[המאמר התפרסם ב"הארץ", 9.6.1970. בסוגריים מרובעים: הערות מערכת אתר מצפן]
גוש מצפן בהפגנת 1 במאי 1979 בתל אביב.
אחמד מסארווה בחזית, נושא דגל אדום (צילום: אהוד עין-גיל)
אחמד מסארווה הוא בחור ערבי בן 31 מהכפר ערערה. בשנים האחרונות הוא גר ועובד בתל אביב ויש לו ידידים יהודים רבים. הוא היה פעיל בחוגים להבנה ושיתוף פעולה בין יהודים לערבים, אירגן שיעורי ערב לפועלים ערבים המתגוררים בפרברי העיר בתנאים מחרידים והופיע בסרט קצר בשם "אני, אחמד" שתיאר את מצוקתו של צעיר ערבי בתל אביב. מתוך היכרות אישית [מסארווה היה סטודנט למשפטים באוניברסיטת תל אביב בתקופה שפרופ' רובינשטיין היה דיקן הפקולטה] אני יכול להעיד כי המדובר בצעיר סימפאטי, כן, שאינו מסתיר את גאוותו בלאומיותו הערבית. לעתים נדמה לי כי אילו נולדתי אני ערבי ישראלי, הייתי ודאי כמותו: חסר מנוחה, מנסה להשפיע בדרכי שלום על ערבים ויהודים כאחד, נפגע מעלבונות חינם ואף על פי כן, לא בא לידי יאוש מוחלט.
מאז מלחמת ששת הימים נתון אחמד להגבלת תנועה על פי צו אישי, שהוטל עליו מכוח תקנה 110 לתקנות ההגנה. תקנה זו מסמיכה את אלוף הפיקוד לצוות על אדם להיות נתון להשגחתה של המשטרה, לגור בתחום עליו יורה המפקד הצבאי ולהתייצב בתחנת משטרה מפעם לפעם – בדרך כלל, פעם בשבועיים. במסגרת שעת החירום החמורה בה אנו חיים, נראית ההגבלה המוטלת על אחמד כשולית וחסרת חשיבות. ואכן, ההתייצבות התקופתית בתחנת המשטרה אינה מונעת את אחמד לגור בתל אביב. בהשוואה למעצר המינהלי, הפיקוח המשטרתי המוטל על פי תקנה 110 עליו ועל 250 ערבים ישראליים, נראה קל. ואף על פי כן, מעורר פיקוח זה שאלות קשות.
*
הבעיה הראשונה מתעוררת דווקא בשל קלות הסנקציה. התייצבות תקופתית במשטרה אין לה אפקט מונע. היא לא מבודדת ולא נועדה לבודד את הנתונים להגבלה. היא לא מבטיחה פיקוח כלשהו על תנועותיהם ומגעיהם של המתייצבים. הביקור במשטרה הופך להיות שגרתי וחסר משמעות מבחינה ביטחונית אך מרגיז ומעליב לגבי המתייצב. לעתים נרקמים יחסים טובים בין איש המשטרה והמתייצב – וההתייצבות הופכת פגישה תקופתית. מה ניתן להשיג בפיקוח כזה? לכל היותר ניתן לוודא את מקום מגוריו האחרון של המתייצב ואת העובדה כי הוא לא נעלם. אכן פיקוח רופף זה, איזו משמעות ביטחונית יש לו? אומרים אנשי שירות הביטחון: אין לנו צורך ביותר מכך, שכן אין מדובר באנשים שיש לגביהם חשד בפעילות עוינת, אלא אך ורק באלה שבגלל אופיים, מזגם ודעותיהם, נחשבים בעינינו לסיכון ביטחוני. לגביהם, כך טוענים אנשי הביטחון, יש צורך בביקורת תקופתית.
אך תשובה זו מעוררת את הבעיה השנייה: מי נחשב לסיכון ביטחוני? כיצד ניתן לערער על מתן הצו? מה יכול מקבל הצו לעשות כדי להיפטר מעולו של הצו? לכל השאלות האלה לא מצאתי תשובות סבירות. אחמד – שאני שם עצמי במקומו – לא קיבל שום הסבר לצו שהוצא: איש לא קרא לו להזהירו ולהתרות בו לפני כן; איש לא ביקש ממנו תשובה לשאלות; אין לו זכות ערעור או השגחה בפני גוף כלשהו. דעותיו אינן תמיד נעימות לאוזניים יהודיות, אך אני משוכנע כי מעולם לא הגיע לקיצוניות של כמה יהודים ישראליים, המהלכים בישראל ומחוצה לה ויורקים אש של שקרים וסילופים על ישראל.
כאן מתעוררת הבעיה השלישית והקשה ביותר: אחמד, כערבים אחרים, נתון לפיקוח; יהודים, שבהשוואה אליהם אחמד הוא פטריוט ישראלי, אינם כפופים לשום הגבלה. נשווה, למשל, את אחמד לאנשי מצפן [זה מוזר; האם לא ידע אמנון רובינשטיין שגם אחמד מסארווה חבר במצפן?]. ד"ר משה מחובר, ממנהיגי מצפן, משבח ומהלל את התקפות המחבלים על מטרות אזרחיות. במאמרו ב"לה מונד" (9.1.69) הוא משבח את התקפת המחבלים על מטוס אל על בה נרצח המהנדס שירדאן כ"גילוי של רוח לוחמה והקרבה מצידם של אנשי ההתנגדות הפלשתינאים" [אמנון רובינשטיין חזר כאן על שקרים וסילופים שכבר נחשפו ב"מצפן" וקיבלו מענה באוגוסט 1969 במאמר "השקרנים" מאת משה מחובר].
ד"ר מחובר מתגורר עתה בלונדון, שם הוא מציג עצמו כפליט הדיכוי הישראלי, אך אילו חזר ארצה, לא היה מוטל עליו פיקוח משטרתי. על אחמד מסארווה כן, על ד"ר מחובר לא. מדוע? מדוע אין אנשי מצפן, שהיללו ושיבחו את נאצר בשל הטלת המצור הימי על מיצרי טיראן והמשתתפים באסיפות תומכי פת"ח בחו"ל, אינם נחשבים לסיכון ביטחוני ואחמד כן? מדוע? לכאורה, הסיבה היא כי אנשי מצפן הם בני משפחות טובות מצפון תל אביב, ואחמד הוא סתם ערבי מכפר ערערה. אנשי הביטחון מכחישים טענה זו. הם מודים כי לכאורה יש כאן יחס לא שווה, אך מסבירים כי אין בכוחם של אנשי מצפן ליהפך לגורם עוין ולהתסיס יהודים לפעילות עוינת, ואילו כשמדובר בערבים, יכולתם להסית ערבים לפעולות עוינות היא מוחשית ביותר. קשה לקבל טיעון זה. נדמה לי כי קנה המידה, בכל מקרה, חייב להיות אחד ויחיד, דהיינו, צריך להשתמש בסמכות על פי תקנה 110 נגד פלוני, יהודי כערבי, רק אם קיים לגביו יסוד לחשש שהוא עוסק בפעילות חתרנית חבלנית או פעילות עוינת אחרת.
דברים אלה אמורים גם לגבי השימוש בתקנה 109. כאן אין מדובר בהטלת פיקוח משטרתי, אלא בצווי צמצום המגבילים את תנועותיו של אדם ומחייבים אותו שלא לצאת מתחום מסוים – בדרך כלל תחום כפרו. אנשי הביטחון מסבירים כי סמכות זו מופעלת רק במקרים קיצוניים – לגבי אלה שפעילותם הלאומנית חרגה משלב של סיכון ביטחוני סתם והגיעה לדרגה של הסתה. לדבריהם, קו הגבול בין התארגנות פוליטית לבין הסתה לאומנית מסוכנת ופעילות חתרנית אינו תמיד ברור. מה שנראה כלפי חוץ כהתארגנות תמימה עשוי להיות תא חתרני. כדוגמה לכך הם מביאים את מועדון הספורט שהוקם על ידי לאומנים ערביים לפני ארבע שנים בכפר טייבה. נוסח השבועה של הספורטאים העיד על טיב הספורט בו עמדו הם לעסוק: "הנני נשבע בשאיפות היקרות של עמי למוטט את התוקפן והעריץ; הנני נשבע בכל פליט ובכל לוחם ומוג'אהדין (חייל במלחמת מצווה) כי אשאר תקיף, גא ונאמן וכי אדמה זו היא אדמתו והארץ – ארצו. הוי, קבוצת צעירים! מוטטו את התוקפן והעריץ!"
למרות זאת מעורר השימוש בתקנה 109 שאלות קשות: מהו קו הגבול בין הבעת דעה לאומית לבין הסתה? מהי התארגנות פוליטית לגיטימית ואימתי הופכת זו לפעילות מסיתה, המצדיקה הטלת צווי צמצום? נדמה לי שגם בעניין זה יש לקבוע קנה מידה ברור: רק פעילות עוינת – אירגון חתרני, חבלה, קשר עם ארגון עוין – ייחשבו לעילה המצדיקה שימוש בצווי צמצום. נוסף לכך חייבת לקום ערכאת ערעור על צווי המפקד הצבאי. אנשי שירות הביטחון אינם חשודים בניצול סמכותם לרע, הם עושים מלאכה קשה בתנאים קשים ובזכותם נגלו רשתות חבלה ורצח. בלעדיהם היו חיינו הפקר. יתר על כן, מספרם הקטן של הצווים על פי תקנה 109 – 35 בסך הכל – מעיד על זהירותם ושיקול דעתם. ואף על פי כן, כעניין שבעיקרון, אסור ליצור מצב בו סמכות ההחלטה כולה נתונה בידי אנשי ביטחון וצבא. יש למנוע מצב שבו פגיעה כלשהי נשארת ללא אפשרות של בדיקה מחדש על-ידי ערכאה נוספת. חייבת להיות אפשרות ערעור על כל צו אישי המוצא על פי תקנות הגנה.
אנו חיים בזמן חירום ולעת עתה אין אנו יכולים לבטל כליל את השימוש בסמכויות חירום, אך אנו יכולים לצמצם את תחולתם ולהחיל עקרונות של ביקורת שיפוטית – בלי לערער את ביטחוננו.
