‏מכתב זה, ששוגר לעיתון המהפכני הצרפתי רוז' (בעברית: אדום) על ידי חבר ערבי של האינטרנציונל הרביעי, מלמד הרבה על תפקידה של החזית העממית הדמוקרטית לשחרור פלסטין במאבקים החברתיים והפוליטיים בתוך ירדן, ומראה כיצד מתכוונת החזית להיות האוונגרד ‏לא רק של תנועת השחרור הלאומי, אלא גם של התהליך המהפכני הכולל. המאמר נכתב ב-12 בינואר 1970.

*     *     *

‏בתחילת חודש ינואר, ברביעי בו, פרצה שביתה "פראית" בסקטור התעשייתי המפותח ביותר של ירדן (מפעלי המלט והפוספטים). 1,500 פועלים ממפעל המלט הגדול ביותר בארץ שבתו, לאחר תנועה של תביעות למען הקמת איגוד מקצועי. חודשיים לפני כן התחילה התנועה בהפצת פטיציה מטעם הוועד המייסד של האיגוד המקצועי המחתרתי במפעל. ההנהלה – שאחד מחבריה הוא מנהלם של שלושה מפעלים בארץ (מפעל המלט, מפעל הפוספטים ובעל מניות בבתי זיקוק לנפט) – הגיבה בהפעלת מנגנון הדיכוי נגד התביעות הלגיטימיות של הפועלים. אך למרות התערבות המשטרה, שעצרה את ה"מסיתים" וקיוותה שבכך תוכל לעצור את התנועה כולה, התרחב המאבק והביא להתגייסותם של כלל הפועלים.

‏התנועה שאבה עוצמה רבה והרחיבה את תביעותיה. בנוסף לדרישתה בדבר הקמת האיגוד המקצועי, תבעה את החזרתם לעבודה של שני חברים עצורים. כונסה גם אסיפה כללית שבה נבחרו צירים שהוטל עליהם לפנות אל משרד העבודה ולדרוש את מילוי התביעות. כשעלו הצירים על האוטובוסים שהיו עתידים להובילם למשרד, כיתרו המשטרה, הצבא והלגיון הבדואי את המפעל וכיוונו את הנשק לעבר הפועלים. כשפתחו כוחות הדיכוי באש לעבר השובתים שעמדו לפני המפעל, התערבו הפדאיון של החזית העממית [הדמוקרטית] לשחרור פלסטין (חע"ד) ושל א-סאעקה כדי להגן על הפועלים הבלתי חמושים. כך מנעה נוכחות הפדאיון את השואה שהפועלים היו עלולים להיות קורבנותיה.

זמן מועט לאחר מכן התחנן שר הפנים, מוחמד רסול אל-כילאני, בפני הפועלים שיחזרו לעבודה, והבטיח את מילוי תביעותיהם. העבודה חודשה למחרת, אך מיד לאחר מכן נעצרו 45 פועלים על פי בקשת ההנהלה, בתירוץ שלא שירתו בצבא. יחד עמם נעצרו שלושה נהגי אוטובוסים. יחידות של הצבא הוזעקו לתוך המפעל כשבידם הוראה "להגן על הפועלים מפני השובתים", למרות שכולם, פה אחד, התגייסו לצד התנועה.

‏אמנם עוד לפני התפרצות זו היה קיים איגוד מקצועי בלתי פעיל ומשולב לחלוטין במשטר – ההתאחדות הכללית של הפועלים, שמזכירה הכללי מוחמד ג'ואר סירב להגן על תביעות השובתים ולהתערב למען הגשמתן המהירה; אך עם החרפת המאבק לא הכירו הפועלים בג'ואר כנציג של תנועתם. את התמיכה במאבקם היו השובתים יכולים לשאוב רק מן האירגונים הפלשתינאים, ומאחדים מהם בלבד: חע"ד, א-סאעקה, החזית העממית לשחרור פלסטין של ג'ורג' חבש, ואפילו המפלגה הקומוניסטית הירדנית, למרות היותה פרו-סובייטית.

‏אירגונים אלה, ולא שום אירגון אחר – לא ירדני ולא של ההתנגדות הפלשתינאית – התערבו מן ההתחלה. גילוי דעת המוקיע את המדיניות האנטי חברתית של הממשלה פורסם על ידי אירגונים אלה ביוזמת חע"ד, ובו הופיע פירוט תביעותיהם של הפועלים, במגמה להפיץ אותן ולהרחיב את הסולידריות. ללא קשר עם גילוי דעת זה פרסמה חע"ד גילוי דעת משלה, בו גינתה את המשטר והוקיעה את פעולות הדיכוי והמשטרה. עוד על פי יוזמת חע"ד כונסה מסיבת עיתונאים, בה השתתפו א-סאעקה, חע"ד, המפלגה הקומוניסטית הירדנית, ההתאחדות הלאומית של הסטודנטים ה‏ירדנים, האגף הירדני של ההתאחדות הכללית של הסטודנטים הפלשתינאים, התאחדות הנשים הירדניות והתאחדות הנשים הפלשתינאיות.

‏מול תגובה זו מצד האירגונים הפלשתינאיים, כשבראשם החזית העממית הדמוקרטית, עמדו השלטונות בפני הברירה הבאה: לסגת, כלומר לשחרר את כל העצורים ולתת לפועלים להקים את האיגוד המקצועי שלהם למרות התנגדות ההנהלה; או – מה שלא רצו בשלב זה – להיכנס למבחן כוח עם האירגונים הפלשתינאיים. בסופו של דבר בחר המשטר באפשרות הראשונה.

‏שביתה זו מהווה, למעשה, המשך לסידרה של שביתות אחרות, אך ערכה רב יותר בשל חשיבותו המיוחדת של המפעל שנפגע: הראשון בייצור התעשייתי של הארץ, והמפעל בו מרוכז המספר הגדול ביותר של פועלים. הגורם השני שמעניק לשביתה זו חשיבות מיוחדת ומכרעת הוא כניסתם של אירגוני ההתנגדות הפלשתינאיים למשחק.

‏מאז מלחמת ששת הימים נמצא המשטר הירדני, המנותק מן החלק החקלאי והפורה של שטחו, במצב של חנק כלכלי, ההולך בד בבד עם הופעת ההמונים הפלשתינאיים על הבמה המדינית והצבאית. המשטר חולה, נמצא במשבר מתמיד ונאלץ לעשות ויתורים ללחץ האירגונים הפלשתינאיים, המזדהים עם מלחמת המעמדות בארץ. מכאן ואילך ממלא האוונגרד הפלשתינאי את תפקיד הערב לאינטרסים של מעמד הפועלים והאיכרים הירדניים. נוכחותם של אירגונים כמו החזית העממית הדמוקרטית בתוך המפעלים היא תנאי להחרפת מאבקי העובדים, וגורם עיקרי לפוליטיזציה ולאירגון פועלים אלה. מצוידים בתמיכה ישירה ומזוינת זו לומדים הפועלים כיצד להתארגן, ויכולים להתמודד גם עם ההנהלה וגם עם ההנהגה הפסבדו איגוד-מקצועית בתוך המפעל.

‏ההתפתחויות האחרונות בירדן

‏מאורעות אלה, על כל השלכותיהם, הובנו היטב, וראש המשטר הירדני – המלך בעצמו – ביטא זאת בגלוי בנאומו מ-8.1.70. נאום זה הוכיח כי שלטונו של המלך לא תם, והוא עדיין רחוק מכך. הוא הזהיר את תנועת ההתנגדות הפלשתינאית, ובפעם הראשונה התקיף את האוונגרד הפוליטי שלה, החזית העממית הדמוקרטית. מאז אנו נמצאים במצב הכן תמידי. תקריות מזוינות פורצות פה ושם בעמאן עצמה בין הפדאיון לבין הלגיון הבדואי, שהיה פעיל מאוד במהלך סריקותיו בימים האחרונים. לפני יומיים, למשל (ב-10.1), לקח הלגיון בשבי אחד מחברי פתח לאחר חילופי יריות.

ברור כי חילוקי הדעות – וזהו כינוי עדין – הקיימים בין אירגוני ההתנגדות הפלשתינאיים, תורמים לפעילות האלימה מצד המשטר הירדני ולשאיפותיו לחסל את תנועת ההתנגדות. המחלוקת החמורה ביותר בזמן האחרון התעוררה עם דרישת הממשלה שהכוחות המאורגנים ייסוגו אל 15 ‏ק"מ מזרחית לקו הפסקת האש (הגבולות המעשיים עם המדינה הציונית מאז מלחמת ששת הימים). בקשה זו מולאה מיד על ידי כל האירגונים פרט לחע"ד; והיום אנו יכולים לצפות להתקפה צבאית חדשה, הפעם מתואמת, הן מצד המשטר הירדני והן מצד המשטר הלבנוני.

‏נטייה זו לחסל את תנועת ההתנגדות – נטייה שהיתה קיימת תמיד בקרב שני המשטרים – מתחזקת היום עקב התפתחות מאבקי הפועלים בשתי הארצות, התפתחות המהווה סכנה חמורה משום שהיא מתלווה לסירוב האירגונים הפלשתינאיים לצאת ממחנות הפליטים שבהם הם מתאמנים ומאמנים את הפליטים הפלשתינאים. שתי הממשלות מגיעות לידי כך שהן רואות באירגוני ההתנגדות את האחראי היחיד ל"מחלות החברתיות" הללו – לפי הלכסיקון שלהן.

‏האירגון הפלשתינאי הנמצא על הכוונת של משטרים אלה באופן החד משמעי ביותר הוא, כמובן, חע"ד – עד כדי כך שהמלך בזעיר אנפין, בנאומו מ-8.1 בשעה 9 בערב, הצהיר: "איננו רוצים לא באידיאולוגיה, לא בתיאוריה, ולא בשיטה חדשה..." וכמובן לא קומוניזם ולא קומוניסטים. נקודה חשובה אחרת באותו מישור הוא הציד אחרי חברי חע"ד שנערך בארצות הערביות האמורות להיות "מתקדמות". במצרים נכלאו שני חברים מאוניברסיטת אל-אזהר על ידי נאצר ואנשיו; תוצאה הגיונית של ה"פילוסופיה של המהפכה" שלו. פעיל אחר מחע"ד אולץ להסתתר באלכסנדריה.

‏בעיראק עצרה משטרת המשטר לפני יומיים, ב-10.1, את האחראים על הסניף הבגדאדי של חע"ד. וכאילו במקרה בוצעה הפשיטה כשחבר הלשכה הפוליטית ערך ביקור בסניף.

‏האבסורד הוא שדבר זה קרה באותה עת בה ערך המשטר העיראקי קבלת פנים רשמית ליאסר ערפאת, דובר הפתח ונשיא אש"ף. העניין היה גס מדי, אך הוא מתאר באופן די מדויק את המתבשל בחלונות הגבוהים נגד תנועת ההתנגדות הפלשתינאית, ובעיקר נגד האוונגרד הפוליטי שלה – החזית העממית הדמוקרטית לשחרור פלסטין.

‏לנוכח ההחמרה המתמדת במצב לא יכולה להיות תגובה מתאימה פרט להקמת החזית הלאומית הרחבה, אותה הציעה חע"ד לקונגרס הפלשתינאי השישי בקהיר, בספטמבר האחרון. כל פתרון אחר רק יזיק לעליית המהפכה הערבית בפלשתינה, ובהעדר חזית כזו יצטרכו אירגונים כמו הפתח לשאת באחריות לכל דיכוי העתיד להיות מופעל, בעיקר נגד חע"ד.

‏עתה מתפשטות שמועות הרומזות על בואם הקרוב של צבאות פקיסטניים, המוצגים באופן רשמי כתמיכה ותגבורת למערכה נגד הציונות. לאמיתו של דבר נועדה הזזת כוחות זו לתיגבור הצבא הירדני כנגד צבא הפדאיון, אותו מייצגות תנועות ההתנגדות הפלשתינאיות. הצדקה מזויפת זו לייבוא חילות ריאקציוניים אלה, משקפת את פחדו של המשטר מפני שהותם של הצבאות העיראקיים על שטחו, העשויים לבחור בהתנגדות למשטר במקרה של עימות.

‏ובכן, אנו נמצאים בנקודת מפנה של המצב בירדן מכל הבחינות. יותר מאי פעם דרושה לנו העזרה הפוליטית ואולי אף החומרית מצד האינטרנציונליסטים בעולם, כדי להכשיל את הברית האימפריאליסטית-ציונית, אליה מצטרפת הריאקציה הערבית.

‏סלקו ידיכם מהמהפכה הפלשתינאית, אוונגרד המהפכה הערבית והמאבקים החדשים של מעמד הפועלים הירדנו-פלשתינאי!

‏ירדן, ינואר 1970