לפני כחודש, כשהצבא האמריקאי החל בפלישה לקמבודיה, כינה זאת סגן הנשיא אגניו כ"אור בקצה המנהרה" במלחמה בדרום-מזרח אסיה. הגנרלים האמריקאיים בסייגון הכריזו בקולי קולות על ניצחונות מזהירים, ולא חסכו שום מאמץ להסיע לארצות הברית את השלל שנתפס במחבואי הווייטקונג. הם מצביעים על הצלחות צבא דרום-וייטנאם כהוכחה לכך שהניסיון להעביר את המאמץ המלחמתי על שכם הווייטנאמים נוחל הצלחה. הם טוענים כי ההצלחות בקמבודיה הסיטו את מתקפת הקומוניסטים לאחור בשישה חודשים לפחות, אם לא בשנה תמימה.
עם זאת, מתחת למעטה זה, אפילו הנצים שבין המפקדים האמריקאיים הנלחמים בחזית קמבודיה הגיעו כיום למסקנה כי הפסידו את מלחמת וייטנאם. הם יאמרו לך כי לא הובסו בחזית אלא על ידי הפוליטיקאים והמפגינים שבעורף.
ניצחונות מרעישים
הם מצביעים, ובצדק, על ניצחונות טקטיים מזהירים שנחלו בשנה החולפת. הם מסוגלים להראות כי בחודש שחלף חלה ירידה דרמטית בפעילות האויב ברחבי וייטנאם. הם מאמינים, וכנראה בצדק, כי יידרש זמן רב עד שהקומוניסטים יצליחו להקים מחדש את צבאם לאחר הרס המחבואים בקמבודיה.
הבעיה המכרעת לגבי האמריקאים היא בכך שאין להם להיכן להתקדם. בעוד שבכל מלחמה שימש כל ניצחון כמבוא להתקדמות
נוספת, הרי כאן בהודו-סין מכיר הצבא האמריקאי בכך כי אין לפניו מטרה להתקדם אליה.
פרט להסתערות על האנוי או התקדמות לעבר פנום-פן, הרי בבוא תאריך הנסיגה – בשלושים ליוני – יש להם רק אפשרות אחת: לסגת חזרה לווייטנאם ולהמתין עד שהאויב ייטול מחדש את היוזמה.
התיאוריה שהנחתה את המנהיגות האמריקאית בפלישה לקמבודיה היא שפלישה זו איפשרה רווח זמן בו ניתן לבסס את דרום-וייטנאם: מהתקדמות באימון צבא דרום-וייטנאם וכוחות העזר השונים, הרחבת "השקטת האוכלוסייה", ביסוס התמיכה במרשל קי ותיו, מתן מרווח נשימה לווייטנאמים בו יתכוננו לפינוי האמריקאי הגדול מדרום-מזרח אסיה.
אך בעמקי לבבם יודעים אותם אמריקאים, המכירים את וייטנאם היטב, עד כמה קלושים הסיכויים לממש זאת. אמנם בחודשים שחלפו השתפרו מאוד יחידות צבא וייטנאם, אך בחשבון אחרון נכונותו ויכולתו של צבא כלשהו להביס את האויב נקבעות על ידי עוצמת החברה שבעורף. האקלים שהאמריקאים יותירו אחריהם הוא אקלים של פשיטת רגל מוחלטת. מצב הרוח של האוכלוסייה הוא כזה שאין שום צבא, יועצים, פוליטיקאים או סיוע כלכלי מצד ארצות הברית מסוגלים לשנותו. משטרם של קי ותיו חמוש כהלכה אך בלתי אהוד. אין כביש במדינה שניתן לנסוע בו ללא ליווי מזוין ביום ובוודאי בלילה.
ההשפעה המכוונת שבחינוך דור שלם להצטיינות במלחמות ביטלה כל אפשרות של הכשרת מנהיגות מחוץ לחוגים הצבאיים. השוק השחור אינו קו אופי של החברה הווייטנאמית אלא אורח החיים שלה.
הדבר המרשים ביותר בביקור ראשון בווייטנאם היא האדישות המוחלטת בה נגועים הווייטנאמים, הצבא, והזרים גם יחד. כיום כורתים את העצים בסייגון כיוון שאין צמח המסוגל להתקיים באוויר המזוהם על ידי מפלטי משאיות הצבא האמריקאי ומכוניות היבוא מיפן שנועדו להגביר את הצריכה.
סמים מלוא השוק
השמועה כי הצבא האמריקאי צועד על סמים היא נכונה. הווייטנאמים מייבאים שקי חשיש לבסיסים האמריקאיים והשאלה השנייה שכל מבקר נשאל לאחר שזיהה עצמו, היא: "אתה לוקח סמים?"
בטיסה מעל לג'ונגל אי אפשר לחדול מלהתרשם משממת נוף הירח למטה, שממה מבותרת בכל מקום במהמורות הפגזים. בכל בסיס אמריקאי בווייטנאם פותחת הארטילריה האמריקאית מדי ערב בהפגזה שגרתית כבדה לשממה שמסביב בתקווה הנואשת שאי שם יפגע פגז באיש וייטקונג. אם אמנם מצליחה פעולה "השקטת וייטנאם" הרי שאיש לא ירגיש בכך בעיצומו של מפגן חזיזים זה בכל בסיס אמריקאי. כדורים נותבים, זיקוקים ופגזי תאורה מאירים – כבמפגן בלהות – משך כל הלילה.
"האם אלה הם עצי גומי?" שאלתי קצין אמריקאי במטע שבתוכו נמצא הבסיס האמריקאי הגדול קואן לוי. "כנראה", ענה, "נצטווינו שלא לפגוע בהם".
אנשים מגלים אדישות מוחלטת נוכח משפט הטבח הגדול במאי-ליי, נוכח רצח המוני אזרחים הנלכדים במטחי התותחים ונוכח העובדה הבולטת שהווייטנאמים עצמם אדישים לחלוטין לפעילות האמריקאית בסייגון, דנאנג, קמבודיה, או כל מקום אחר.
הצבא האמריקאי מוטרד על ידי בעיה מרכזית: התפשטות זוחלת של רקב ככל שממלחמה מתמשכת.
הפלישה לקמבודיה נתנה עידוד רגעי למורל בתיתה לחיילים את ההרגשה שהנה מתקדמים למקום כלשהו, לא חשוב מדוע. אך ככל שמגיעים מחזורים טריים של מגויסים למילוי השורות מן העורף השסוע על ידי הפגנות מחאה ופציפיזם, מחריפות הבעיות של קיום משמעת בסיסית. מרבית הבד"אים [בעלי דרגות אחרות, שאינם קצינים] המנוסים והוותיקים נהרגו או השתחררו והוחלפו על ידי טירונים. קצינים צעירים שגויסו מקרוב אובדי עצות בנוגע למטרה ולערך של תפקידם. חלק מהחיילים מביעים התנגדות בפומבי למלחמה בצורה שלא היתה ידועה בצבא כלשהו בעת מלחמה. מגויסים שיום שחרורם מתקרב מסרבים להשתתף בקרבות מגע עם האויב.
טירוף מאופק
קצינים נוכחו לדעת בעת קרבות כי לא די בפקודות על מנת להזיז את חייליהם: "לעתים דומה הדבר יותר לניסיון לשכנע נערה לבוא לנשף בבית הספר מאשר לפיקוד על יחידה צבאית", אמר לי מפקד מחלקה בדיביזיה ה-25.
אפילו הנצים נבוכים ועייפים נוכח הצו שלא להתקדם לתוך קמבודיה יותר מאשר 21 מילין, ביודעם שהאויב מסוגל להתארגן מחדש מעבר לגבול זה.
האווירה רוויה טירוף מאופק ההופך את הטרגי למגוחך ומעורר חמלה. בבר של טייסי הליקופטרים בו נכחתי לפני שבוע פילח לפתע צרור שנורה מקרוב את רעם התותחים שברקע. הקצינים זינקו החוצה, לאתר את מקור היריות, אך חזרו במהרה לבר: "זה רק בחור שיצא מדעתו והריק מחסנית לתוך חברו. פגע בו בכתף בלבד. האנשים הופכים מוזרים כאן", הסבירו, "לאחרונה השתלטה האופנה של הטלת רימוני גז מדמיע לחדר האוכל של הקצינים".
הכישלון
הצבא החונה כיום בקמבודיה יודע על ההתנגדות החריפה לפלישה בעורף בארצות הברית. הוא יודע כי נכשל בניסיונו להשמיד את האויב במחבואיו בקמבודיה למרות כל שקי האורז שהצליח ללכוד.
צבא זה איבד את אמונו בניצחון משום שידוע לו כי לא יורשה להישאר בקמבודיה. חיילים היודעים כי תוך שנה-שנתיים יחזרו לארצות הברית משתאים לנוכח התקפות התאבדות של האויב על בסיסים מבוצרים.
אין הם מסוגלים להסביר לעצמם מהי הסיבה שהווייטקונג ממשיך ללחוץ עליהם. הם משוכנעים כי האויב יכול להרשות לעצמו לסגת ולחדול מכל פעילות למשך חודשים מספר ביודעו לבטח כי האמריקאים ייסוגו ממילא ויותירו את דרום-וייטנאם לחסדיהם של הקומוניסטים ברגע שהללו יהיו מוכנים להשתלט עליה.
אין ספק שהווייטקונג המקורי, כוחות הגרילה של הקומוניסטים הדרום-וייטנאמיים ספגו אבידות עצומות, אך הצבא הצפון-וייטנאמי, על אף המכות שספג, ולמרות שרבות מיחידותיו סובלות מחסור בכוח אדם, חדור נכונות ללא סייג להקרבה, וחדור ביטחון מוחלט בניצחון.
בחשבון אחרון, למרות שהדבר נראה כבלתי אפשרי לפני שלוש שנים, הרי המפגינים בארצות הברית, שפוטי שיקאגו, הסטודנטים, הד"ר ספוק למיניהם, ההיפיס, וכו', עיצבו למעשה את גורל המעורבות האמריקאית בדרום-מזרח אסיה.
[הכותב, מ. הייסטינגס, הוא ככל הנראה העיתונאי הבריטי מקס הייסטינגס, שסיקר את מלחמת וייטנאם ככתב הבי-בי-סי והעיתון "איוונינג סטנדרד"]
