המשפט שכונה "מיהו יהודי" הסעיר את האוכלוסיה הדתית והחילונית בישראל, והביא, לרגע קט, להגדרה חדה של שני המחנות. נערכו הפגנות והפגנות שכנגד, הוגשו עצומות, נשמעו איומים, העיתונות נקראה להביע דעתה בסוגיה. נדמה היה כאילו כל כוחות השחור ניצבים מול קבוצות של דמוקרטים טהורים, ליברלים משוחררים שוחרי קידמה. גם השופטים שנתנו את פסקי-הדין נחלקו בדעת הציבור למיושנים ולמחדשים.
סקירה קצרה זו של פסק-הדין נועדה לסלק ולפזר את העירפול ביחס לליברליות של השופטים והקהל ממחנה ה"יונים". היא נועדה להראות כי ההבדל בין שני המחנות איננו הבדל בין פיגור לקידמה, אלא הבדל בין שני סוגים של פיגור: בין לאומנות דתית ללאומנות חילונית.
הרקע המשפטי במספר מילים: בנימין שליט הינו רב סרן בצה"ל, בעל לאשה "גויה" (בת בלי דת לפי הצהרתה) ואב לשני ילדים. הוא רצה לרשום את ילדיו כבעלי לאום יהודי. פקיד הרישום חייב היה, לפי הנחיות משרד הפנים ולפי שורה של פסקי-דין, לרשום את הילדים לפי הצהרת הוריהם. הרישום בתעודת זהות נועד לצרכים סטטיסטיים בלבד, והצהרה הניתנת בתום לב, חייבת להירשם לפי רצון המצהיר. משמע, במקרהו של שליט חייב היה פקיד הרישום לרשום את ילדיו כבעלי לאום יהודי. פקיד הרישום סרב, לפי הוראות חורגות שקיבל משרד הפנים. רס"ן שליט הגיש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק.
העתירה חייבה סוף-סוף את בית המשפט הגבוה לצדק לשבת על המדוכה ולדון ב"מיהו יהודי" לגופו של עניין. בפסק-הדין שניתן בסוגיה זו קודם לכן – האח דניאל (רופאייזן) – השתמטו מלפסוק הלכה בנדון, ונזקקו לנימוקים טכניים. הפעם נקהלו תשעה השופטים העליונים, טראסט המוחות המשפטיים המעולים ביותר במדינה, הערכאה העליונה ביותר ברשות השופטת, להכריע בדין. פסק-הדין ניתן ברוב של חמישה שופטים כנגד מיעוט של ארבעה. לפי פסק-דין הרוב, חייב פקיד הרישום לרשום את הילדים לפי הצהרת אביהם, משמע, כבני לאום יהודי. ארבעה מבין חמשת השופטים שנתנו את פסק-דין הרוב לא נכנסו לגופו של עניין, אלא הכריעו לפי נימוקים פרוצדורליים. שופט אחד בלבד (השופט ברנזון) נגע בשולי הבעיה לגופה. דעתו, שתובא להלן, תורה על מידת ה"ליברליות" שלו.
רס"ן שליט זכה להערצה בחוגים הליברליים בישראל כ"שופר הקידמה". הבה נבדוק את טיעוני עתירתו, ואולי יהיה בכך כדי לנפץ מעט את ההילה שעטתה את הפרשה. עתירתו של שליט כללה ארבע טענות עיקריות:
1) טענתו הראשונה היא כי בית המשפט האזרחי חייב להסתמך על קריטריונים חילוניים ולא על ההלכה הדתית. בניו של שליט הינם יהודים על פי לאומם, מכיוון שהם משתייכים לקיבוץ האנשים בעלי הזהות התרבותית והערכית, בעלי הלשון, המנהגים והגורל המשותף לעם היהודי בישראל.
2) המונח לאום שונה מהמונח גזע. אם מקבלים את ההגדרה כי שייכות לאומית של אדם נעוצה בהזדהותו עם הערכים התרבותיים והחברתיים של האומה, אזי מן הנמנע להיזקק להגדרה ביולוגית תורשתית.
3) רס"ן שליט הטעים את הגורם של "אויב משותף" כסימן היכר לעם היהודי, ולחיזוק דבריו הביא את הגדרת הרצל: "אנו קיבוץ היסטורי של בני אדם שקיים בהם שיתוף ושיש להם אויב משותף" (ספריה מדינית, כרך ציונות, עמ' 51).
4) שליט טען כי ילדיו מקבלים חינוך ככל ילדי הארץ, יש להם מנהגים וערכים חברתיים משותפים לשאר חבריהם, ואמם, לא זו בלבד שהשתלבה בחיי הארץ ומזדהה עם האומה היהודית, אלא יש לה רקע ציוני מצד אביה הסקוטי, אשר בזמנו השפיע על ד"ר ויצמן להקים את האוניברסיטה העברית על הר הצופים. בייחוד הוא שב ומדגיש כי "אויבי העם היהודי הינם ויהיו אויביהם של ילדי".
והדבר מדבר בעד עצמו.
לא נביא סקירה של כל פסקי-הדין. נסתפק בליקוט מספר נושאים עיקריים שנדונו על ידי כל שופט. נראה לנו כי ריכוז העמדות הינו דבר חיוני ובעל חשיבות. לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ) ישנה תדמית כמקום בו בא הצדק האופטימלי על סיפוקו. מהלכות אגדות על ה"אובייקטיביות" של בית המשפט ואי-משוא-הפנים שבו. הפעם, בקבוצת נושאים בעלי חשיבות ממדרגה ראשונה לכל כוח פוליטי במדינה, יצא המרצע מן השק, וכל אדם הבא לשחר לצדק בבג"צ יודע לאן תנשוב הרוח.
יש לציין כי כל השופטים מבית המשפט העליון השתתפו במתן פסק-הדין, חמישה מהם הביעו עמדותיהם, ובכל הרכב שהוא, עתיד מי מהם לשבת לדיון. להלן דרך טיפולם בכמה נושאים.
על הגזע
השופט זילברג בודק את הטענה כי מבחן ההלכה ל"מיהו יהודי" הינו מבחן גזעי. הוא אומר: "הושמעה טענה אחת, מאוד מוזרה, כנגד השימוש במבחן ההלכה, והיא כי מבחן זה – שומו שמים! – גורר אותנו לשימוש במונחים הלקוחים מהמילון הנאצי. על טענה גסה זו לא הייתי עונה אלמלא הנפשות הרבות שהיא עושה בקרב השמאל היהודי החדש, הפרברסיבי, באוניברסיטאות מערב אמריקה. יהודי המאשים את בני עמו בנאציזם, היש לך תענוג מאזוכיסטי גדול מזה?"
הוא עובר לדבר על היהודים שהלכו לתאי הגזים ומוסיף: "קורבנות אלה, מעיזים אנו לאמר בעוצמת האגוצנטריות שלנו – לא היו לשווא; כי במותם ציוו לנו את החיים, ועל טס סבלם וייסוריהם הביאו לנו את מדינת ישראל… האם מדינה של יהודים ערלים היתה דבר שהגו ברגעי חייהם האחרונים?"
השופט קיסטר מציג שיטה "אובייקטיבית" לבדיקת לאום: טריטוריה משותפת, מדינה משותפת, שפה, מוצא משותף, מנהגים, תרבות, תורשה פיזית או נפשית או ביולוגית, תורשה של תכונות נפשיות או גופניות וגזע.
הוא מסביר כי תורת הגזע נוצרה במאה ה-19 כדי לבסס באופן מדעי את השנאה ליהודים. קביעה זו אינה גורמת לו לבטל גזע כסימן לשייכות לאומית. להיפך, הוא מוסיף, בדברו על אם "גויה", כי: "ישנן השפעות תורשתיות מכל מיני סוגים שלא נחקרו דיין" ומוסיף כי ישנן תכונות מסוימות הטבועות בנפש עם ישראל. הוא מביע ספק אם הילדים, למרות שקיבלו חינוך זהה לזה של חבריהם, יכולים ומסוגלים להתייחס באהבה ואחווה לכל יהודי בעולם, לכל האומרים שמע ישראל, כלבני עמם.
השופט אגרנט מאמץ את הגדרת יחזקאל קויפמן לאומה: "אומה היא קיבוץ המאוחד על ידי שותפות של דם או מוצא וגזע, לשון, ארץ, רוח…". הוא עובר לדון כיצד הדת ואחדות הגזע הן הקובעות את הקשר הלאומי: "אמנם קשה לאמר כיום גזע, אבל הקושי הוא יותר קושי של מינוח, כי הנאצים הבאישו את המילה גזע בעינינו. אך אל להם לנאצים להסיח את דעתנו מהמשמעות האמיתית של המידה הזאת, כגורם מאחד, המשפיע על התהוותה של אומה, והנעוץ ביחס הקירבה והרגשת האחווה השורה בקרב האנשים הרואים עצמם כמתייחסים על מוצא דם משותף".
נישואי תערובת, לדעתו, מסתדרים בסופו של דבר, שכן אז נוצרת "אחווה גנטית".
על הלשון כמאפיין שייכות לאומית הוא אומר: "לשון משותפת המסמלת את אחוות הדם הקיבוצי ומבטאת אותה".
על תרבות: "הייחוד הגזעי ישמש, שעה שהוא מצטרף לאינטרסים התרבותיים, כוח מקיים ומשמר".
על הדת: "בתולדות העם היהודי, והוא עם עתיק יומין, נזדהו ביחד ונצטרפו הייחוד [ה]גזעי לאומי והייחוד הדתי". "המוטיב הגזעי לאומי והמוטיב הדתי השפיעו זה על זה וניזונו אחד מרעהו". "ההכרה הגזעית דתית תפסה מקום גדול בתודעת העם היהודי… עם כל התופעות של תערובת דם נוכרי שחלו בקרבם, לא חדלו היהודים לשמור, בדרך כלל, על הכרת ישותם הלאומית הגזעית (בחינת היותם בני זרע אברהם יצחק ויעקב)".
על היהדות: "עיקר תפיסת היהדות, סוף סוף הוא בקדושת גזע ישראל…".
על נישואי תערובת, בהם הילדים הולכים אחרי האם "מטעמי חינוך וגזע": "האיסור מושתת על רצון לא להיטמע בין העמים".
בסיכום הוא אומר כי בהבדל מהתורה הנאצית, שרצתה להשמיד גזעים אחרים, מבקשת הדת היהודית רק לשמור על טוהר הגזע.
על השמאל החדש
נושא זה מופיע בכל מיני הזדמנויות, כפי שהוזכר כבר לעיל – פרברסיבי, מאזוכיסטי וכו'.
השופט זילברג מביע דאגה ושואל מי יערוב לו שהילדים, ילדיו של שליט, "ילכו ברוח היהדות ה'סינתטית' בה הם מתחנכים, ולא יעדיפו את הגוֹיוּת הגמורה, או את הכנעניות, או את הקוסמופוליטיזם המודרני של השמאל החדש".
הוא מציין בהנאה כי הנוער בישראל שונה: "העותרים אינם מבינים לרעו של הנוער החופשי, ואינם תופסים כדבעי את השקפת העולם שלו. בייחוד אינם חשים ואינם מרגישים את ה'תפנית ימינה' שחלה בקרבו מאז מלחמת ששת הימים. קרה משהו ביוני 67' – נפל דבר בישראל! תוך משק כנפי היסטוריה, ובסערת מלחמה אכזרית, התחוללה פגישה פתאומית בין העם והארץ. מאורע חשוב זה לא יכול היה לעבור בלי השארת חריש עמוק בלבו של הנוער הלוחם. עם שחרור ירושלים הם חשו לראשונה 'לא את הישראליות אלא את היהודיות שלהם' ('שיח לוחמים', עמ' 163)".
על הטענה כי בן לאם יהודיה הינו מנהיג בפת"ח: "בן האם היהודית, חבר מחבלני הפת"ח, הוא יהודי מנוול ורשע מרושע, אשר רבים כמוהו בחוגי השמאל היהודי החדש. ילדי העותרים הם, לעומת זה, ילדים לא-יהודים נחמדים ומסכנים, אשר בשל התנגדותם העיקשת של הוריהם לא זכו לכרטיס כניסה אל הלאום היהודי".
השופט קיסטר אומר: "בקורות עם ישראל אנו מוצאים מקרים רבים, בהם האשמות שווא של תורת ישראל או על אישים מישראל גורמות לליבוי שנאה לישראל ולרדיפות, לכן צריך העותר להיזהר שבעתיים בבואו להטיח דברים כלפי תורת ישראל ונציגי המדינה".
השופט ברנזון הוא היחיד בדעת הרוב שנכנס לגופו של עניין, התיר את רישום ילדי רס"ן שליט בשל נימוקים של עידוד עלייה מארצות בהן רבים נישואי התערובת.
הוא אומר: "לפי ההלכה, ראש המחבלים ממזרח ירושלים, ילוד אשה יהודיה ואיש מוסלמי, שנשא נפשו להרוג, לאבד ולהשמיד את מדינת ישראל, כבן ברית ייחשב, וכבן הלאום היהודי, ואילו בנו ובתו של רב-סרן יהודי, הלוחם את מלחמת ישראל, כחסרי לאומיות יהודית ייחשבו. הנפש ממש נחרדת לחשוב על תוצאה כזו במדינת ישראל".
אתה בחרתנו
השופט זילברג: "נוכח מעמדו האקסקלוסיבי של עם ישראל בעולם, נוכח העובדה כי תמיד אנו כה שונים מהאחרים, אם לטובה כפי שאומרים אוהבינו המעטים, ואם לרעה, כפי שאומרים משנאינו הרבים, ובראשם המן בן המדתא האגגי, יקשה מאוד לשלול מן היהדות את האופי של עם או לאום". "ישנו המחנה הגדול של הבלתי-דתיים, שאינם שומרים מצוות הדת, אך הם מכירים בייחודו של עם ישראל…".
השופט קיסטר מונה מספר כללים המקובלים על הכל, ביניהם, שעם ישראל הוא עם נצחי, "לא ייטמע ולא יעזוב תורתו".
השופט אגרנט: "לא להיטמע בין העמים, ולהבטיח את ייחודם הלאומי ואת פירודם מהעמים בני הדתות והאמונות הזרות".
על ציונות ועלייה
בדבריהם של השופטים על ציונות מוצגת הצורה הפשוטה ביותר של האידיאולוגיה, בלי כחל ושרק.
השופט זילברג סבור כי הבעיה העומדת לדיון הינה דבר המצריך "חשבון נפש נוקב ויורד עד התהום, עם ישותנו כעם, מהותנו כלאום ותפקידנו המדיני ציוני בהחייאת הארץ הזו".
הדבר נוגע, לדעתו, לכל העם היהודי, שכן ישראל איננה ולא כלום ללא יהדות העולם. "מדינת ישראל נועדה להיות מדינת עלייה, מדינה של קיבוץ גלויות, זאת היתה מטרתה העיקרית לפי מגילת הכרזת העצמאות, ובלעדיה לא תוכל להתקיים לאורך ימים בתוך אוקיאנוס השנאה האופפת. יום העלייה העתידה ההיא, אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב, אבל הוא בוא יבוא, ואף על פי שיתמהמה, נחכה לו, כי זהו העיקר הראשון במעלה או הכל-כולל של אמונתנו הציונית והדתית; ובלעדיו אין תכלה ואין נעם לסבלנו בארץ הזאת. כל המנתק את הלאומיות היהודית מיסודותיה הדתיים, פוגע בבבת עינה של תביעתנו הפוליטית לארץ-ישראל. ניתוק זה כמוהו כמעשה בגד".
"חיפוש מבחן חדש לזהותנו הלאומית מהווה למעשה שלילה גמורה של המשך קיומו של העם היהודי. משמעותו היא: תם ונשלם; אין ציונות יותר, אין מורשה, אין היסטוריה. ישנה רק שאיפה להקים מדינה חדשה, ללא עבר ומסורת, על חופו המזרחי של הים התיכון. ולא לשם כך נטלנו על עצמנו את המשימה הגדולה והכבדה מאוד של הפצת הציונות בקרב יהודי תבל – לא לשם יצירת דמוקרטיה קטנה, דלה, אפורה ואילמת שאין לה מה להשמיע משל עצמה ולא כלום".
[מאמר נוסף בעניין "מיהו יהודי?"]
