בהמשך לדו-שיח בין האירגון הסוציאליסטי הישראלי לבין החזית העממית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, ברצוני להגיב על מאמריהם של עודד פילבסקי ורמי ליבנה ("מצפן" 53) ודווקא על הנושא בו אין דעותיהם חלוקות – על זכות ההגדרה העצמית של יהודי ישראל.
נראה לי כי מעולם לא הועמדו סוציאליסטים מהפכניים – המנהלים מאבק חסר פשרות הן נגד האימפריאליזם, הן נגד הריאקציה בארצותיהם והן נגד הכובש הזר – בפני דרישה כזו מפי סוציאליסטים מבני העם הכובש. אני מודה, כי לו היתה הכרה כזו מצד הלוחמים בכיבוש הזר – מעצמם, היה בכך אות לאינטרנציונליזם יוצא מגדר הרגיל, וזה בשל היותם לוחמים לשחרור לאומי וחברתי כאחד.
הדרישה להכרה בזכות ההגדרה העצמית של היהודים בישראל, כקבוצה לאומית שונה – על מי היא חלה? על אומה זו כפי שהיא כיום? בעוד חמש, עשר שנים? הרי הציונות היא עדיין תהליך נמשך. לגבי הפלשתינאים הכרה בזכות ההגדרה העצמית של יהודי ישראל פירושה הכרה במפעל הציוני, כלומר, בקולוניזציה של פלשתינה. הכרתו הלאומית הקולקטיבית של הציבור הישראלי כיום היא הציונות, על כל גווניה – החל בד"ר שייב וכלה בד"ר סנה. הכרה זו מניחה שכל היהודים בכל העולם מהווים אומה אחת, נבדלת ושונה, אשר ישראל הינה עבורם מרכז פוליטי ואירגוני. אומה שחלקיה השונים, למרות שאינם מודעים לכך, הינם, ותמיד יהיו, זרים בארצות בהן הם יושבים. הנחת היסוד של הציונות, שהאנטישמיות היא תופעה קבועה ונצחית, יצרה את המסד האידיאולוגי שעליו הושתתה הקולוניזציה בארץ.
ייחודו של הקיבוץ הלאומי היהודי במדינת ישראל מהווה שאלה בפני עצמה. האם זוהי יחידה לאומית נפרדת, או חלק מקבוצה ששאר חלקיה פזורים בכל העולם?
נראה לי שניתן לבחון שאלה זו בשני אופנים.
א. מתוך הגדרתו הסובייקטיבית של קיבוץ זה את עצמו משתמעת התייחסות דואלית. מחד רואה הישראלי את עצמו כבן ל"אומה ישראלית". הוא מבדיל עצמו מיהודי ה"גולה" ורואה שוני איכותי בינו לבינם. (מוכרים התיאורים "זקוף קומה", "אמיץ", "גלוי" וכו', לעומת היפוכם ביהודי ה"גלות"). אולם ברגע שמוצבת בפני אותו הישראלי השאלה מה מעשיו כאן, תהיה התשובה שונה במקצת. "הקשר שלא נותק מעולם בין העם לאדמתו", "ארץ האבות" ושאר הגדרות שמקורן דתי, אך הציונות השכילה להשתמש בהן כסיסמאות בתהליך ההתנחלות, יהפכו לנימוקים עיקריים.
ב. ניתן להגדיר קיבוץ זה גם הגדרה אובייקטיבית. המאפיין את היהודים בכל הארצות בהן ישבו ויושבים עד היום, הוא היותם עם-מעמד. בכל המקומות מילאו תפקיד חברתי של מעמד ביניים מסוים, מעמד מתווך אי שם בין הבורגנות לבין הפרולטריון. במקומות בהם היתה אפשרית התבוללותם לתוך הבורגנות הפכו היהודים לחלק מן הבורגנות הלאומית של אותה ארץ. במקומות בהם לא ניתן הדבר שם נאחזו היהודים, ככל שיכלו, באותו מעמד ביניים, במקצועות מסחר ותיווך, ומשם גם היגרו עם הרעת התנאים. אחת הסיסמאות הציוניות היתה "ממעמד לעם" – ואכן תקופה ארוכה נראה היה כאילו עולה בידה להגשימה.
אולם כבר מתחילתו העמיד המפעל הציוני את עצמו בצילו של האימפריאליזם. לראשונה הבריטי – אשר בחסותו ובתמיכתו הוקם "הבית הלאומי" בארץ ישראל, ועם שקיעתו של זה הפכה עצמה הציונות לכלב השמירה של האימפריאליזם האמריקאי. למעשה גם "חוזה המדינה", שניסה לעניין את הקיסרות הגרמנית כדי שתהיה פטרון להתיישבות היהודית "שתשמש לאירופה חומה בפני הברבריזם האסייתי", לא היה שונה מיורשיו.
האוונגארד של האימפריאליזם
המפעל הציוני (ככל מתווך יעיל) לא היה רק כלי שרת המבצע את הוראות אדוניו, אלא העמיד עצמו כ"אוונגארד" של האימפריאליזם באזור, כבעל יוזמה משלו (מבצע סואץ, למשל, הינו דוגמה אחת מני רבות). וכך, למרות הריבוד המעמדי בחברה הישראלית, למרות העובדה שישנם קפיטליסטים ישראליים ופרולטריון ישראלי, הרי במפת המעמדות האזורית תופסת ישראל בדיוק את מקום הזעיר בורגנות, המתווך, השומר על אינטרס הבוס. מתוך כך מהווה כל החברה הישראלית, על ריבודה הפנימי, מעמד פריווילגיוני ביחס לארצות האזור.
הכרה בזכותה של קבוצה לאומית-מעמדית זו הינה, למעשה, הכרה בזכותה למדינה ריבונית; מדינה אשר תושביה יקבעו את המשטר בו הם רוצים לחיות, את יחסו של משטר זה למדינות אחרות (כולל מדינות אימפריאליסטיות).
והסכנה שאמנם תיווצר מדינה כזו שרירה וקיימת. ואילו עלינו כמהפכנים מוטל כבר מעכשיו התפקיד למנוע את יצירתו מחדש של ראש-גשר אימפריאליסטי באזור.
