בתמונה למעלה: שביתת רעב בת 24 שעות נערכה ליד שגרירות ישראל בלונדון ביום העצמאות, להזדהות עם העצורים האדמיניסטרטיביים השובתים בבתי הכלא בישראל (משמאל: משה מחובר ועקיבא אור).
בתמונה למטה: בארץ ערכו חברי מצפן הפגנת מחאה ליד כלא דמון.
יש ברירה!
מלחמת ששת הימים, הנמשכת כבר שלוש שנים, אמורה היתה לדברי סניגוריה להביא על ישראל שלום וביטחון. היום, כאשר ברור לכל אדם כי הביטחון והשלום הינם כה רחוקים, עד שמנהיגי ישראל עצמם הפסיקו לטעון שהם בטווח השגתנו, כדאי לבדוק בכובד ראש את הנחות היסוד של המדיניות הציונית במשך שלוש שנים אלו.
ההנחה כי ניצחון צה"ל ישכנע את שכנינו הערבים שלא כדאי להם להילחם בנו נחשפה כאגדה. בולט לעין כל, כי למרות רצונן של הממשלות הערביות הקיימות באזור (לבנון וירדן הפרו-מערביות וכן סוריה ומצרים ה"אנטי אימפריאליסטיות") להגיע להסדר אשר יציל את משטרן – מדיניות ערב, בסיוע מעצמה זו או אחרת, עומדות ותעמודנה במערכתן נגד ישראל. המשך הסכסוך בצורה זה רק מחזק בקרב עמי ערב את ההחלטה לא להיכנע ולהתחזק לקראת הסיבוב הרביעי.
התיזה, כי השטחים אשר נכבשו ב-1967 יהוו ערובה לביטחון העם הישראלי, הפכה לבדיחה עלובה לאור התגברות ההתנגדות המזוינת בשטחים הכבושים ובישראל גופא, ועל ידי הצעדים אשר ננקטו על מנת ליישב בשטחים החדשים אזרחים ישראליים המצויים שוב בחזית הסכסוך.
בישראל, מפלגות השלטון, וכן כל הגורמים השוביניסטיים והסיפוחיסטיים, בסיוע פעיל של העיתונות, הגבירו את השפעתם בצורה חמורה, הן על אופי החיים הפוליטיים והן על האווירה הציבורית. גורמים אלה מנצלים באופן ציני ביותר את רגשות האזרח בפני אותן עוולות שהן תוצאת מדיניותם, וכן מנצלים את רגשותיו של הציבור הדתי בארץ, בכוונה להפוך גם את המתים וגם את הערכים למכשיר להשגת מטרותיהם המדיניות.
אווירה זו מצליחה עדיין לסכל כל אפשרות לגבש יוזמות של שלום (פרשת גולדמן, למשל), שלא תיתכנה ללא הכרה בעובדה כי אין לישראל, חרף הקשרים ההיסטוריים והסנטימנטליים, זכות כלשהי לכפות בכוח את ריבונותה על השטחים הערביים הכבושים ועל אוכלוסייתם.
עם זאת, הידרדרות מצב המשק, הקפאת השכר, העלאת המסים והמילוות, הגדלת מספר ימי המילואים, רותמות את האזרח הישראלי בצורה הולכת וגוברת למדיניות התאבדות לאומית זו.
האומנם אין ברירה?
אנו, חברי האירגון הסוציאליסטי הישראלי, יהודים וערבים, מכירים דרך אחרת:
- עזבו את מדיניות היד הקשה הקולוניאליסטית, המבוססת על ההנחה הגזענית המטופשת כאילו אין הערבים מבינים אלא את שפת הכוח.
- עזבו את מדיניות ההישענות על האימפריאליזם האמריקאי ועל הריאקציה האנטי-עממית באזור, המחזקת את הטענה המשותפת לציונות ולריאקציה הערבית, כאילו שחרור העולם הערבי עומד בסתירה עם קיום האומה העברית.
- צאו מן השטחים הערביים הכבושים.
- הכירו בזכות הפלשתינאים בשטחים, כמו בירדן, להגדיר בעצמם את גורלם הפוליטי.
- הכירו בזכותם המוחלטת של פליטי 1948 לחזור לישראל.
- בטלו את האפליה הלאומית ואת הדיכוי המינהלי והצבאי של ערביי ישראל.
שאלת יחסינו עם העם הערבי אינה שאלה צבאית או משטרתית, אלא שאלה פוליטית הדורשת ניתוח ויוזמה.
הבה נפעל לקראת גיבוש תנועה אופוזיציונית המונית – יהודית-ערבית – אשר תכפה על השלטון מדיניות של פתרון הסכסוך ולא של דחייתו והחמרתו באמצעות תוקפנות וכיבושים.
יחי המאבק המשותף של ערבים ויהודים למען המהפכה הסוציאליסטית!
הלאה הכיבוש!
הלאה האימפריאליזם, הציונות, והריאקציה הערבית!
יוני 1970
האירגון הסוציאליסטי הישראלי (מצפן)הכרוז שחולק לקראת הפגנת החמישי ביוני ליד בניין הכנסת בירושלים.
הפגנת יום פלשתין בכיכר טרפלגר, לונדון. השלט נישא בידי פלשתינאים: "ציונות, אימפריאליזם וריאקציה ערבית הם אויב אחד של העמים הערבי והיהודי"
