המהומות שנתחוללו לאחרונה בירדן זיעזעו את מאזן הכוחות החביב כל כך על המעצמות הגדולות. למשך ימים אחדים כבשו לוחמי קומנדו פלסטינאים את עמאן, כפו את סמכותם על הרחוב, והוכיחו בבירור למשטר הירדני ה"חוקי" ולעולם כולו, כי הם מוכנים להתמודד בנשק עם הדיכוי וניסיונות החיסול, וכן ביכולתם להפיל את המשטר בירדן. ישראל, שתמיד ערבה לכיסאו של חוסיין, ועמה האימפריאליזם האמריקאי, הערב לריאקציה בעולם כולו, הודיעו כי הם מוכנים לפעול בכל רגע, אם יתברר שמצב הדברים מצריך את התערבותם.
אך התערבותם לא היתה דרושה. מלאכה זו נעשתה בידי הכוחות ה"אחראיים" של המנהיגות הפלסטינאית והערבית. אלה שקיומם כמנהיגים מותנה ב"ליכוד הלאומי" החזירו את הסדר על כנו. הקואליציה של חוסיין, נאצר וערפאת הצליחה לשתק את "הקיצוניים" של שני הצדדים, אך עיקר פעולתם היה לבודד את האירגונים השמאליים הקוראים לתגובת נגד המונית והקושרים את המאבק לשחרור לאומי עם שינויים פוליטיים במזרח התיכון כולו ואשר מטרתם היתה: "להפוך את עמאן להאנוי של המזרח התיכון".
לאחר הצטרפות יאסר ערפאת, בשם הפיקוד המשותף של המאבק המזוין, לקואליציה הדורשת סדר מלוכני בירדן, יכלה הגירסה הרשמית לתקוף (מבלי לנקוב בשמם) את האירגונים הפלסטינאיים השמאליים המיוצגים בתוך הפיקוד, ולטעון כי הגורמים לקרבות הם "פרובוקטורים" המשרתים, בשכר, בתמימות או ביודעין, את מטרות האויב הציוני והאימפריאליסטי. המלך קרא לפלסטינאים "הטובים" – כדוגמת יאסר ערפאת, אשר הצהיר כי אין ההתנגדות מתכוונת כלל לקחת בידיה את השלטון בירדן – להתאחד באחווה עם "זרועות הביטחון" של מדינת ירדן, לאחר שאלה "טוהרו" באופן סמלי. נעשו ויתורים משני הצדדים, עבר המשבר, הסטאטוס-קוו של שלטון כפול בירדן חזר. אך הפעם, אולי יותר מאשר בפברואר השנה או בנובמבר 68', ברור לכל כי אין זו אלא הפוגה שימיה ספורים.
המשבר הפרמננטי בירדן ובלבנון חושף את הסתירה בין תנועת השחרור הפלסטינאית לקיומם של המשטרים הריאקציוניים הקשורים לאימפריאליזם האמריקאי. הבורגנות הלבנונית, כמו האצולה הירדנית, אינה יכולה להימנע מלדכא תנועה המערערת באופן אובייקטיבי על הלגיטימיות של שלטונן; תנועה החושפת את תפקידן ככלבי שמירה של החלוקה האימפריאליסטית באזור. בלתי מרוצים, או בלתי מסוגלים להילחם – לא נגד האימפריאליזם ולא נגד ישראל, חייבים השליטים הריאקציוניים של לבנון ושל ירדן להגביל את חופש פעולתם של הפלסטינאים משטחיהם, פן יגלה תגמול ישראלי להמוניהם את מגבלות "ריבונותם" התלויה בסובלנות ישראל ובהגנת האימפריאליזם האמריקאי. נוסף על כך, הם צריכים לנסות ולחסל תנועה בה הם רואים לא רק את המכשול העיקרי לפשרה עם הציונות, אלא גם את המוקד העיקרי והמסוכן ביותר של רדיקליזציה באזור, ואיום ישיר על קיום משטריהם.
מצד שני, מהווה התנועה הפלסטינאית סתירה למשטרים ה"אנטי אימפריאליסטים" הזעיר-בורגניים – הביורוקרטיים או הצבאיים – בהכשילה את ניסיונותיהם לפתור את הבעיה בשלבים, בסרבה לתת זכות קדימה להחזרת השטחים שנכבשו ב-67', על חשבון הזכויות הלאומיות של הפלסטינאים, בהדגישה את דרך המאבק העממי כאלטרנטיבה היחידה לעולם הערבי כולו, [היא] מסכנת את המשטרים במדינות הערביות ה"מתקדמות". הפלסטינאים ימנעו תמיד דו קיום בין מדינות אלו לבין ישראל; וכל עוד לא יוחזרו זכויותיהם, ימשיכו לחשוף את אי יכולתם של המשטרים הזעיר-בורגניים להתגונן בפני תוקפנות וכיבוש, בעוד השפעתם הגוברת של הפלסטינאים על המוני העולם הערבי מונעת כל פשרה עם האימפריאליזם.
את השאלה הפלסטינאית לא ניתן לפתור במסגרת המבנה המדינתי הנוכחי של המזרח התיכון. השאלה הפלסטינאית היתה קיימת 50 שנה לפני מלחמת יוני 67' והינה קשורה קשר בל יינתק לשאלה הכפולה של הציונות וחלוקת המזרח התיכון על ידי האימפריאליזם. אין, ולא יכול להיות, פתרון של קיום בשביל הפלסטינאים ללא:
א. מפלת הציונות.
ב. איחוד העולם הערבי.
מובן מאליו כי אין המשטרים הריאקציוניים של לבנון וירדן מתכוונים לנסות ולממש תנאים אלה. אך המשטרים הלאומניים ה"מתקדמים" הוכיחו גם הם את אי יכולתם המעשית להתמודד עם הבעיה. כי מפלת הציונות, ככוח אידיאולוגי ופוליטי, דורשת דה-ציוניזציה של ישראל, כלומר ניתוק חלק מהאוכלוסייה הישראלית מן הציונות. ניתוק אשר לא ייתכן אלא על בסיס אינטרנציונליסטי. כל אלטרנטיבה אחרת למפלת הציונות, כלומר אלטרנטיבה צבאית, תצטרך לנצח צבא מלוכד של כשני מיליון ישראלים מאומנים וחמושים, ותנאי לניצחון כזה הוא חיסול יסודות הפיגור הכללי והחברתי וחיסול הריאקציה בארצות הערביות – כלומר אותו חיסול שאין המשטרים הזעיר-בורגניים (מחמת עמדתם ואופיים המעמדי) מסוגלים לקבל על עצמם.
השאלה הפלסטינאית תיפתר באופן מהפכני או שהיא תמשיך להרעיל את חיי כל העמים במזרח התיכון ובעולם. הסדר החברתי הקיים באזור אין בו כדי "לפתור" את השאלה הפלסטינאית בלא מהפכה מעמיקה במישור היחסים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים. כל תוכנית המבטיחה "שלום" על בסיס הסתירות הקיימות מעודדת המשך המלחמה, באזור שבו מלחמה, ולא שלום, הוא תוכן הסטאטוס-קוו המאושר והמופעל על ידי האימפריאליזם הבינלאומי. גם תכליתה של החלטת מועצת הביטחון מן ה-22 בנובמבר 67' (הנחשבת על ידי "מתוני" כל הצדדים – ובראשם הביורוקרטיה הסובייטית – כבסיס סביר לפתרון בעיית המזרח התיכון), היא לנסות ולקיים את המלחמה במישור האזורי, בלי לנגוע בשורשי הבעיה; כלומר, בלא כל שינוי באופי הציוני של מדינת ישראל – אופיה האפלייתי והמתפשט וקשריה עם האימפריאליזם; בלא נגיעה בשורשי האידיאולוגיה הציונית, המשלבת את ההתנגדות והמלחמה הערבית לתוך הדינמיקה שלה; בלא שחרור פוליטי וחברתי של הפלסטינאים (האמורים לפי תוכנית זו להישאר מחוץ לחלוקת האזור בין מדינות כגון ישראל או ירדן), הלכודים בין הציונות והריאקציה הערבית.
הגורם החדש העיקרי שעלה כתוצאת מלחמת 67' ואשר בלט במשברים האחרונים בלבנון ובירדן, כפי שבלט בהתנגדותו לכיבוש הישראלי בשטחים, הרי הוא העם הערבי הפלסטינאי, שהתחיל לקחת את גורלו בידיו וכך עומד בדרכו של כל "הסדר פוליטי" המבוסס על השלמה עם הסטאטוס-קוו אנטה של ה-4 ביוני 1967. עצם השאיפות הלאומיות של ערביי פלסטין מהוות במזרח התיכון את המכשול הפנימי העיקרי לפשרה אשר "תציל" את הסדר החברתי. זו היא שליחותה המהפכנית של התנועה העממית הפלסטינאית, החייבת (כפי שמוזכר באחד המסמכים של חע"ד – החזית העממית הדמוקרטית לשחרור פלסטין), לשרת את המהפכה או לבגוד במהותה ולהתנוון; תנועה אשר חייבת להפוך לאוונגארד מהפכני של ההמונים הערביים, או להתחסל על ידי הריאקציה הערבית והאימפריאליזם.
לחץ האימפריאליזם הבינלאומי לשמירת הסטאטוס-קוו באזור על בסיס ה"לגיטימיות" של מדינות שהולדתן לא ברצון העמים כי אם בחלוקה קולוניאליסטית – מנוטרל גם על ידי סתירות פנימיות.
רצון האימפריאליזם האמריקאי לתמוך בישראל כ"חוד החנית של המערב" סותר את הצרכים של ההון בארצות הברית לתמוך בלאומנות הבורגנית ובריאקציה הערבית. אולם האימפריאליזם האמריקאי המתמודד היום בשדות הקרב של הודו-סין, בקמפוסים ובגטאות של הערים התעשייתיות בארצות הברית עם המשבר החמור ביותר בתולדותיו, נוטה להפוך ליותר ויותר היסטרי ופאשיסטי ועלול בתנאים אלה להמשיך ולתמוך בישראל ציונית ולהעניק הכרה וגיבוי לכיבושים וסיפוחים נוספים.
שאיפת ברית המועצות להגיע להסדר לשם חידוש הסטאטוס-קוו סותרת את ההכרח לחמש את מצרים המופצצת יום יום. רצון הביורוקרטיה הסובייטית לתמוך במשטרים הלאומניים והזעיר בורגניים – וההרגל הסטאליניסטי לעשות עסקות עם האימפריאליזם על חשבון הפלסטינאים או עמים אחרים – מקשה על מנהיגי הקרמלין להופיע כאוונגארד של הסוציאליזם.
ניגודים אלה מסבירים מדוע אין המעצמות מסוגלות להגיע להסכם עם בני בריתן המקומיים, יותר מאשר ביניהן; וכיצד הופכת בעיית המזרח התיכון לחלק ממשברן הפנימי. אמנם, ההסלמה הנוכחית רק מחזקת את השפעתן באזור, אך על כולם מוסכם שאין לתת למצב הנוכחי להידרדר עד כדי התמוטטות "הסדר הקיים" במדינה כלשהי באזור והעברת היוזמה לידי ההמונים, דבר העלול לטענת המעצמות "לעזור לסין" (למרבה הגיחוך זו תווית המודבקת על כל תנועה מהפכנית באסיה). חשש זה הינו גם נחלתה של הריאקציה בירדן ולבנון, המנסה מזה שנתיים לחסל את תנועת ההתנגדות הפלסטינאית. זו גם תוכנה של בקשת ישראל החוזרת ונשנית מזה שנים בתמיכת וושינגטון; זהו הצעד שהמנהיגים הסובייטיים, נאצר, ו"אנשי קידמה" אחרים מקווים שלא יצטרכו לעשותו בדרכם להצלת "השלום" כפי שמכנים הם את מצב העניינים הנוכחי.
לפרוק את הנשק מידי הפלסטינאים היה, כפי שהתברר, תוכנם של "הסכמי קאהיר" בין ערפאת לבין שלטונות לבנון.
לפרוק את הנשק מידי הפלסטינאים ולשלב את מנהיגיהם לתוך המשטר, על מנת לרכז את כל הכוחות נגד האויב החיצוני המשותף; זוהי סיבת "אדיבותו" של חוסיין במשא ומתן שניהל עם הפדאיין. המבצע, שלא היה בהכרח מתוכנן, היה יעיל ביותר: בשלב ראשון, התגרה הצבא בהמון הפליטים ורדף את פעילי אירגוניהם עד שלוחמי ההתנגדות התחילו להתנגד למשטר הירדני, בתמיכה מיידית של אירגוני השמאל הפלסטינאיים והירדניים כאחד. מלחמת אזרחים ניצבת בפתח: 1,000 הרוגים בירדן, אלפי פצועים, החזית המזרחית בסכנה; ישראל, למרות איומיה, שמרה על שקט בגבול ירדן כדי לאפשר לצבא להתפנות לטיפול בפלסטינאים בעוד ארצות הברית הודיעה כי היא מוכנה לכל אפשרות וכבר העמידה יחידת צבא בכוננות.
אז הופיעה "השלישייה הלאומנית" חוסיין-נאצר-ערפאת ופנתה לשני הצדדים בבקשה להפסיק מיד את הרג האחים וללכד את הכוחות נגד ישראל. שניים מן הפושעים הבולטים ביותר בחצר המלך מפוטרים מתפקידיהם תחת לחץ ה"שורה" הפלסטינאית ואירגוני השמאל הירדני: צדקת הפלסטינאים מוכרת, ובזמן שערפאת מתגאה בהיקף הניצחון, נעלמים פעילי השמאל המהפכני לתוך בתי הסוהר וחדרי העינויים. המשטר הירדני יכול להתחיל לבצע את תוכנית פירוק הנשק מידי ההמונים הפלסטינאיים, במקביל לשילוב כוחות פלסטינאיים לתוך הצבא הירדני ולתוך המנגנון הצבאי הכל-ערבי המכונה "חזית מזרחית".
המצב היה צריך באופן הגיוני לעודד תזוזה איטית, אורגאנית, של המשטר ההאשמי שמאלה, וכך אמורות היו לבנון וירדן "להתחלק" באופן הדרגתי לתוך המחנה הנאצריסטי, כשהפלסטינאים מופעלים כלחץ על הריאקציה הפרו-מערבית. אך חלום "מתון" ואבולוציוניסטי זה, המהווה גם בסיס וגם הצדקה לעמדה הסובייטית-נאצרית, נתקל במציאות מלחמת המעמדות, כלומר הניגוד הבלתי מתפשר בין הריאקציה הפרו-אימפריאליסטית לבין הגורמים האנטי-אימפריאליסטיים בעלי ההכרה בתוך תנועת ההתנגדות. ייתכן מאוד כי אין הד"ר [ג'ורג'] חבש הנציג המתאים ביותר של גורמים אלה, אך אירגונו, יחד עם היסודות המהפכניים שבתנועת השחרור, עמד בחזית הקרב להגנת עמדות ההמונים הפלסטינאים נגד ההתקפה האנטי עממית.
המשבר האחרון, חרף ליכוד האחים המחודש בשם אחדות המסורת, הקידמה והמהפכה, לא רק שהבליט את תפקידה של הנהגת פת"ח הנוכחית כמתווכת בין ממשלות ערב לבין הפלסטינאים, אלא גם גילה את הקרע במנהיגות. הוא גילה כי קיימת אלטרנטיבה למצב בו ממשיכים הפליטים לשחק את התפקיד המוטל עליהם על ידי מישהו אחר; ואלטרנטיבה זו קיימת בקרב אלה המכונים "הפלסטינאים הרעים" בפי המלך חוסיין.
עם שחשף את חולשתם הפוליטית של רוב האירגונים הפלסטינאיים, ניתוקם היחסי מן ההמונים הירדניים, והעדר הכלים של מאבק דמוקרטי המוני, הדגיש משבר זה את הצורך באוונגארד בעל הכרה חברתית, אשר יידע כיצד לתרגם למציאות הפוליטית את עובדות הכוח הנקבעות על ידי ההמונים, בשדה הקרב או ברחוב.
עלייתו של שמאל מהפכני חדש בעולם הערבי, שמאל המרוכז מסביב לחע"ד בלבנון ובזירה הפלסטינאית-ירדנית, מסביב לקומוניסטים השמאליים בעיראק ומסביב למרכסיסטים-לניניסטים בדרום תימן ובארצות המפרץ – וכמו כן תוקפנותה של הריאקציה במזרח התיכון, מובילות במהרה את האזור הרחק מסטאטוס-קוו של שלטון אימפריאליסטי ומדיניות "לאומנית", לקראת מלחמה מהפכנית ושינוי חברתי; הרחק מרודנות או ביורוקרטיה, לקראת דמוקרטיה ושלטון העם.
כל הקריאות הנשמעות עתה להציל את "הליכוד הלאומי" בשם המאבק הלאומי ה"משותף" מיועדות אך ורק לחסום התפתחות זו ולעכב את העימות הבלתי נמנע עם הריאקציה והאימפריאליזם. קריאות אלו מכוונות לנטרל את ההמונים המהפכניים גם באופן פיזי וגם באופן אידיאולוגי, על ידי הצבת העתיד הדמיוני של שחרור ללא מלחמת מעמדות, וללא הכנת ההמונים להתמודדות הישירה עם האימפריאליזם האמריקאי.
אנו, אינטרנציונליסטים ערבים ויהודים, המתמודדים בתוך ישראל עם ריאקציה הנשענת עדיין על תמיכת מרבית האוכלוסייה, יודעים כי הדרך היחידה בה אנו יכולים לבטא את הסולידאריות שלנו ולתרום למאבקם של המהפכנים מעבר לקו האש היא במלחמתנו כאן נגד המשטר הציוני. אך עם זאת יודעים אנו כי הקרב המתנהל עתה בלבנון ובירדן הינו בעל חשיבות מכרעת לאזור כולו, ולנו פה. יהיה זה אסון אם יצליח האימפריאליזם האמריקאי, בסיועם הסביל של "אנשי קידמה אחראים" מן הסוג של ברז'נייב, נאצר או ערפאת, לחסל את האוונגארד הפלסטינאי של המהפכה הערבית. חיסול כזה לא רק יעכב את שחרור ההמונים הערביים, אלא גם יחסל את הסיכוי היחידי הקיים כיום לפתרון אינטרנציונליסטי של הסכסוך הישראלי-ערבי על יסוד הסוציאליזם.
הננו מבטאים את הסולידאריות שלנו עם כל הכוחות הפועלים למען:
- הרחבת המאבק העממי נגד כל עמדות הקונטר-רבולוציה באזור.
- סולידאריות פעילה עם ההמונים במדינות ערב נגד מדכאיהם המקומיים, הפיאודלים, הבורגנים או הביורוקרטים, כמו נגד האימפריאליזם.
- אירגון דמוקרטי של המוני האזור על בסיס וברוח אינטרנציונאליסטיים כדי לאפשר את חיסול הניגודים הלאומיים בתוך המאבק המשותף למען הסוציאליזם.
- הלאה המזימה הבינלאומית נגד ההתנגדות הפלסטינאית!
- הלאה הברית בין האימפריאליזם והמנהיגות הלאומנית תחת כיסוי של "ליכוד לאומי"!
- יחי המאבק המהפכני של ההמונים במזרח התיכון למען הסוציאליזם!
