רוב הישראלים סבורים עדיין שישראל מעוניינת בהחזקת מדבר סיני רק מטעמים צבאיים פוליטיים, ובתנאי הסדר עם מצרים תהיה מוכנה לוותר על רוב השטח המדברי הזה. הרושם המוטעה בקרב הציבור הישראלי על חוסר העניין, כביכול, של ממשלת ישראל בהחזקת אזור מדבר סיני הוא תוצאת הצניעות הרבה שבה מכלכלת ישראל את מעשיה בחצי האי, צניעות הנובעת כנראה מן ההנחה ש"מעשים גדולים" יפה להם השתיקה...

‏נפט, הרבה נפט

‏דו"ח ישראלי ראשוני על אוצרות הטבע בסיני פורסם על ידי העיתונאי אורי שרף במדור הכלכלי של "הארץ". בדו"ח זה נמסר כי בחצי האי אצורים מיליוני טונות של פחם, נחושת, ברזל, פוספטים, מנגן וחול לבן; כן מצוי בסיני נפט רב. בהתאם לאותו דו"ח יש מעריכים את רזרבות הנפט ב-135 מיליון טון. ב-1966 הסתכמה תפוקת הבארות ביותר מ-7 מיליון טון (לשם השוואה: תצרוכת הנפט השנתית של ישראל היא כ-3 מיליון טון...).

‏זמן קצר לאחר המלחמה שיגרה חברת נפט מדנוור, קולורדו, מכתב לנציגי הממשלה ובו עצה לא לסגת מסיני בגלל אוצרות הטבע שבו. אך מסתבר ששלטונות ישראל לא היו זקוקים כלל וכלל לעצה הידידותית הזו, כי מיד עם סיום הקרבות כבר הגיעה אל שדות הנפט המצריים בסיני קבוצת מומחים ישראליים בראשות ברך, המנהל הטכני של קו צינור אילת.

‏תוצאות הסקר הזה פורסמו בהרחבה על ידי העיתונאי דן מרגלית בעיתון "הארץ" מיום 25.6.67:

"בחצי האי סיני שני סוגים של קידוחי נפט – ימיים ויבשתיים. כל אחד מספק כ-6,000 טון דלק ליום. זיכיונות הנפט בסיני נמסרו לחברה איטלקית שהיתה משותפת לשלטונות בחברה משותפת... מחיר טון דלק לאחר טעינה ופריקה ושיט חזרה אל מקורות הנפט נאמד ב-14–15 דולר לפי מחירי השוק העולמי. הפקת הנפט במקורות עצמם והובלתו במשך ארבעה ימים, עולה 5 דולר בלבד. לו החליטה ישראל להפיק את הנפט, כפי שמציעים לה המומחים, היתה חוסכת מהקידוחים הימיים בלבד כ-10 דולרים לטונה, והרווח הנחסך ליום היה מגיע ל-65 אלף דולר... המצרים העסיקו 1,500 עובדים, אולם לדעת מומחים תוכל ישראל להסתפק ב-150 פועלים בלבד".

עד כאן דברי דן מרגלית.

‏בראשית יולי 67' נמסרה ברומא הודעה לעיתונות מטעם דובר חברת הנפט A.N.I ‏, שבבעלותה 50% מבארות הנפט בסיני, כי קיבל ידיעה מאת נציגי החברה בחצי האי סיני, בה נאמר כי ישראל מתכוונת לשאוב נפט בסיני. הדובר הדגיש כי חברתו איננה משתפת פעולה עם הישראלים בשאיבת הנפט, אך גם איננה מוחה נגדם. הטכנאים האיטלקים הורשו להישאר במקום... על כך הופיעה הערה במדור הכלכלי של "הארץ" ב-11.7.67: "הפקת הנפט בסיני מתחילה להכניס רווחים כבר השנה. את פוטנציאל התפוקה מעריכים ב-4.7 מיליון טונות לשנה. חלק ממתקני האיחסון והטעינה ניזוקו בקרבות, אך בינתיים תוקנו..."

‏שלושה ימים לאחר מכן, ב-14.7.67, נמסר באותו עיתון על מסיבת עיתונאים שקיים בחיפה שר האוצר דאז, פנחס ספיר, בה אמר:

"בעתיד הקרוב יוחל בהפקת נפט בסיני. בשלב הראשון ישמש הנפט שיופק בחצי האי לכיסוי התצרוכת הפנימית המגיעה ל-3.3 מיליון טונות לשנה. בתי הזיקוק בחיפה השלימו את ביצוע הבדיקות הכימיות לקביעת הרכב הנפט בסיני, ומוכנים לקליטתו. הנפט יועבר לאילת במכליות ישראליות ומשם לחיפה דרך קו צינור הנפט".

"מעריב" מיום 3.6.68, המצטט את ה"ניו יורק טיימס", מוסר כי "הנפט מסיני מובל במכליות ישראליות לאילת, ומשם הוא מועבר בצינור לחיפה. מחיפה משלחים אותו, כנראה, לבתי זיקוק באירופה. לא ידוע באילו שווקים נקלט נפט זה. ישראל מוסיפה לספק את תצרוכתה ממקורות אחרים בחו"ל".

‏יחד עם זאת כבר "מונחות לפני משרד הפיתוח בקשות של חברות זרות המעוניינות בביצוע קידוחי נפט בגדה ובסיני" ("הארץ", 19.6.68). סופרו הכלכלי של עיתון "הארץ" לא ציין, משום מה, אם כבר אושרו בקשות אלה, ואם כבר הוחל בקידוחים; הוא אף איננו מציין באילו חברות מדובר. אך לאור הקשרים הכלכליים ההדוקים בין ישראל לבין ארצות הברית, מותר לנחש בביטחון יחסי שמדובר בחברות נפט אמריקאיות, ואם חברות אלה מוכנות להשקיע כספים בעסק הזה, כנראה שהן מקוות (לא בלי גישה אל "מקורות יודעי דבר") שהכיבוש הישראלי יימשך זמן רב.

על פרספקטיבות הפיתוח של תעשיית הנפט (האמנם ללא קשר עם הכוונות הפוליטיות?) מוסיף שלמה גרבר, סופר "הארץ" לענייני פיתוח (14.4.69):

"בעוד המחקרים וההכנות לקראת הקמת בית זיקוק שני בארץ (באשדוד) נמצאים בשלב מתקדם, כבר הוחל בדיונים על אפשרות של הקמת בית זיקוק שלישי, כנראה בנגב. הקמת בית הזיקוק השלישי הועלתה בקשר עם הפעלת צינור הנפט הגדול מאילת לאשקלון בהספק של כ-20 מיליון טונות בשנה, תוך ניצול חלק מן הנפט שייובא לארץ, זיקוקו והפקת מוצרי לוואי, בעיקר לייצוא".

‏מנגן, ושאר ירקות

‏חצי האי המדברי איננו שופע רק מיץ שחור שובה-כיס, יש בו גם בשר, הרבה בשר. כך על כל פנים נדמה מרשימתו של סופר "הארץ" לענייני כלכלה (סוף יולי 67'), היודע לספר: "למכרה המנגן הגדול באבו-זנימה אשר בסיני תפוקה של 300 אלף טונות לשנה. לפי הערכה ראשונית עשוי שיווק כמות זו להביא להכנסה ניכרת הנאמדת במיליוני דולרים בשנה. במכרה עבדו כ-10,000 בדואים החונים בסביבה, והופעל בו ציוד מכני. שווקיו הטבעיים של המנגן הם באירופה. דובר משרד הפיתוח שנשאל אודות כוונת הממשלה ביחס למכרות הפחם והמנגן שבסיני, סירב להשיב בפירוו, ואמר כי עדיין אין החלטות וכי נערך סקר גיאולוגי מעמיק על אוצרות הטבע בסיני.

‏ואמנם, עוד באותו חודש פרסם אורי שרף כתבה באותו עיתון, בה סיפר:

"צוות גיאולוגים ומומחי כרייה ייצא בשבוע הבא לסיני כדי לבדוק את אפשרויות ההפקה במכרות פחם ומנגן המצויים שם. כן ייבחנו אפשרויות השיווק לאירופה. המנהל בפועל של המכון הגיאולוגי בירושלים, מר אלי זוהר, יעמוד בראש הצוות שיורכב ממומחי המכון ואנשי מכרה הנחושת בתמנע. על פי הידיעות שבידי המכון, מצוי באום-בוגמא, צפונית לא-טור שבמערב סיני, מכרה מנגן שהמצרים הפיקו ממנו 200 אלף טון בשנה. זהו איפוא מכרה בגודל בינוני. הצוות גם יבקר בג'בל מערה שבצפון סיני, במקום בו פתחו המצרים מכרה פחם בכוונה להוביל את המרבצים למפעלי הפלדה במצרים. מרבץ פחם מצוי גם בא-טור, סמוך למכרה המנגן".

‏מרדכי ארציאלי ("הארץ" 17.8.67) מרחיב את דבריו על סקר אוצרות הטבע בסיני, והוא יודע לספר:

"אגף התכנון הארצי של משרד הפנים יתחיל בסוף החודש בסקר אב של מרחב סיני. ישתתפו בו גיאולוגים, מהנדסים, גיאוגרפים וכלכלנים ממשרדים שונים. הסקר ייערך בשיתוף עם מומחים חקלאיים של המרכז החקלאי ואל"מ א. חרסינה, נציג המטה הכללי לענייני התיישבות. את הסקר יערוך מנהל לשכת התכנון של משרד הפנים בנגב.

‏"הסקר יתנהל בשלושה שלבים:

‏"בשלב ראשון ייחקר החלק הצפוני מזרחי של סיני לאורך רצועה שרוחבה בין 6 ל-10 ק"מ והכוללת גם את אל-עריש. המומחים ילמדו את האזור גם מבחינה חקלאית, יבדקו מקורות מים כדי לערוך מאוחר יותר תוכנית מדוקדקת להקמת ישובי קבע באזור.

‏"בשלב השני ייסקר לב סיני מהקו כונתילה‏–קסיימה, המורדות המערביים של הדיונות ועד גבולות 'מדבר טועים'. באזור מתגוררים כ-30 אלף בדואים. בשלב זה של הסקר ישתתף גם סא"ל ששון בן צבי, יועץ פיקוד הדרום לענייני בדואים. כן יטלו חלק בשלב זה של הסקר נציג חיל ההנדסה של פיקוד דרום ונציג מחלקת עבודות ציבוריות במשרד העבודה, כדי להכין סקר משנה על אמצעי ודרכי תחבורה באזור זה. כן ייבדקו מכרות פחם-אבן בג'בל מרד, שנוצלו בחלקם על ידי המצרים. 

"בשלב השלישי של הסקר ייבדק דרום סיני, מראס סודר בואכה נחל חמד. הוא יכלול את שדות הנפט של ראס סודר, את אזור מכרות הנחושת בסרביט אל-חדס ואת מכרות המנגן באום-בוגמא".

‏תוצאותיו של סקר זה עדיין לא פורסמו. סקר נוסף נערך על ידי ועדת מומחים ממחלקת הדיג של משרד החקלאות בסבחת ברדאוויל הנמצאת כ-60 ק"מ מערבית לאל-עריש, כדי לבדוק את הנתונים להקמת כפר דייגים במקום. סבחת ברדאוויל היא לגונה המופרדת מהים באמצעות רצועת יבשה העשויה שרטון חול, טין, סחף, צדפים וסיד. עד למלחמה היה כאן כפר דייגים ובו כמה מאות נפש, אך מרביתם "ברחו".

גם מסקנות ועדת המומחים ממחלקת הדיג של משרד החקלאות לא פורסמו ברבים. אבל כעבור כמה חודשים, ב-25 במארס 1968, נודע לציבור הישראלי מתוך כתבה של אותו מרדכי ארציאלי, כי בסבחת ברדאוויל קיימת היאחזות דייגים בשם נח"ל ים. – מסתבר שהיאחזות זו הצליחה להסתגל למקום בקלות יחסית ואף להגיע לרווחיות. אולי יש לכך קשר עם העובדה שממשלת מצרים הקימה בזמנו במקום מפעל דיג לדוגמא בתפוקה שנתית של 1,500 טון דגים. מה גם שהמקום שימש בית ספר מרכזי לדיג של מצרים...

‏הפרחת השממה

‏באותה רשימה של מרדכי ארציאלי (25.3.68‏) נודע גם על קיומו של יישוב ישראלי נוסף בסיני: נח"ל סיני. מסתבר שגם יישוב זה הוקם לפי מיטב המסורת של אגדת "כיבוש השממה" ובהתאם לספר האגדות הציוני-חלוצי. הישוב הנח"לאי הוקם ליד חווה גדולה שנבנתה בזמנו על ידי רשות הפיתוח המצרית למען יישובם של הבדואים בסיני...

‏מאמצי הפיתוח של ישראל בסיני זכו להארה נוספת בידיעה שהתפרסמה ב"הארץ" ב-25 באוגוסט 67', בה נאמר:

‏"משרד החקלאות החל בעיבוד מטע עצי פרי על שטח של 10,000 דונם באל-עריש. המטע נמצא בעבר בפיקוחה של רשות הפיתוח המצרית"...

‏ואילו כלל כוונות ההתנחלות זכו לסיקור נרחב בכתבה מאת סופרו המדיני של "מעריב" (19.12.68):

"תוכנית מפורטת ובה הצעת התנחלות בסיני הושלמה על ידי צוות כלכלנים ומדענים ונמסרה השבוע לידי ראש הממשלה מר לוי אשכול. המטרה שהוצבה לפני הצוות בהדרכתו של ד"ר רענן וייץ היתה 'להביא הערכות ראשונות לאפשרויות ההתנחלות בחצי האי סיני, וכמו כן לגבש קונצפציות ראשוניות לגבי ההתנחלות, ממדיה, אופייה וכדאיותה הכלכלית". לצוות הוסבר כי 'עבודה זו יונקת את חשיבותה משיקולים דחופים שהזמן גרמם, וחייבת להיערך במסגרת זמן מצומצמת ביותר'.

"נודע כי בהתאם להנחיות בדק הצוות המדעי אפשרויות של פיתוח והתנחלות מדברית, המתבססת על פיתוח תשלובת אגרו-תעשייתית. עם הצוות נמנו: ש. כרמל, כלכלן; ד"ר א. קיסרי, אגרונום; ד"ר נ. ארד, מהנדס למערכות ייצור, מים מומתקים ואנרגיה חשמלית; ש. צוקרמן, מתכנן חקלאי; ד. כרמל, מהנדס תעשייתי ואביהו נלסון, נציג משרד החקלאות באילת. בין השאר קובעת התוכנית כי בדיקה ראשונה מראה שאפשר להקים באזור התיישבויות שיתבססו על חקלאות אינטנסיבית לייצוא, תעשייה קלה, תעשיית תיירות וכן על מרכז בינלאומי לתיירות חורף. כמו כן דובר על סלילת כביש חוף בין שארם א-שייח' לאילת".

 עד כאן הידיעה ב"מעריב". כעבור ימים מספר כבר סיפר "הארץ" על עבודת פריצת הדרך מאילת דרומה.

‏מפי הגבורה

‏ב-24.1.69 פורסם ב"ידיעות אחרונות" ראיון של שלמה שמגר עם ד"ר רענן וייץ, ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנורת היהודית (שעמד גם בראש צוות המדענים אשר תכנן את ההתנחלות בסיני). כמה פרקים מראיון זה הם ממש מאירים עיניים, ועל כן בחרתי להביאם כלשונם:

שאלה: מה נעשה בצפון סיני?

תשובה: יש שתי היאחזויות. באל-עריש (נח"ל סיני), בשטח שהמצרים ניסו לפתחו ונמצאו שם מים שאת שאיבתם אנו מגבירים ומפתחים ענפים לייצוא; השנייה – נח"ל ים ליד אגם ברדאוויל, המפורסם בעושר הדגה שבו. המקום הפך למכניס. גייסנו דייגים מומחים ונגדיל את התפוקה. יש שוק מצוין לדגים אלה, בעיקר באיטליה. המחיר טוב יותר מאשר בארץ.

‏שאלה: באיזה שלב נמצא הדיון בסקר לקראת פיתוח והתיישבות בדרום סיני, סקר שהגשת לראש הממשלה?

תשובה: רענן וייץ מאשר שתוכניתו הוגשה לפני שלושה שבועות למר אשכול, הכוונה למה שהוא מגדיר כ"היאחזות רב-תכליתית בחופו הדרומי מזרחי של סיני". על פרטי התוכנית ניתן לגלות, לפי שעה, רק זאת: בדיקה ראשונה מראה כי ניתן להקים באזור ישוב רב-תכליתי שיאכלס 10,000 תושבים, שיתבסס על חקלאות אולטרה-אינטנסיבית לייצוא, תעשייה קלה, תיירות ומרכז בינלאומי לתיירות חורף. בשולי היישוב ייזמו שדה תעופה שיאפשר משלוח מהיר וישיר של תוצרת חקלאית וקשר נוח לתיירים ולתושבי האזור. וייץ מדגיש כי הכוונה היא ליצור רצף התיישבותי, וחוזר לנושא הקרוב לליבו: "ההתיישבות באזורים מדבריים היא כדאית".

הוא מציין כי בכל הוויכוחים העלו המומחים את הנימוק של יוקר המים. אך לדבריו זהו גורם קטן – עד 5% מתהליך הייצור כולו. "אפילו יתייקרו המים לא יחול שינוי יסודי. הצעתי מתקן להתפלה ופיתוח ענפים מיוחדים, ספציאליזציה בשיטות חקלאיות אינטנסיביות יותר, בטפטוף. אמנם זה לא התקבל על דעת המומחים, אך החישובים הצדיקו אותי בהחלט".

‏שולחן ראש הממשלה היה עמוס מאוד, כנראה, כי ב-27.1.69 (כך מדווח רפאל אלדור ב"הארץ") הונחה עליו תוכנית נוספת:

"תוכנית להקמת מרכז נופש בשארם א-שייח' הוגשה לראש הממשלה על ידי משקיע מקומי, איש ביטחון לשעבר, המתכוון להקים את המרכז בשותפות עם בעלי הון יהודים משווייץ. לפי התוכנית יוקם לחוף הים, צפונית לשארם א-שייח', מרכז נופש שיכלול מלון, מתקני ספורט ובכללם כאלה לדיג תת מימי ומועדון לילה. המלון יהיה מורכב מבונגלוס מבטון טרומי מסוג מיוחד, שיותאם למקום מבחינה גיאוגרפית ואקלימית. יוזמי התוכנית אומדים את ההשקעה הדרושה ב-4–5 מיליון ל"י. הממשל הצבאי והמחלקה הכלכלית של משרד התיירות אישרו את התוכנית. היועץ הכלכלי לשר התיירות, מר שמחה רופס, המליץ על הקמת המרכז לפני מרכז ההשקעות ולפני ועדת המנכ''לים לענייני השטחים המוחזקים. שני גופים אלה בודקים עתה כיצד תשתלב התוכנית בתוכניות הפיתוח למרחב שלמה".

‏בין הידיעות הרבות הנוספות שניתן ללקט מתוך העיתונות הישראלית (הנתונה כידוע לצנזורה פטריוטית של העורכים הראשיים ולצנזורה רשמית של רשויות הביטחון) ניתן לגלות עוד כמה דברים מעניינים על התוכניות, התכנונים והביצוע של התנחלות (קולוניזציה בלע"ז) בחצי האי סיני – והיריעה צרה מהכילם. לא נרחיב את הדיבור על "שבע המשלחות המדעיות העושות זה חודשיים בסיני" ("ידיעות אחרונות", 30.4.69), ולא על משלחות שונות של גורמי ההתיישבות ש"חרשו" את חצי האי לאורך ולרוחב. לסיכום רק נצטט את "מעריב" מיום 29.5.69, המספר:

‏"נח"ל דקלים, על אדמת שייח' זווייד בצפון סיני, הוא יישוב חדש, אותו הקימו השבוע חברי תנועת הנוער 'בני עקיבא'. זוהי היאחזות אליה הצטרפו מתנדבים אזרחיים ממשקי הקיבוץ הדתי, והיא שוכנת כ-12 ק"מ מערבית לרפיח, סמוך לברך החוף של אל-עריש. המתנחלים יועסקו בגידול ירקות ובניסיונות חקלאיים. הם החלו בהתקנת רשת השקיה לחלקה חקלאית ראשונה שתשתרע על פני 150 דונם".

‏*     *     *

‏טעות אחת עשו הכתבים הכלכליים למיניהם, בהתייחסם בכובד ראש לחישובים המערערים על כדאיותה הכלכלית של ההתנחלות בסיני. רענן וייץ אומר (כמצוטט לעיל): "אמנם זה לא התקבל על דעת המומחים, אך החישובים הצדיקו אותי בהחלט" – והוא יודע מה הוא אומר. המומחים חיברו והחסירו סכומים; רענן וייץ וחבריו עושים חשבונות היסטוריים. במערכת החישובים האידיאולוגיים והפוליטיים שלהם הגורם הכלכלי אינו אלא גורם קטן – "עד 5% מהתהליך כולו"; וכאשר מאזנם של 5 אחוזים אלה הוא חיובי, כאשר הם מראים על סיכויים טובים למשיכת משקיעים זרים – כלומר הכנסת אינטרסים כלכליים זרים באופן ישיר למערבולת הפוליטית באזור, כשיש סיכוי גם לרווחים – מיהו שונא ישראל המעז לדבר על נטישת מדבר סיני – חלק אינטגרלי ממולדתנו ההיסטורית?!