הקטעים [הבאים] לקוחים מתוך ספרו של ס. יזהר, "חירבת חזעה", שנכתב במאי 1949. הוצאת הקיבוץ המאוחד. ליקט והביא לדפוס: א. כהנוב.

 

 

...מוטב לפתוח אחרת ולהזכיר מיד את זו אשר מלכתחילה היתה תכלית כל אותו היום. אותה "פקודת המיבצע" מספר כך וכך, בכך וכך לחודש, ואשר בשוליה, בסעיף אחרון, המכונה סתמית "שונות", היה אמור על פני שורה וחצי, שאם כי יש לבצע את המשימה בהחלטיות ובדייקנות, הרי, מכל מקום, "אין להרשות התפרצויות – כך היה כתוב – והתנהגות פרועה", וגם זה בא ללמדך מיד, כי יש דברים בגו, ושהכל ייתכן (ועם זאת, מתוכנן וצפוי מראש). ואין להעריך נכונה סיפא נכוחה זו אלא לאחר שתחזיר את הרישא, ותסקור גם את הסעיף הנכבד "ידיעות", שהתריע מיד על סכנה מתעצמת של "מסתננים" ושל "גרעיני כנופיות" ושל (וזה יופי של ביטוי) "שליחים במשימות אויבות"; וגם את הסעיף שלאחריו, הנכבד ממנו, שהיה מדבר בפירוש על כך שיש "לאסוף את התושבים החל מנקודה פלונית (עיין במפה המצורפת) ועד לנקודה פלונית (עיין באותה מפה) –  להעמיסם על המכוניות ולהעבירם מעבר לקווינו; לפוצץ את בתי האבן ולשרוף את בקתות החומר; לאסור את הצעירים ואת החשודים, ולטהר את השטח מ'כוחות עוינים'," וגומר וגומר – שכן עתה יסתבר בכמה הרבה תקוות טובות ונכוחות ניטענו היוצאים כשהושם עליהם כל ה"לשרוף-לפוצץ-לאסור-להעמיס ולשלח" הזה שיקומו וישרפו ויפוצצו ויאסרו ויעמיסו וישלחו ברוב דרך ארץ ומתוך מתינות שבתרבות דווקא, וזה לך אות לרוחות מנשבות, לחינוך טוב ושמא גם לנשמה היהודית, זו הגדולה.

הגמל והנפש

– "מי אתה, מה אתה, מנין אתה ומה חפצך?" היו כלולים במלה האחת שדיבר אליו מוישה לאמור: "א'ש?" בניגון טעמים ומעוג של אגודל ואצבעתיים.

– "הגמל, יא חוואג'ה – החפצים – ניקח ונלך מכאן, תבוא עליכם ברכה, ניקח את הגמל ונלך..."

– "אסמע יא ח'תיאר!" אמר לו מוישה – שמע נא הזקן!

– "הי נעם, יא חוואג'ה, אללה יעטיך יא חוואג'ה", ריחרח הזקן מיפנה לטובתו והיה נכנע ומסור ומקווה ומפלל ונכון לכל.

– "בחר לך", אמר מוישה: "נפשך או הגמל".

– "חוואג'ה!" נבעת הזקן.

– "יא נפשך יא ג'מל!" הקפיד מוישה ומשך בהברות ובגביניו: "ושמח שאין קוטלים אותך!"

– "חוואג'ה", היה הזקן קרוב לבכי – הניח ידו על לבו, אללה, ניסה לומר. "בחיאת אללה", נשבע לפתע והכה על לוח לבו סב השיער, ניכר היה שחסרה לו מלה אחת גדולה ומסבירה ומשכנעת. "אנחנו הולכים – הולכים", אמר הזקן, "אין לנו כלום, הנה הכל נשאר", הראה על האדמה מסביב או על בית מסוים, "רק קצת לבוש וכסות", רהט לשונו להספיק לדחוס הרבה הסברה למיעוט שהות ופרש כפות ידיו, כאדם לפני אלוהיו.

– "יאללה!" גזר מוישה: "אימשי, יאללה!"

מים לקן נמלים

כאן הלמנו לפתע קול נפץ עז ועמוד עשן לבן התפרץ מבוהל מתחתית הכפר (מיד אצה הדממה וטישטשה את הרעש, אבל לא את הפתיעה). וכשתלינו עינינו במוישה הסביר פשוט כי החבלנים הנה זה החלו במלאכתם, ואנו, אם כך, עומדים לסיים את תפקידנו.

– "בסך הכל? אז מה – לא עשינו היום כלום!" אמר גבי ובלם את חוטמו ושיחרר את המקלע.

מיד תכפו שני נפצים אדירים שנראו כמין שלפוחיות שהתנפחו והתנפחו במהירות אין קץ עד גודל אימים והתפקעו, כשעולם של דממה מצלצלת נוהר וחוזר ונשפך לבור הגדול שנתרוקן אבל, כזרם מים לקן נמלים היה שמע הנפצים לבורחים, אשר גם בלי משקפת יכולת להבחין בהתרוצצות מתגברת ובחיפזון מואץ, קולות רחוקים נשמעו וגם קולות מן הכפר ששתק עד כה, קולות צווחה, וקולות פחדים וכמה יריות.

סוף פסוק

ואולם כשהתפוצץ פתאום ברעם מחריש ובעמוד אבק גבוה בית אבנים, שתקרתו נראתה מכאן עולה בכמין שלווה, שטוחה כולה ושלמה, כמות שהיא, ולפתע בגבהים מתפוררת ומתבקעת ונופלת רגבים רגבים, פירורים פירורים, באבק ובברד אבנים, קפצה אשה אחת שהבית כנראה ביתה, ופרצה ביללה פראית, והתפרצה לרוץ שמה כשהתינוק בידיה ועוד אחד, חלכה שכבר עומד על רגליו, אחוז בכנף בגדה, והיא צורחת ומראה בידיה, ומדברת ומשתנקת, וכבר רעותה קמה, ועוד אחת, וישיש אחד קם, ואחרים היו מתרוממים וזו התחילה לרוץ, כשתינוקה הטפול לכנף בגדה נגרר רגע ומתמוטט ארצה וגועה בבכי ועכוזו השחום חשוף. יצא לקראתה בחור שלנו וגער בה לעמוד. פתחה זו והחלה מתנה דבריה בצוויחה נואשת ומתופפת בידה הפנויה על לבה. בבת אחת הבינה, כנראה, שאין זה סתם להמתין תחת גמזוזי השקמה, לשמוע מה רוצים היהודים ולחזור הביתה, אלא שזה סוף פסוק לביתה ולעולמה, והכל חשך ומתמוטט, פתאום הכירה במשהו, לא מושג, נורא, לא יאומן, ניצב לפניה אין חציצה, ממשי ואכזר, גוף אל גוף ואין להשיב עוד.

צרכנייה ובית חינוך

 "אתה שמע מה שאומר לך!" אמר מוישה ועיניו ביקשו את עיני. "לחירבת, מה-שמה-זאת, יבואו עולים, אתה שומע, ויקחו את האדמה הזאת, ויעבדו אותה ויהיה כאן יופי!"

כמובן, וכי מה? אדרבא! כיצד לא שיערתי מראש. חירבת חזעה שלנו. שאלות שיכון ובעיות קליטה! והידד נשכן ונקלוט, ועוד איך: נפתח צרכנייה, נקים בית חינוך, אולי גם בית כנסת. יהיו פה מפלגות. יתווכחו על המון דברים. יחרשו שדות ויזרעו ויקצרו ויגדילו מעשים. תחי חזעה העברית! מי יעלה על לב שהיתה פעם איזו חירבת חזעה, אשר גירשנו וגם ירשנו. באנו, ירינו, שרפנו, פוצצנו, הדפנו ודחפנו והגלינו.

ילד אין אונים

ראינו אז אשה אחת שעברה בתוך קבוצה של שלוש-ארבע אחרות. אחזה ידו של ילד כבן שבע. היה בה דבר מיוחד. נראתה תקיפה, מתאפקת, סמורה ביגונה. דמעות, שכאילו אינן שלה, התגלגלו על לחייה. וגם הילד היה מייבב מעין "מה עשיתם לנו" חשוק שפתיים. נראה היה פתאום שזו היחידה היודעת מה יש כאן בדיוק. עד כדי שהרגשתי שבוש אני בפניה. והשפלתי עיני. זה היה כאילו צעקה שוועה מהליכתם, מין "ארורים" שונא. ראינו גם איך היא גאה מהראות לנו קורטוב של תשומת לב. הבינונו שהיא אם-לביאה, וראינו שקמטי התאפקות ורצון לשאת בגבורה הקשו תווי פניה, ואיך עתה, כשאבד עולמה – לא רצתה להישבר לעינינו; ומרוממים בכאבם ובצערם מעל הווייתנו שלנו – המרושעת – עברו דרכם, ועוד ראינו איך מתרחש לו בלבו של הילד משהו, אשר כשיגדל לא יוכל להיות אחרת מאשר נחש-צפעוני, אותו זה שהוא עתה בכי ילד-אין-אונים.