בתקופה בה הגיע קולומבוס לאמריקה (סוף המאה ה-15) התקיימו בחלקים מהאזור המכונה היום אמריקה הלטינית ציביליזציות (האינקה והמאיה), ברמת התפתחות גבוהה הרבה מעבר לזו של שבטי אמריקה הצפונית. המצב היום הוא הפוך. השאלה היא: מה הביא לשינוי זה. התשובה טמונה ברמות ההתפתחות השונות של אנגליה וספרד בתקופת גילוי אמריקה. במאה ה-16 הצליחה הבורגנות האנגלית לחסל כמעט לחלוטין את המבנה הפיאודלי של החברה האנגלית ולבצע את המעבר מיחסי ייצור פיאודליים ליחסי ייצור קפיטליסטיים. לעומת זאת בספרד, מסיבות שלא נפרט אותן כאן, היה המבנה הפיאודלי יציב ויחסי הייצור נשארו פיאודליים.
הקולוניזטורים האנגלים והספרדים הביאו עמם לאמריקה את המבנה החברתי ויחסי הייצור של ארץ מוצאם. כלומר האנגלים הביאו את יחסי הייצור הקפיטליסטיים לאמריקה הצפונית והספרדים – את יחסי הייצור הפיאודליים לאמריקה הלטינית.
הסיבה העיקרית לפיגורה של אמריקה הלטינית לעומת ההתפתחות המהירה של אמריקה הצפונית, נעוצה איפוא בשיטות הקולוניזציה השונות באזורים אלה.
שחרורן של מדינות אמריקה הלטינית מעול הקולוניאליזם הספרדי בתחילת המאה ה-19 הושג בעזרת האימפריאליזם האנגלי והאמריקאי (דוקטרינת מונרו 1823), שכרת ברית עם הפיאודלים הלטינו-אמריקאים במטרה לזרוק את הספרדים ולכבוש שוק למוצרי צריכה ולניצול חומרי גלם. מאז הכיבוש הספרדי ועד היום לא הגיעה אמריקה הלטינית לעצמאות כלכלית. היא עברה במישרין בין השלטון הקולוניאלי הספרדי לידי האימפריאליזם האמריקאי והבריטי. כל ניסיון לתיעוש וקידמה באמריקה הלטינית הוכשל על ידי האימפריאליזם. דוגמה לכך היא פרגוואי, שבעקבות הצלחתה בפיתוח תעשייה כבדה אירגנו האנגלים ב-1870 מלחמה בינה לבין ארגנטינה, ברזיל ואורוגוואי. במחצית המאה ה-19 היו חלקה הצפוני של אמריקה הלטינית והאזור הקריבי בשליטה אמריקאית ואילו הבריטים [שלטו] בדרום היבשת. בעקבות שתי מלחמות העולם, עם היחלשותה של בריטניה, הצליח האימפריאליזם האמריקאי לדחוק את רגליו של האימפריאליזם הבריטי ולתפוס את מקומו.
התהליך שתואר לעיל הביא בעקבותיו את היווצרות המבנה המעמדי המאפיין היום את החברה הלטינו-אמריקאית, עם הבדלים בלתי מהותיים הנובעים מהתפתחות אזורית שונה.
הבורגנות
הבורגנות הלטינו-אמריקאית מתחלקת לארבעה סוגים: הבורגנות האגררית או בעלי הקרקעות; הבורגנות המסחרית; הבורגנות הפיננסית; והבורגנות התעשייתית.
הבורגנות המסחרית עוסקת בעיקר בסחר חוץ. מספרה, יחסית לאוכלוסיה, קטן, אך יש לה השפעה רבה בקביעת תנועת ההון. הבורגנות הפיננסית היא בעלת הון רב ועוסקת בעיקר בבנקאות. הבורגנות התעשייתית היא המפגרת ביותר באמריקה הלטינית כתוצאה מהפיגור בתיעוש ביבשת.
באחדות מן המדינות קיימת תעשייה, אם כי לא בקנה מידה גדול, כמו בברזיל, ארגנטינה ומקסיקו. אך הבעלות עליה היא בידי בעלי הון זרים, בעיקר אמריקאים, ועל כן נמנעה התפתחות של בורגנות תעשייתית לאומית.
בתחילת המאה ה-19, בתקופת השתחררותה הפוליטית של אמריקה הלטינית מהקולוניאליזם הספרדי ועד סופה של המאה, היה הכוח הפוליטי כולו מרוכז בידי הבורגנות האגררית. המאבק הפוליטי, ההפיכות הצבאיות והתנועה הפוליטית, כולן הופיעו כתוצאה מן המאבק בין האינטרסים השונים של בעלי הקרקעות. חדירת האימפריאליזם האמריקאי והאנגלי, בעיקר בתחילת המאה הנוכחית, הביאה בעקבותיה את צמיחת הזעיר-בורגנות שממנה התפתחה הבורגנות הלאומית. בין 1870 ל-1915 נוצרו באמריקה הלטינית תנועות זעיר-בורגניות שנאבקו בבעלי האחוזות (דוגמה לכך היא המהפכה המקסיקאית 1917-1910). מהן התפתחו היסודות הראשונים של הבורגנות הלאומית, שהאינטרסים שלה נוגדים את אלה של בעלי האחוזות והאימפריאליזם.
המהות הזהה של שלטון הבורגנות לובשת צורות שונות במדינות השונות של אמריקה הלטינית. צורות שונות אלה הן תוצאה של תנאים חיצוניים ופנימיים שונים: מידת החדירה של האימפריאליזם; מידת העיור; מידת התיעוש וכדומה.
לפיכך אין משטרו של פרון הולם את האיטי ומשטרו של דובלייה אינו הולם את ארגנטינה.
את הצורות השונות לעיל נחלק לארבע קבוצות: פאשיזם; דמוקרטיה בורגנית; בונפרטיזם ורפורמיזם.
דוגמאות של משטר פאשיסטי נמצא בהאיטי ובברזיל; של דמוקרטיה בורגנית בשלטון התנועה הלאומית המהפכנית (מ.נ.ר) בבוליביה (1965-1952) ופרונדיזי בארגנטינה; של בונפרטיזם בשלטונו של פרון ורפורמיזם תחת שלטונו של פריי בצ'ילה.
נבהיר ביתר דיוק את הגדרותינו. בכינוי "פאשיזם" אנו מתכוונים למשטר שאינו מושתת על חוקה או חוק (האזרח משולל זכויות) ומרוכז בידי כת צבאית. במשטר של "דמוקרטיה בורגנית" נתפס רסן השלטון על ידי פלג של הזעיר-בורגנות הלאומית, המחסלת את האצולה האגררית ואת האוליגרכיה, שהחזיקה קודם בשלטון כבעלת בריתו של האימפריאליזם. הבורגנות אף מנסה להילחם באימפריאליזם עצמו.
את אדמותיהם של בעלי האחוזות הגדולים מחלק הממשל הבורגני לאיכרים ויוצר בדרך זו זעיר-בורגנות כפרית חדשה. את המשרות שהיו בידי הפקידות הקשורה במשטר האוליגרכי הישן היא מקצה לאנשיה, המשתדלים להיכנס לנעליה של הביורוקרטיה הקודמת.
לנגד עיניה ניצבת המטרה של הצבר הון ראשוני, שאותו אין היא מסוגלת לבצע בכוחות עצמה. היא יכולה איפוא או לפנות שוב אל עזרתו של האימפריאליזם (כגון בוליביה בתקופה ה-מ.נ.ר.) או לשתף במאמציה את המוני העם ואז מובטחת לה התערבותו הפעילה של הסי.אי.איי., כדוגמאות משטרו של אבראנז בגוואטמלה או גולאר בברזיל.
את ה"בונפרטיזם" מאפיין היותו ממשל "על-מעמדי" כביכול; הוא מתיימר לשלוט בשם העם כולו, כגון בארגנטינה בתקופת פרון, כאשר הביקוש הרב באירופה למוצרי חקלאות ארגנטיניים (בשר וחיטה) איפשר הקצאת תגמולים כלכליים מוגבלים לכל שכבות העם. עם חלוף הגאות הזמנית, חייב ה"בונפרטיזם" להחליט על כיוון התפתחותו: עם העם או עם הבורגנות, ובכך הוא נופל.
"הרפורמיזם" אינו משנה את מהותו של המשטר הבורגני; הצבא, המשטרה, הכנסייה, הכל נשארים במקומותיהם. במצע שלו לא מוזכרת העברת אמצעי הייצור לידי העובדים; כמו כן נשמרים כל היחסים החברתיים המושתתים על הבעלות הפרטית ביחס לאמצעי הייצור.
המהפכה הבורגנית באמריקה הלטינית – לא פרצה וגם לא תפרוץ. טענה זו נכונה לגבי כלל היבשת; אך אי אפשר לשכוח כי במדינות אחדות קיימות שכבות מסוימות של הבורגנות, היכולות לתרום את חלקן במאבק ההיסטורי המתחולל. יחד עם זאת אין לה, לבורגנות הלטינו-אמריקאית, הכוח לעשות מהפכה בעצמה. מהפכה נזקקת לשינויים מרחיקי לכת ולעוז רוח רב כדי לחוללם; הבורגנות הדרום אמריקאית איננה מסוגלת ללכת בעקבות הבורגנות הצרפתית בימי המהפכה, משום שאיננה תוצרת של התפתחות כלכלית, מדינית ורעיונית עצמאית. היא תלויה ברמ"ח איבריה באימפריאליזם, היא נעדרת יוזמה, הון ועניין במהפכה. על כן, משטרו של פריי בצ'ילה מדגים את הגבול העליון של הישגיה.
הפרולטריון
אי אפשר להתעלם מן השינויים שחולל האימפריאליזם באמריקה הלטינית. הוא הביא עמו את צורות הייצור הקפיטליסטי – אם גם במידה מוגבלת. קפיטליזם זה נמצא בפיקוחו של האימפריאליזם (כגון ה"סטנדארד אויל", ה"יונייטד פרוט קומפ.", ה"אנאקונדה מאיין"). באזורים מסוימים של היבשת הלטינו-אמריקאית (סאו פאולו, בואנוס איירס, מקסיקו סיטי) נוצר, עקב חדירת הקפיטליזם, פרולטריון בעל הכרה מעמדית. פירושו של דבר, כי לצד בעלי האחוזות הגדולות, הקשורים קשר בל יינתק באימפריאליזם, צמח והתפתח מעמד פועלים המרוכז במקומות ספורים והשואב מכך את כוחו.
חלקו של מעמד הפועלים הוא, עם זאת, כה זעיר, שאין ביכולתו לחולל את המהפכה לבדו. אין גם לצפות בעתיד הנראה לעין לפרולטריזציה של המוני האיכרים ולפיכך לא למהפכה פרולטרית נוסח מרכס. אם כי אין בכוחו של הקפיטליזם להצמיח פרולטריון של ממש, הוא מקים שכבת "לומפן-פרולטריון" המונית, המורכבת מאיכרים הבאים העירה כדי למצוא שם אמצעי מחיה אך אינם נכנסים לעבודה יצרנית אלא חיים בשולי הכרך (כגון רוכלים, רועי זונות וזונות, מצחצחי נעליים וכו'). הם מתגוררים בפרברי העיר ומהווים – כמו במקרה של מקסיקו סיטי – עד 40% מאוכלוסייתה החיים בתנאי עוני מחפירים.
בהעתקת המאבק המזוין מן הכפר אל העיר יכול הלומפן-פרולטריון למלא תפקיד חשוב.
האיכרות
המדינות הלטינו-אמריקאיות הן בעיקר מדינות איכרים, אך אי אפשר לנתח את מעמד האיכרים הלטינו-אמריקאי באותן נוסחאות שבהן אנו מנתחים את שכבות האיכרים במדינות שבוצעה בהן רפורמה אגררית, משום שרפורמה זו יצרה בורגנות כפרית בעלת עוצמה. בניתוח תפקיד האוכלוסיה הכפרית הלטינו-אמריקאית יש לקחת בחשבון את העובדה שהיא לא התפתחה למעמד בורגני כפרי, אלא
להיפך, נשארה כמעט כולה מנוצלת. האיכרים הלטינו-אמריקאים הם המון רב המחולק לשכבות שונות ולמגזרים חברתיים שונים. המשותף לצמיתים ולפרולטריון חקלאי הוא היותם חסרי כל ומנושלים. קיים גם מספר קטן של זעיר-בורגנים חקלאים המנוצלים על ידי המונופולים הזרים. משתמע מכך שיש לראות את האיכרים הלטינו-אמריקאים כאוכלוסיה מנוצלת הנמצאת מחוץ לערים. מתיאור זה יש להסיק שהאיכרים הלטינו-אמריקאים על שכבותיהם השונות מהווים כוח מהפכני בעל חשיבות ראשונה במעלה.
המהפכה הקובנית
מבחינה תיאורטית פעלה המהפכה הקובנית להחזרת שמו הטוב של המרכסיזם ביבשת הלטינו-אמריקאית. המפלגות הקומוניסטיות המסורתיות היו כבולות במגבלותיו של המרכסיזם בנוסח הסובייטי, ועל כן לא העלו על דעתן את האפשרות של הפלת המשטר הקיים במאבק מזוין. מפלגות אלה העתיקו למציאות דרום אמריקאית דגמים אירופיים של מאבק פוליטי והסתפקו בהם (יוצא דופן הוא המרכסיסט הפרואני מאיראטגי, אשר ניתח את המצב בפרו במונחים מרכסיסטיים).
בחיבורו על מלחמת הגרילה כותב צ'ה גווארה על שלושת הדברים שאותם יכולות התנועות המהפכניות ביבשת אמריקה הלטינית ללמוד מניסיון המהפכה הקובנית, והם:
א. שיש לאל ידם של כוחות העם לנצח צבא סדיר;
ב. שאין זה הכרחי לחכות עד הבשלתם הסופית של תנאי המהפכה, אלא שההנהגה עצמה יכולה לחולל את הנסיבות הדרושות לפרוץ המהפכה;
ג. שעיקרו של המאבק המזוין במדינות התת-מפותחות של אמריקה הלטינית יתרכז באזורים חקלאיים.
כפי שאמרנו, עם ניצחונה של המהפכה הקובנית הועמדה על הפרק שאלת תפיסה בכוח של השלטון, אפשרות ממנה התעלמו לחלוטין המפלגות הקומוניסטית גם בימי מלחמת אזרחים קשה, כמו בקולומביה בשנות 1949 ו-1957. תוצאה אחרת של המהפכה הקובנית היא צמיחתם של מיני אירגונים ותנועות השואפות לחולל במדינותיהם את אותן התמורות שחוללה בקובה תנועת ה-26 ביולי. לדוגמה: בגוואטמלה פועלת כיום תנועתו של יון סוסאה; בוונצואלה קיימות תנועות המודרכות על ידי דוגלאס; בפרו פועל "מיר" וכו'.
בסיכום: המהפכה הקובנית שמה קץ לפטליזם ולייאוש ששררו ביבשת כולה, שגרסו כי אי אפשר לתפוס בכוח הזרוע את השלטון ולהחזיק בו.
המאבק המזוין
המאבק המזוין תחילתו בכפר ולא בעיר, באזורים ההרריים ולא בשפלה (פרט, אולי, לאורוגוואי וצ'ילה היוצאות מכלל זה).
אמנם היו כמה ניסיונות למהפכה נוסח אירופה, אך כולם הסתיימו בכישלונות ומפלות. הדוגמה האחרונה של מהפכה מעין זו ניתנה ברפובליקה הדומיניקנית, שם החל התהליך המהפכני בתנועת מחאה פוליטית, ועבר מהר מאוד להתנגשויות מזוינות ברחובות הערים, שהוליכו לניצחון מיידי ולתפיסת השלטון. אולם סופו של ניסיון זה ידוע לכל.
לעומת זאת, המאבק המתחיל בחבלי ארץ לא עירוניים נהנה מיתרונות מרובים: ההנהגה המהפכנית יכולה להכין את התנאים למאבק המושתת על המוני העם (יצירת מוקד גרילה) וכן יכולה היא להגיע משם לשכבות מנוצלות אחרות.
יתרון אחר הוא הכרה יסודית של שטח הפעולה; על כן קשה לו, לצבא האוליגרכיה העירוני ביסודו, לדכא מאבק זה באותה המהירות שהוא יכול לשתק שביתת פועלים או הפגנות סטודנטים (כאן ללוחמי הגרילה כושר ניידות רב הרבה יותר).
עם זאת, אין המדובר ב"מרד כפרי", אלא במהפכה המתחילה בכפר. העומדים בראש המאבק מן הדין שיהיו בעלי הכרה מרכסיסטית-לניניסטית עמוקה. העומדים בראש חייבים להיות בו בזמן נותני הכיוון הפוליטי והצבאי.
אופיה הפוליטי של הגרילה טמון בהיותה גרעין של צבא העם. ביכולתה לחדור לכל שכבות העם ולארגן אותן על אותו הבסיס המהפכני. במידה שתהליך החדירה והאירגון מתחזק והולך, עולה על סדר היום שאלת הבסת צבאות האוליגרכיה וחיסול מנגנונה המדיני.
עצם המאבק המהפכני מקנה למשתתפיו תודעה חדשה; תודעה זו היא פועל יוצא של פעולות ההסברה של ההנהגה מצד אחד ושל הדחף החומרי הפנימי של ציבור האיכרים.
בתנאים השוררים במרבית מדינות אמריקה הלטינית ימלא חיל החלוץ של הפרולטריון, המפותח ביותר מן הבחינה הפוליטית, את תפקידו המהפכני על ידי הצטרפותו למאבק הגרילה, כאשר יעמיד את עצמו בראש צבא העם ויוביל את המוני האיכרים המנושלים להכרת תפקידם החברתי הכלל אנושי.
לסיכום: את גוף המהפכה מהווים המוני האיכרים, שהם גם רוב רובה של האוכלוסיה וגם השכבה המנוצלת ביותר. אך כדי להצליח במאבק לשחרור כלכלי, חברתי ופוליטי, זקוקים האיכרים להנהגה בעלת תפיסת עולם מרכסיסטית-לניניסטית.
