ידיו הארוכות של האימפריאליזם הצליחו להגיע במשך המחצית הראשונה של המאה – תקופה שלנין בחר להגדיר אותה כ"תקופת האימפריאליזם" – כמעט אל כל קצווי העולם, ולמעשה אין פינה על פני כדור הארץ שאיננה מעורבת, בצורה עקיפה או ישירה, במאבק שבין האנושות לבין האימפריאליזם – מצדו האחד או השני של המיתרס. מלחמה מתמדת כלל-אנושית זו – שנעשה בה שימוש בכלי נשק שונים ומגוונים, החל מחוקי מדינה שכיבודם מובטח על ידי מנגנון כפייה "דמוקרטי" יותר או פחות, וכלה ברובים ורימונים; שהמגוון האנושי הלוקח בה חלק הוא הטרוגני ככל שתעלה החלוקה לגושים, מדינות, עמים, שבטים ומעמדות – לובשת צורות שונות של התארגנות, המונחות על ידי קווים אידיאולוגיים שונים. אין ספק כי מבחינה מדעית היתה ונשארה הסתירה היסודית בחברה האנושית בעולם הקפיטליסטי זו שבין העבודה לבין ההון. אך מה הן התצורות החברתיות בהן מתעטפת סתירה זו בכל מקום ומקום? מי הוא הכוח הפוליטי והצבאי המייצג את ההון? איזהו הכוח החברתי המייצג את העבודה ואיך משתבצות כל צורות ההתארגנות החברתית, הכלכלית והפוליטית בין שני קטבים אלה?
ייתכן והניסיון לנתח שאלה משנית (אם כי בהחלט לא חסרת חשיבות) כמו הרקע לפסילת הפטריוטיזם על ידי מהפכנים "מערביים" בעיקר, בלי לרדת לשורש שאלות אלו, יהיה לוקה במידת מה בחסר, אך מאידך ברור שכל עמדה בשאלה "משנית" כזו מעוגנת בהשקפה מסוימת לגבי אותן שאלות יסודיות.
* * *
החומות הלאומיות המחלקות את העולם ה"מפותח" – שהוקמו מכוח תביעתם ההיסטורית של הצבר ההון הקפיטליסטי, של המהפכה התעשייתית ואחותה התאומה המהפכה הבורגנית, בדרך של אירגון צנטרליסטי של ייצור סחורות במסגרת מדינתית ריכוזית – הופכות חסרות תוכן יותר ויותר, אף שבשום מקום לא התפתחה התארגנות זו על יסוד אתני אחד ורישומן של הסתירות ה"לאומיות" בתוך המסגרות הפוליטיות הנוכחיות עדיין ניכר בעוצמה מדרגת חריפות נמוכה או גבוהה יותר, ולמרות שבמשך תור הזהב של שלטונה הצליחה הבורגנות לנכר את מעמד הפועלים ובמרבית המקרים גם את המיעוטים לתודעתה הלאומית, נעשה ערעור יסודותיהם של הגבולות הלאומיים בעולם המפותח מבפנים והחוצה לא בכיוון של חלוקה נוספת על בסיס מוצא אתני כל שהוא, אלא להיפך. הדבר אמור, כמובן, לגבי האומות ה"נורמליות". כלומר, לגבי אלו הלוקחות חלק בדיכוי ובניצול אומות אחרות, ללא הבדל באיזו שיטה מבין אלף ואחת שיטות הדיכוי הלאומי הן נוקטות (האומות המדוכאות, ואפילו הן שוכנות בקרב העולם ה"מפותח", במידה והן מודעות לניצולן, דיכויין או אפלייתן כאומות, מעלות, בדרך כלל, תביעות על בסיס ייחודן הלאומי, בין אם הן דורשות שוויון והשתלבות ובין אם הן דורשות עצמאות והיפרדות). תהליך זה מושרש במציאות הכלכלית של העולם המתועש במאה העשרים בו פורץ ההון את הגבולות הלאומיים, בו דורס הקפיטליזם המודרני של המונופולים את המסגרות הלאומיות. הקפיטליזם עדיין לא מצא את המסגרת החדשה בה תיושב הסתירה שבין התביעות של היקפם המתרחב של הייצור והשיווק לבין המסגרות הלאומיות. אבל הניסיונות לתכנון על מדינתי והמונופוליזציה מעבר לגבולות המשורטטים במפות מלמדים על חיפוש פתרון לסתירה זו במסגרת המשטר הקיים.
טבעי שעל רקע זה תתעורר אידיאולוגיה שתבטא את התמורות היסודיות החלות במבנה החברה הקפיטליסטית, וברור שבנסיבות אלה תהיה כל מגמה להציב את הערכים הלאומיים – הכלכליים, התרבותיים והפוליטיים – כערכים מוחלטים, בבחינת מקל בגלגלי התנועה החברתית ההיסטורית. כל ניסיון להחזיר ליושנה את תפארת הלאומיות המסורתית בחברה המודרנית – ניסיונות שהנושא המעמדי שלהן בארצות הקפיטליסטיות המפותחות מתמקד סביב הזעיר-בורגנות (שבתנאים מסוימים מהווה את מצע הזרעים של שיא האידיאולוגיה הלאומנית – הפשיזם), נוגד את אופיו של הקפיטליזם המודרני, ה"מתקדם", הליברלי, בעולם ה"נאור". בארצות המפותחות שהפכו ממדכא קולוניאליסטי ישיר (מתנחל או מנצל) לנצלן ניאו-קולוניאליסטי, שבצד מגמות הדה-לאומיזציה הנובעות מצורכיהן הכלכליים והמסתייעות באופי האימפריאליסטי של התרבות, אמצעי התקשורת וכו', שהשתחררו מאופיין כמדינות לאומיות מדכאות והפכו לחלק מהצבא האימפריאליסטי על הניגודים הפנימיים שבו – בהן נולד הפטריוטיזם הציביליזציוני החדש; בהן מחליפה הנאמנות לקהילה עולמית מסוימת את הפטריוטיזם הלאומי הצר, והופכת דומיננטית בתודעת האדם ה"מפותח". נכון, אותן מדינות מפותחות הנתונות ללחץ חיצוני כמיעוט מנצל ומדכא את סביבתו, למרות שהן רואות את עצמן כעמדה קדמית של הקידמה בפני הברבריזם – בהן שליט עדיין אותו פטריוטיזם לאומי צר. בהן אין לאמיתו של דבר לא ליברליזם ולא ליברלים, ובמידה והם בכל זאת קיימים, הם נתונים ללעג ולקלס כ"אימפוטנטים", "לא גברים" ועוד מיני תארים סקסואל-פוליטיים. אך בארצות שבהן לא מופרע ירח הדבש של מגמות הדה-לאומיזציה והאידיאלים המסורתיים של המהפכה הבורגנות "חופש, שוויון, אחווה" וכו', שם נולד הליברליזם הקוסמופוליטי (אולי מדויק יותר לומר: הכל-מערבי) של חלקים מסוימים באינטליגנציה ובזעיר-בורגנות של העולם המפותח, המתועש, המודרני.
החוגים ה"מתקדמים" בחברה מודרנית זו (בעיקר המערב-אירופית) – אלה ששורשיהם מעוגנים היטב במשטר החברתי הנוכחי, אך מוחם מלא אידיאליזם חברתי, אותם חוגים השואפים בתום לב לשלום, לקידמה, לשוויון זכויות וכו', המתנגדים לשוביניזם, לדיכוי וניצול גלויים ולמלחמות "מכוערות" – אלה הם חלוצי המאבק נגד "הטמטום הלאומי והלאומני בשאר הוא". גרד מעליהם את הציפוי הוורוד של סימפטיה פטרנליסטית "לכל המדוכאים באשר הם מדוכאים", ומצאת לאומנות לבנה המזינה את עצמה ברגשי עליונות של עולם מתועש, "מפותח", "מתורבת" ו"מודרני". אך בהצגת סיסמאות כגון "הבוז להלכי המחשבה הלאומיים המפגרים" ו"הלאומיות פשטה את הרגל" כדגלי המאבק בעולם כולו, לוקחות חלק גם תנועות מהפכניות. תנועות אלה נסחפות אחרי הליברליזם השמאלי ומתרגמות את הסלידה, שאט הנפש והתיעוב ממכלול ערכיו של העולם המפותח-מנוון, לסיסמאות "מהפכניות" למען המוני כל העולם. אך הוויכוח אינו נסב סביב שאלת האידיאלים הלאומיים והפטריוטיים של הפרולטריון האנגלי ותרומתם למאבק המהפכני. לא, אין ספק שסיסמאות מהפכניות צריכות להיות מושתתות על בסיס המציאות החברתית, ואילו הבסיס הכלכלי והתודעה הקולקטיבית בהם שרוי מעמד הפועלים המערב-אירופי כבר הועלו, על ידי הקפיטליזם והאימפריאליזם המערבי, אל מישור הלויאליות הכלל-אירופית, המפותחת, הלבנה, הוקעת האידיאלים הלאומיים, המוסר הלאומי והלכי מחשבה ופרספקטיבות מאבק לאומיים; חינוך לאינטרנציונליזם מעבר לאחדות "עולם הציביליזציה" והעלאת סיסמאות של סולידריות פועלית ואנטי-אימפריאליסטית – כל אלה מהווים, בתנאים האמורים, דגלי מאבק מהפכניים באמת בחזית ה"מערבית" של המאבק. הנושא השנוי במחלוקת והטעון בדיקה יסודית מתמצה בשאלה אחרת: האם שלילת הערכים הלאומיים כנושאי מאבקן של האומות בהן הודחקה המהפכה הדמוקרטית-בורגנית תחת לחץ הדיכוי הזר, והאם הוקעת הסיסמאות הלאומיות של אומות הנתונות לדיכוי לאומי (על הסתירות המעמדיות הפנימיות שבתוכן), האם אלו משרתות את מאבקם האנטי אימפריאליסטי של ההמונים בעולם התת-מפותח (המהווה את חלקה הגדול של האנושיות) או מנטרלים אותו.
העולם הקולוניאלי ידע שיטות שונות ורבות של ניצול, דיכוי ורדיפות, המיוחדות כמעט לכל ראש גשר של החדירה הקולוניאליסטית. התכנים הכלכליים, החברתיים, האידיאולוגיים והתרבותיים של הוויית האדם הקולוניאלי הם רבים ושונים לא פחות משלל הגורמים, התנאים ומאבק-הכוחות שלקחו חלק בעקירת החברה הפרה-קולוניאלית משורשיה והטלתה הקטסטרופלית, החדה, אל תוך המערך האימפריאליסטי. החלקים השונים של העולם הקולוניאלי נכבשו והגיעו לידי התנגשות עם הקפיטליזם המודרני כשהם נמצאים בדרגות בלתי שוות של גיבוש לאומות פרה-בורגניות. גם הכוחות הכובשים אירגנו את שלטונם בהתאם לאינטרסיהם השונים באופנים הנבדלים זה מזה – מהתנחלות ונישול, עבור דרך ניצול עבודת ה"ילידים" ושוד אוצרות ארצותיהם, וכלה בשוד האדם השחור עצמו, הפיכתו להתגלמות סחורת כוח העבודה והעברתו, תוך יצירת "מושבות" קולוניאליות בתוך ארץ האם אל יבשת אמריקה. התנאים הגיאוגרפיים השונים – גם להם יש חלק בריבוי צורות השליטה הקולוניאלית, ואל כל אלה מתווספות תוצאות המאבקים בין האינטרסים הקולוניאליים השונים שהוכרעו במלחמות מזוינות או בתככים פוליטיים, והביאו לחלוקה שרירותית של האומות המדוכאות בין האימפריאליסטים השונים, מעבר לשייכות גיאוגרפית, היסטורית או אתנית. אך הגורם הקובע – כפי שמנסח זאת לניניסט ותיק – היא חדירתו הקטסטרופלית של הקפיטליזם לארצות אלה (כמה שלא תהיינה מגוונות צורותיה של חדירה זו), ההורסת את הבסיס הכלכלי הישן שלהן ומקימה על חורבותיו ראשי גשר של התפתחות כלכלית קפיטליסטית, המנתקת, כמו באיבחה אחת, את העבר מהעתיד, ומאלצת את תושביהן לחפש רעיונות חדשים, צורות חדשות ודרכים חדשות לחיים ולמאבק. כאן נכנסת לתמונה השפעתה של החלוקה המעמדית בחברה הקולוניאלית. המעמדות השליטים הישנים, במידה ונשארו בעמדות הכוח שלהם, משתעבדים כליל לאימפריאליזם כדי לשמור על מעמדם הפריווילגיוני וממשיכים בצורה יעילה והרסנית יותר את בגידתם המסורתית באינטרסי עמיהם, עליה הם נבנים. הבורגנות הלאומית איננה יכולה, מחמת תפקידיה כמתווכת בין השוק המקומי להון הזר, להנהיג את החברה המדוכאת לקראת מהפכה דמוקרטית. היא איחרה את הרכבת. גם מכלול הערכים של בורגנות לאומית כזו – ובתוכם הערכים הלאומיים – אינם יכולים עוד להיות אידיאל של מאבק השחרור של ההמונים. תפקידי המהפכה הדמוקרטית בארצות אלו אינם ניתנים להגשמה במציאות הנוכחית בתוך מסגרת המשטר הבורגני.
מכלול גורמים זה מביא להרחבת זירת המאבק בארצות התת-מפותחות אל מעבר לגבולות המדיניים, המלאכותיים במרבית המקרים. תנאי המאבק הולידו, גם בעולם התת-מפותח, פטריוטיזם חדש, מהפכני, החורת על דגלו את אחדות כל המנוצלים והמדוכאים כנגד האימפריאליזם. בצד הדמגוגיה הפטריוטית האופורטוניסטית של מעמד הביניים ה"זעיר-בורגני", שמאבקו האנטי-אימפריאליסטי מלווה באידיאולוגיה לאומנית רגיונלית, עולה על הבמה גורם חדש – ההנהגה בעלת האידיאולוגיה הפרולטרית, המזינה את לויאליות קורבנות האימפריאליזם והניזונה ממנה. סיסמאות האחדות האפריקאית המלוות את מאבקם המהפכני – המזוין במרבית המקרים – של מפלגות ואירגונים מרכסיסטיים-לניניסטיים ברחבי היבשת השחורה, דגלי האחדות הלטינו-אמריקאיים המונפים על ידי מפלגות המנהלות מלחמה מהפכנית בארצות היבשת השונות, קריאתם של מהפכנים במזרח התיכון לאיחוד סוציאליסטי של האזור והסולידריות במאבק המוני שלוש היבשות, לא צמחו באוויר. הן מעוגנות באינטרסים של המונים אלה. אין אלה סיסמאות אופורטוניסטיות הנכנעות להלכי רוח ריאקציוניים בקרב ההמונים – הן מבטאות גם את מטרת המאבק המהפכני וגם את האמצעים להשגתה.
נכון, סכנת טביעתם של אירגונים לשחרור לאומי באידיאולוגיה לאומנית היא מוחשית, ואף מהווה חלק מהמציאות ההיסטורית של התקופה הנוכחית. אולם השקיעה באידיאולוגיה לאומנית איננה אלא ביטוי, במישור אחד, לחוסר מהפכניותם של אירגונים אלה במישורים רבים אחרים. הנהגות זעיר-בורגניות של אירגונים לשחרור לאומי המציבות מטרות מסולפות, הנוטות לפשרנות עם המעמדות הריאקציוניים בפנים ועם האימפריאליזם ושותפיו מבחוץ, המסתפקות בניצחונות חלקיים – באלה אין לשלול את אופייה המתקדם של התנועה החברתית ההיסטורית לשחרור לאומי. אי פתירותן של הסתירות הכלכליות והחברתיות בארצות התת-מפותחות במסגרת המשטר הקפיטליסטי מובילה בהכרח להתגבשות גורמים סוציאליסטיים מהפכניים בקרב תנועה היסטורית זו. אמנם עלייתם של גורמים אלה על פני השטח והשתתפותם הפעילה במאבק אינן מהוות ערובה לניצחון המיידי של המהפכה, אך ספק זה אינו יכול לשמש תירוץ לאף מהפכן שהוא להתחמק מחובתו לתמוך בכל תנועה לשחרור לאומי ולתרום לניצחון הכוחות המהפכניים בתוכה.
