי – והתנהל במשך כל התקופה שבין שתי מלחמות העולם. לבסוף הוכרע המאבק לטובת השמאל הציוני לא רק לפי יחסי הכוחות הממשיים בתוך היישוב היהודי בפלשתינה, אלא בהתערבותה של התנועה הציונית העולמית ולפי שיקולים פוליטיים מובהקים.

מטרת הציונות היתה מלכתחילה להקים מדינה יהודית טהורה ולדחוק כליל את האוכלוסייה הערבית. כבר ב-12 ביוני 1895 רשם תיאודור הרצל ביומנו:

"את הקרקעות הפרטיים בתוך חבלי הארץ הנמסרים לנו עלינו להוציא לאט לאט מידי בעליהם. את האוכלוסים העניים משתדלים אנו להעביר בלי רעש מחוץ לגבול על ידי נתינה בארצות המעבר, ואולם בארצנו שלנו הננו מונעים מהם כל עבודה" (מבחר כתבי הרצל, הוצאת מ. ניומן, כרך שביעי, ספר ראשון, ע' 86).

שיקול זה הוא שהכריע בסופו של דבר את הכף לטובת הביורוקרטיה של השמאל הציוני ונגד הבורגנות ביישוב היהודי. לאחר שהוכרע המאבק נתהווה שלטון משותף של הביורוקרטיה יחד עם הבורגנות, בו מילאה הראשונה תפקיד בכיר והאחרונה תפקיד זוטר. צירוף הכוחות הזה מהווה את המעמד השליט בחברה הישראלית עד היום, וכאן אחד מקווי האופי המיוחדים לחברה זאת. גם האידיאולוגיה השלטת בישראל לא היתה מעולם בורגנית טיפוסית, אלא תערובת מיוחדת של אלמנטים בורגניים עם מרכיבים דומיננטיים של אידיאולוגיה האופיינית לביורוקרטיה הפועלית של השמאל הציוני.

נכון כי במשך הזמן הולך ועולה משקלו של השותף הבורגני במעמד השליט. אחד הסימנים הפוליטיים לכך הוא גלישתו של מ. דיין ממחנה הביורוקרטיה אל מחנה הבורגנות (טיפוסי הדבר כי בניגוד לגולדה מאיר ולדוד בן גוריון תומך דיין בהעסקת פועלים ערבים מן השטחים הכבושים במשק הישראלי. בכך, כמו בהרבה עניינים אחרים, הוא נתמך על ידי העיתון הבורגני "הארץ").

אולם עדיין מכריע משקלה של הביורוקרטיה הפועלית. באמצעות המנגנונים העצומים של המדינה וההסתדרות היא שולטת על החברה ועל חלק ניכר מן הכלכלה. הנתונים האחרונים שבידינו לקוחים ממחקרו של פרופ' חיים ברקאי הכלול בדו"ח מוסד פאלק על השנים 1963-1961. לפי נתונים אלה ייצר הסקטור הפרטי בשנת 1960 רק 58.5 אחוז מן התוצר הכולל נטו של הכלכלה הישראלית. 41.5 האחוזים הנותרים התחלקו כמעט שווה בשווה בין הסקטור ההסתדרותי והסקטור הממלכתי.

אין להניח שבעשר השנים האחרונות חל שינוי רב בחלוקה זאת בין הסקטורים.

כוחה הכלכלי של הביורוקרטיה הפועלית הוא למעשה גדול יותר מכפי שמבטאים הנתונים המספריים דלעיל. אל השלטון הישיר על הסקטורים הממלכתי וההסתדרותי מצטרף הפיקוח הביורוקרטי ההדוק על הסקטור הפרטי. פיקוח זה חורג בהרבה מן ההתערבות הממשלתית בחיי הכלכלה, המקובלת עתה בכל הארצות הקפיטליסטיות. יש לזכור כי הכלכלה הישראלית כולה – ובפרט גם רווחיהם של בעלי ההון הפרטי – תלויה במידה מכרעת בסובסידיה הבאה מבחוץ והמוזרמת אל המשק בעיקר דרך צינורות ממלכתיים, הנתונים בידי הביורוקרטיה של השמאל הציוני. באלף ואחת דרכים יכולה הביורוקרטיה הפועלית לווסת את זרימת הסובסידיה החיצונית אל המפעלים השונים של הסקטור הפרטי ובכך להטיל מידה רבה של מרות על הבורגנות.

זהו איפוא קפיטליזם – אבל ממין מיוחד במינו, הנשלט על ידי ברית מעמדית מיוחדת במינה.

פיקוחה של השכבה הביורוקרטית של השמאל הציוני על הצינורות שבהם מוזרם ההון מבחוץ, מאפשר לה גם לשלוט שליטה מרחיקת לכת על ההמונים, לא רק במישור הפוליטי אלא גם במישור האלמנטרי של חיי היום יום. מרבית תושבי ישראל – ובמיוחד הפועלים – תלויים יום יום בחסדיה של הביורוקרטיה הזאת בכל מה שנוגע לעבודה, שיכון, ביטוח, בריאות וכו'.

לא אחת אירע שפועלים שהתמרדו נגד הביורוקרטיה השלטת וסירבו להיכנע או להימכר לה נאלצו לבסוף להגר מן הארץ.

*      *      *

כל העובדות הללו על אופיה המעמדי המיוחד של החברה הישראלית ועל הרכבה המיוחד במינו של השכבה השלטת, אינן ניתנות כלל להסבר לפי הדינמיקה הפנימית של ישראל, אלא רק לפי מהותו הפוליטית הכללית של המפעל הציוני.

מן הניסיון המעשי של העבודה הפוליטית היומיומית בישראל, ומן השיקולים העיוניים דלעיל משתמעת מסקנה חשובה ביותר לגבי האסטרטגיה המיוחדת של הפעולה המהפכנית בישראל:

בטווח הקרוב חייב המאבק הפוליטי נגד האופי הציוני של מדינת ישראל לתפוס את המקום הראשון בכל פעילות מהפכנית בתוך ישראל, בקרב פועלים ובקרב שכבות אחרות. יתר על כן, יש לשים עתה את הדגש על פעילות בקרב אותם שכבות וחוגים בחברה הישראלית, שאופיה הציוני של המדינה מעיק עליהם באופן חריף וישיר ונוטה לקומם אותם נגד המשטר הקיים (הנוער, האוכלוסייה הערבית).

לעיקרון זה של אסטרטגיה לטווח הקרוב יש כיום חשיבות מכרעת, ועל פיו יש להעריך את תרומתה של כל פעילות פוליטית בישראל לקידום עניין המהפכה במזרח התיכון.