בסוף השנה השלישית לכיבוש, להיסטריה הלאומנית, לליכוד הלאומי – אין ספק שמשהו אחר, חיובי מאוד, מתחיל להתהוות בארץ. מעין קרן אור דקה בחושך של הפנאטיות והטמטום ששלטו עד כה בדעת הקהל בניצוחם של בגין ומרעיו. אפשר לומר כי פרשת גולדמן וההחלטה על הקמת הקריה בחברון העמידו את ממשלת ישראל, אולי בפעם הראשונה מאז המלחמה, בעמדה שאין ממנה נסיגה או התחמקות. הממשלה הוכרחה סוף סוף לחשוף את פרצופה, דבר שעד כה נמנעה מלעשותו. ופרצוף זה, משנתגלה, שינה באופן ברור את התדמית שהיתה לו בעיני רבים בציבור, אשר באמת ובתמים האמינו עד היום ברצונה הכן של ממשלת ישראל בשלום, שהאמינו בעצם בכל הסיפור מראשית הציונות, שתמיד עמדו בו שחור מול לבן: מתיישבים, חלוצים צעירים ותמימים, שכל רצונם לבנות ולעבוד את הארץ, מול כנופיות פורעים ערבים שבאו לרצוח ולהשמיד נשים וילדים.
התנהגותה של ממשלת ישראל בפרשת גולדמן, כדברי בנו של יצחק שדה, גרמה להם לפקוח את העיניים אחרי תקופה ארוכה של חיים באשליות עמוקות, שנים של אמונה שכל רצונה של ישראל הוא בפיסת אדמה קטנה על הכדור הזה. "היום נזעקתי לזעוק, היום נשמט לפתע הבסיס המוסרי להיותי ישראלי" – דברים שנאמרו עד היום רק על ידי "קבוצות שוליים", "חברי הליגה האנטי לאומית", ועתה הם נשמעים מפי אנשים כמו יורם שדה, משתתפי ההפגנה בפרשת גולדמן, אנשים משי"ח ועוד. גם בוועידת הסופרים שנערכה לא מזמן נשמעו קולות חדשים, מאוד פסימיים וביקורתיים, לגבי "הדרך עליה עלינו, שהמלחמה הופכת למטרה בחיינו, שאת החיים צריך לקדש ולא את המלחמה ואת המוות".
להתפכחות זו מתלווה באופן בלתי נמנע ממד נוסף. זיוה יריב ב"קיץ של Z" מפחדת מ"השמים המתקדרים על הדמוקרטיה כשאנו עוד לפני הקיץ שהבטיח דיין". סילבי קשת זועקת ב"הארץ" – "מקארתיזם בישראל", וההתנכלות להצגת "מלכת אמבטיה" – אלה מגלים את המקארתיזם, צרות האופקים והרדיפות הפוליטיות הקיימים בישראל. התפתחות זו איננה מקרה. הסיבות שגרמו לה מקורן בהסלמה של הסכסוך ובקיצוניות הלאומנית והמיליטריזם שהסלמה זו גוררת בעקבותיה, והתהליך הזה עתיד להימשך, זאת אומרת: מיליטריזציה וכיבוש ישראלי מחד, והתפכחות של יותר ויותר אנשים מתמיכה במדיניות זו מאידך. אם כי ברור כי אופוזיציה זו תישאר מיעוט אשר לא יוכל למנוע ממדינת ישראל את אשר גזרה ההיסטוריה.
אולם ההיסטוריה, כידוע, נעשית על ידי אנשים. ועל כן נשארת קיימת השאלה איך, באיזו צורה, יוכרע הגורל שלכאורה גזור מראש. מסיבה זו כדאי היה, לדעתי, שהאירגון הסוציאליסטי הישראלי יקדיש מחשבה לאופוזיציה החדשה הזו (מבלי להגזים יותר מדי בחשיבותה) ולדרכי התפתחותה.
דרך טובה לבחון את המדיניות שיש לנקוט כלפי אופוזיציה זו תהיה לבדוק שוב את החלטת "מצפן" שלא להשתתף בהפגנה של שי"ח בקשר [להתנחלות] בחברון.
צריך היה להיות תמים מאוד כדי להאמין שהשלטון ייתן לחבורה הזו להגיע לחברון כדי להפגין שם, אחרי שבפעם הקודמת מנעו מהם לעבור. הרבה יותר מתקבל על הדעת היה מה שבאמת קרה, שיעצרו אותם ולא יתנו להם להמשיך. וכאן ההשתתפות, ואפילו סבילה, של חברי "מצפן" [היתה חשובה] – כל זה עוד לפני שהיה ידוע מה באמת מתכוונת המשטרה לעשות בקשר אליהם – כי המכות של המשטרה היו יכולות לשמש, במידה ו"מצפן" היה משתתף, קטליזטור נדיר לפעולה משותפת בעתיד.
את הנימוקים לכך אין צורך למנות בפני מי שהשתתף בהפגנה שפוזרה והופרעה באלימות.
אבל נניח שכן, ששי"ח היה מצליח להגיע ולהפגין בחברון. גם אז לדעתי צריך היה להשתתף, למרות כל הנימוקים נגד, הנוגעים לתוכן ההפגנה (שאני האחרון שאתנגד להם), וזאת מכמה סיבות:
א. נראה לי שהחשוב בהפגנות איננו כל כך התוכן, אלא יותר האופי והצורה שהן לובשות – דברים לכאורה חיצוניים – כאשר הכיוון הכללי מוסכם כחיובי. כמובן, הפגנה עם תוכן אופורטוניסטי ופשרני יכולה, כתגובה על דיכוי, להפוך להפגנה אלימה וקיצונית, וההפגנות בארצות הברית נותנות דוגמה טובה לכך. הדבר נכון גם לגבינו. החשוב הוא עצם ההפגנה. כשזה נוצר, מתקיימים תנאים שצריך לדעת לעבוד בהם, לנצל אותם, ומבלי להיות נוכחים זה יהיה בלתי אפשרי.
ב. שי"ח, כמו תנועת "העולם הזה" ו"רשימת השלום" אינם גופים מונוליטיים. ההנהגה הרעשנית המרואיינת בעיתונות ובטלוויזיה איננה מייצגת את ציבור החברים. בקשר לשי"ח – שם קבוצה קטנה של יוצאי מפ"ם וחברי הקיבוץ הארצי מנסה בשם הוותק וזכות היוצרים שלה לעשות מעין מפ"ם במהדורה מתוקנת, כשהם משתמשים בשם שי"ח בעיקר כאמצעי לקריירה ופרסומת אישית כאנשי שמאל, מנהיגים של מפלגה שמאלית. צריך, לדעתי, לעשות הבדלה ברורה בינם לבין אותם אנשים בעלי מצפון שרוצים ומוכנים לעשות הרבה בכדי לשנות את המצב בארץ הזו. את הציבור הזה, עם הרבה סבלנות וטקטיקה נכונה, אפשר יהיה לשכנע לפחות לשיתוף פעולה עם קומוניסטים ואנטי ציונים, שכרגע נראים להם כנמצאים מחוץ למאבק שהם מנהלים על מדינת ישראל וציונות מתקדמת כדרך לשלום.
טקטיקה נבונה, לדעתי, היא לנתק את אותו ציבור מהקבוצה הצבועה והאופורטוניסטית שכביכול עומדת בראשו ומדברת בשמו. אחת הדרכים לעשות זאת היא, פשוט, להופיע בכל הפגנה או מאבק שהם ייזמו. כשזה יקרה הם ייאלצו להחליט אם ללכת הלאה עם "מצפן", או האם לוותר. כאן יהיה ברור מה יותר חשוב להם – עובדת מעצרם השרירותי והאכזרי של מאות עצורים ערבים ללא משפט, או שמם שעלול "להיפגם" במידה וייוודע בציבור דבר שיתוף הפעולה בינם לבין "מצפן". אין לי כמעט ספק מה תהיה בחירתם. "מנהיגות" זו תתנגד לכל מעשה, שיהיה הקטן והמגוחך ביותר, שייתן למקהלה הפשיסטית הצדקה לזהות אותם עם "מצפן" – כפי שעשו בקשר להפגנה זו, כשהסבירו בכל מקום שהעיקר, הלקח החשוב ביותר של ההפגנה, הוא לדאוג "שלא יזהו אותנו עם 'מצפן'." לדבריהם, המכות של המשטרה אינן מהוות חלק של שיטת שלטון אלימה המדכאת למעלה ממיליון בני אדם. הם גם לא חשבו שהצורה בה דיכאה המשטרה את ההפגנה יש בה משום מעשה חסר תקדים של השתקה של אופוזיציה יהודית סוף סוף. כל זה משני. "זאת פשוט היתה טעות. המשטרה בטעות חשבה שאנו שייכים ל'מצפן' ורק"ח בעוד שאנו אינם כאלה. יש בינינו קציני צנחנים וקיבוצניקים, להבדיל אלף הבדלות".
מספר מקרים נוספים מסוג זה יבהירו לאנשי שי"ח כי עליהם מוטל לקבוע בעצמם, ללא קשר עם עמדת "מנהיגיהם", האם החרמתם של גופים אחרים, שעמדותיהם שונות, משרתת את המאבק אותו הם מנהלים, או האם המטרה המשותפת של מאבק למען הדמוקרטיה בישראל מכתיבה שיתוף פעולה מעבר למסגרות הפוליטיות המצומצמות.
השתתפותם של חברי האירגון הסוציאליסטי הישראלי בהפגנה זו היתה מסייעת להעמדת השאלה הזו בפני אנשי שי"ח.
* * *
לסיום, מה שברור לאחר ההפגנות הוא כי התגובה הברוטלית של המשטרה העמידה את אנשי שי"ח והמשתתפים בהפגנה בפרשת גולדמן בפני ברירה. עליהם להחליט אם להמשיך בדרך ההתנגדות והמאבק שעליה עלו, או האם לרדת מהבמה הפוליטית. ובוויכוח הפנימי הזה צריך, לדעתי, להתערב, ואם לחזור לעיקר – נראה לי שיש סיכויים לפעולה משותפת על בסיס של פרוגרמת מינימום נגד מעשי דיכוי והוקעת ממשלת ישראל כמחבלת בשלום. תוכנית זו תוכל לשמש בסיס לפעולה לגבי אותו ציבור אשר יחליט להמשיך במה שהתחיל בחודשים אלה.
