בימים אלה נפתחת השנה הרביעית למלחמת "ששת הימים". ברור כי מלחמה זו, שהיתה אמורה להביא על ישראל שלום וביטחון, רק פתחה את הפרק האלים ועקוב הדם ביותר בתולדות הציונות. במשך שלוש השנים האחרונות התפתחה המלחמה בקצב גובר והולך עד שאין יום בלי שנשמע על מותם של חיילים, אזרחים וילדים נוספים, על הפגזות, הפצצות ופיצוצים. מספר הקורבנות הולך וגדל בכל חזית – לאורך קווי הפסקת האש, בשטחים הכבושים ובישראל גופה. המצרים, הנהנים מסיוע סובייטי מצד אחד, הפלשתינאים, הנהנים מתמיכת ההמונים הערביים מצד שני, עומדים במערכה חרף כל התחזיות אשר ניבאו את התמוטטותם המיידית לפני יותר משנתיים.
בתנאים כאלה של מלחמה כמעט טוטלית בין שני העמים נוטה כאב האבידות לסנוור את הנשארים ולחזק אצלם גישה רגשית לחלוטין, המורכבת בחלקה מצער ובחלקה מרצון לנקמה. רגישות מסוכנת זו היא הרקע הציבורי למדיניות פעולות התגמול של משרד הביטחון מ-1949 ועד היום. עלינו להיות מסוגלים, אפילו בתנאים הנוכחיים, לחשוב ולבחון מדיניות זו לפני שנרשה לספסרי המלחמה לספח את החללים למטרותיהם ולהפוך את הקורבנות לאחר מותם למתנדבים. ואם אנו מוכרחים לשכנע את עצמנו כי חברינו לא נפלו לשווא, הבה נאמר כי נפלו למען ניזכר בכך שהמלחמה אינה מדיניות, שכוח אינו נימוק וכי אין במלחמה צד אחד שיש לו מונופול על אהבת בנים או אחים, מונופול על הסבל או על האבל האמיתי. כי אמת עצובה וקשה היא שבני דורנו נופלים יום יום למען מדיניות שאף יוזמיה אינם טוענים כי תכליתה שלום, אלא החזקת מעמד. פירושו של דבר לחיות או למות במלחמה של היום כדי להבטיח את הגשמת החזון הציוני הנושן לדורות הבאים. בעת שממשלת ישראל מסבירה בעולם ובארץ כי אנו נלחמים על קיומנו וכי הערבים עומדים להשמידנו, היא נוקטת למעשה בקביעת עובדות על ידי הכוח, תוך כדי הגשמת מטרות לטווח ארוך. וכך כל מדיניותנו לגבי שאלת השלום מסתכמת בהחזקת מעמד וב"הבטחת ביטחוננו".
גישה זו, המתעלמת באופן מוחלט מזכויות הערבים בארץ – שאף אי הכרתם את זכויותינו במשך תקופת זמן ארוכה אינה יכולה לבטלן – הינה גישה פוליטית ולא תגובה מובנת מאליה למצב של חוסר ברירה. גישה זו היוותה יסוד לתורת ה"ביטחוניזם" של בן גוריון, פרס, דיין וכו' בשנות החמישים. היא הפכה מאז מלחמת 67' לדוקטרינה הרשמית של מדינת ישראל. תורה זו מורכבת משתי נקודות עיקריות ופשוטות:
1. אף פליט אחד – כי החזרת פליטי 48' לתוך תחום הקו הירוק פירושה "חיסול האופי היהודי של ישראל" – כלומר השמדתה.
2. הערבים יעשו עימנו שלום כאשר הם יבינו, תחת מכותינו החוזרות ונשנות, שלא כדאי להם להילחם בנו היות ולא יוכלו לנצחנו לעולם.
שתי נקודות אלו מהוות יסודות למדיניות הישראלית בסכסוך ואין זה פלא שהנחות אלו מובילות לשפיכות דמים מתמדת ולחורבן.
* * *
האמת היא, כי התעקשות ישראל במשך יותר מעשרים שנה שלא להכיר בזכויות העם הערבי שישב בארץ לפני קום המדינה, בנוסף לטענה כי אין בעיה פלשתינית אלא במזימותיהם של עסקני הליגה הערבית, תרמו במידה ניכרת להיווצרות תודעה לאומית פלשתינאית בקרב אותם הערבים שנשארו מחוץ לחלוקת המזרח התיכון (כפי שסידרוה ביניהן הציונות, הריאקציה הערבית והמעצמות הגדולות בין 1917 לבין 1949). האמת היא, כי אי השלמת הפלשתינאים עם גורלם כפי שנקבע על ידי הקואליציה הנ"ל היוותה את אחד הגורמים למלחמת 67'. אך תוצאות המלחמה האחרונה, יותר מכל דבר אחר, חיזקו מגמה זו: הפלשתינאים – כלומר, בלשון ציונית, ערביי ארץ ישראל – מאוחדים מחדש על ידי סיפוח הגדה המערבית ורצועת עזה לישראל, מלוכדים על ידי הכיבוש, מאורגנים בהתנגדותם אליו, מחוזקים בהחלטיותם על ידי מדיניות הדיכוי והעונשים הסביבתיים, קמו ככוח וגורם עצמאי ממנו אי אפשר יהיה להתעלם בלי לחסלו. עם התמיכה, הכנה או הצבועה, של רוב המשטרים הערביים, וכשהם מלווים באהדתם של המוני העולם הערבי כולו, הקימו הפלשתינאים בלבנון ובירדן "מדינה בתוך מדינה" ממנה הם פועלים נגד ישראל וכך גורמים לפעולות תגמול המחמירות את ההסלמה במישור המדינות והממשלות הערביות.
מאידך הוכיחו שלוש השנים האחרונות כי מצרים לא נכנעה ולא הסכימה לתנאים של ישראל למרות כיבוש סיני וההפגזות מעבר לתעלת סואץ החסומה. להיפך, המשטר המצרי שאופיו המעמדי אינו מאפשר לו לגייס את המוני העם, התחיל להתבצר בעזרת ברית המועצות; דבר שאינו יכול אלא לחזק את תלות ישראל באסטרטגיה האמריקאית באזור.
השטחים הכבושים, שממשלת ישראל מכנה "מוחזקים" כלפי חוץ ו"משוחררים" כלפי פנים, אמורים היו, לדברי חכמי היום השביעי, להוות בשבילנו קלף אותו נוכל להחליף תמורת שלום אמת עם הערבים. אך קלף זה התגלה כמלכודת הנבזית ביותר אותה הניחה ההיסטוריה בפני התנועה הציונית. אוכלוסיית השטחים הכבושים – בעיקר הגדה המערבית ורצועת עזה – יצרה במהרה לאחר הכיבוש את מעגל הקסמים הידוע של כיבוש והתנגדות, דיכוי וטרור, בוז הכובש לשנאת הכבוש. חוסר הבהירות של עמדת ישראל לגבי עתיד שטחים אלה, מעשי ההתנחלות, השקעות ההון וניצול כוח העבודה בשטחים אלה הופכים את ישראל לדרום אפריקה חדשה, עם שהם מגלים אותה בתור שכזו לעיני חלקים הולכים וגדלים של האנושות.
בתוך ישראל עלתה אווירה של תוקפנות שוביניסטית ושל חוסר סובלנות; תביעות צודקות של פועלים נדחות בשם הביטחון. העיתונות קוראת לשובתים חבלנים, אנשי רוח המשמיעים ביקורת מכונים תבוסתנים ומתנגדים פוליטיים נחשבים לבוגדים. אך ברור לכל אדם שפוי בדעתו כי רגישות יתר זו משקפת חוסר ביטחון עצום, אותו אין השחצנות של הפטריוטים שלנו יכולה להסתיר. והוגן יהיה להודות בכך שהמצב באמת מדאיג וכי אנו חיים בלחץ כה גדול, עד שאנו נמלטים אל שאיפות ותקוות מנותקות לחלוטין ממציאות המלחמה המתנהלת יום יום. כאילו חובתנו מבחינת השמירה על המורל היתה לדחות כל מחשבה צלולה ובוחנת לגבי המצב הקיים.
כך שהנוסחה המקובלת ביותר בישראל הינה "אין ברירה", נוסחה המסכמת את דבקות העם בגירסת מנהיגיו, לפיה אין לישראל אפשרות כלשהי לגבש יוזמה מדינית בסכסוכנו עם הערבים.
נכון הוא הדבר כי לרוב העם בישראל, למרבית האנשים והנשים החיים מעבודתם והחסרים כל יכולת קונקרטית להשתתף בהחלטות ובהכרעות מדיניות, אין בתנאים הנוכחיים אפשרות לשנות את המצב. אין ברירה אלא ללכת לעבוד בכדי לאכול, ללכת למילואים כאשר מגיע הצו, לחזור לעבודה ולקוות שאותם פוליטיקאים המבטיחים חליפות שלום וביטחון, יצליחו לממש את הבטחותיהם. ברור כי כל עוד הפועל, המון העמלים בעיר ובכפר, לא יחזיק בידיו שלו את השלטון, הוא לא יוכל אלא לבצע את המדיניות הנקבעת בשבילו על ידי המנהלים, עסקני המפלגות, מנהיגי ההסתדרות, פקידי הסוכנות וקציני צה"ל.
מי אינו רואה היום כי אלה המתיימרים להיות מנהיגי העם – הדוברים בשם העם בזכות השתלטותם על אמצעי הקומוניקציה, המעודדים את החלוציות מכיסאותיהם, המטיפים לצנע מווילותיהם, העיתונאים מלקקי השלטון – אף אינם טוענים כי מדיניותם מסוגלת להביא לדור שלנו שלום. המלחמה, הם אומרים, היא טבעית, הגיונית ובלתי נמנעת ועלינו להיות חזקים וחופשיים מאשליות.
עלינו ללמוד היסטוריה ולבדוק מה קורה לחזקים. עלינו להסתכל סביבנו ולהבין כי במאה העשרים, כאשר כל בני האדם ברחבי העולם תובעים חופש ושוויון, לא יוכלו שניים וחצי מיליון ישראלים, ואפילו המפותחים ביותר, לשלוט ולכפות את רצונם על שמונים מיליון ערבים. עלינו להבין כי אלה הסומכים על אויבי הערבים באירופה ובצפון אמריקה אינם אלא מוסיפים את המוני אסיה, אפריקה ודרום אמריקה לרשימת אויבינו. עלינו ללמוד את ההיסטוריה העצובה של מדיניות הכוח ביחסינו עם ערביי הארץ או האזור. כל הסכסוך בצורתו הנוכחית אינו אלא שלב בתהליך בן חמישים שנה. ניסיונותיה החוזרים של הציונות להעלים מעיני היישוב בארץ ומעיני העולם את הפגיעה בזכויותיהם של ערביי ארץ ישראל-פלסטין לא העלו דבר, פרט להסלמה מתמדת של סכסוך המעמיד מול ישראל את העולם הערבי כולו.
וכך אומרים מנהיגינו, הדתיים כמו ה"חילוניים": לא על הכוח כי אם על סגולתנו נבסס את קיום ישראל. אולי לא נהיה חזקים בתעשייה ובחקלאות, אך נהיה גיבורים. כי אנו העם הנבחר, העם ללא ברירה, שבכל דור ודור קמים עליו להכחידו. אך כל היודע תולדות ישראל חייב לדעת כי אין סגולה מונעת חורבן וכי אין הצדק עניין של תורשה משפחתית.
האמת העלובה היא שכל הבלבול הפסוודו-תנ"כי הזה, שטיפת מוח האזרח המתוכננת על ידי הקואליציה הממשלתית של "מנהיגי הפועלים" ושל רבני המפד"ל, כל השימוש וכל הסילוף שעושים בכתבי הקודש, מכוון למטרה אחת מרכזית: לרתום את המוני העובדים בישראל למדיניות היד החזקה, סיפוח השטחים והברית עם האימפריאליזם האמריקאי אויב עמי כל העולם. כל המסע הרעשני הזה סביב ירושלים, חברון וזיקת העם היהודי ל"מקורות מחצבתו", מכוון להשתיק את ההכרה כי קיימת דרך אחרת; כי קיימת לא נוסחת קסם אשר תביא שלום מהיום למחר, אלא ברירה: כלומר – אפשרות לבחור בכיוון אחר ולהתחיל במאבק שתכליתו איננה החזקת מעמד כי אם שלום צודק בין העמים באזור, תוך כדי הכרה באינטרסים המשותפים לכולם.
איננו מתחמקים מעובדה בולטת זו: אין הברירה הזו קלה. אין היא "ריאליסטית", כלומר, אין היא נשענת על הכוחות השליטים באזור וגם לא על הכוחות השולטים עתה בעולם. ברירה זו מניחה מאבק ארוך למען שינוי פני החברה והפלת הסדר הקיים, בישראל כמו בשאר המזרח התיכון. אך כל ברירה אחרת עלולה להוות אובדן ישראל – לא רק המדינה אלא גם העם.
* * *
המלחמה האמיתית, המלחמה היחידה שאותה כדאי ללחום, זו המלחמה נגד הקפיטליזם. כלומר נגד הניצול, העוני, הבורות ושלטון המעטים. נגד האימפריאליזם, כלומר נגד שלטון ההון הזר, המיליטריזם, נגד המלחמה כדרך לפתרון בעיות החברה, נגד הגזענות והשוביניזם, נגד הכפייה הדתית, האפליה העדתית, השנאה והרצח ההמוניים והשפלת האדם בידי בעלי הידע הטכני. ההתנגדות לאויבים אלה היא עניין משותף להמוני כל העולם, וגם באזורנו מרבית האנשים הפשוטים, ערבים כיהודים, אינם מרוויחים דבר מהמשך המלחמה בין העמים, המקיימת בשני צידי החזית את מבנה השלטון הפריווילגיוני, בו אין לעמים עצמם "ברירה".
רק כאשר העם בישראל ישמיע בעצמו קול אחר מזה של גולדה, דיין, בגין וכו', אפשר יהיה לצפות לשינוי במחנה הערבי – והפלשתינאי במיוחד – לגבי זכויות האומה העברית. כל עוד נהיה תלמידים נאמנים של מורינו הציוניים על כל זרמיהם, נהיה חייבים להתחלק באחריות על המצב. עלינו לברר לעצמנו כי אין בינינו לבין מנהיגי המדינה אינטרס משותף. כי בישראל, כמו באזור ובעולם, מרבית העם, למרות שטיפת המוח, רוצה בלחם, בשלום ובחופש. והוא נלחם כי הוא מאמין שמלחמתו מהווה דרך לחיים. אך מנהיגי ישראל רואים במלחמתנו דרך להגשמת מטרות מדיניות אותן כדאי לשקול היטב לפני שנסכים לתת עליהן את חיינו; אין לעם בישראל צורך להקריב את חייו ואת שלומו על מנת להבטיח את המשך המאבק למען התרבות האירופית, המחנה האמריקאי או עליונות האדם המערבי. אין לעם בישראל עניין בדרך אשר תובילו למצדה חדשה או תסגור בפניו כליל את האפשרות לבנות לו עתיד באזור זה.
הבלטת הקרע בין העם לבין מנהיגיו הנוכחיים והעמקתו, זו היא הדרך היחידה לגאולתו של העם.
