ב-27 בינואר השנה פורסם בעיתון "לה-מונד" (והועתק ב"מצפן" מס' 52) מאמר מאת נאיף חוואתמה, ממנהיגי החזית העממית הדמוקרטית לשחרור פלסטין (חע"ד), בו הוא מצהיר כי חע"ד לקחה על עצמה את היוזמה להיכנס לדו-שיח עם האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן"). אין אנו מתכוונים לרדת הפעם לשורש הוויכוח בשאלה זו או אחרת במאמר, עליה אנו חלוקים. ברצוננו רק לשרטט את הבסיס המשותף, את העמדות המשותפות ואת חילוקי הדעות בין שני האירגונים כדי להגדיר, מצעדנו, את מסגרת הדו-שיח.
המאפיין את החזית העממית הדמוקרטית מבין שאר האירגונים הפלשתינאיים היא גישתה המעמדית – בתיאוריה ובפרכסיס – לבעיות האזור. על יסוד גישתה זו ביססה חע"ד את ניתוח אופיין המעמדי של החברה הערבית והחברה הישראלית ואת ניתוח המשטרים הערביים, ביססה את גישתה לשאלה הלאומית בכלל ולשאלה הישראלית בפרט, הגדירה את מטרת המאבק, שירטטה את הדרכים לאירגון מהפכני ודמוקרטי של ההמונים, גיבשה את היחס למהפכה הערבית ולתנועה הפלשתינאית, קבעה את יחסיה עם "המחנה הסוציאליסטי" וקשרה קשרים עם אירגונים מרכסיסטיים לניניסטיים באזור ובעולם כולו. אף שמאז אוגוסט 68', מאז פרסום הפרוגרמה של חע"ד, חלו התפתחויות בעמדותיו של אירגון זה, ולמרות שהאירגון הסוציאליסטי הישראלי מתבסס גם הוא על גיששה מעמדית, מרכסיסטית-לניניסטית, לבעיות האזור, עדיין אין תמימות דעים בכל השאלות בין שני האירגונים.
באשר לסכסוך הישראלי-ערבי אנו סבורים כי כל ההצעות לפתרון בדרך של הסכמים בין המדינות (על יסוד החלטת מועצת הביטחון מ-22.11.67, או על כל בסיס אחר), אינן אלא הטעיה ואשליה הן לגבי ההמונים הערבים והן לגבי ההמונים היהודים בישראל. אנו רואים בהצעות אלו ניסיון "לקבור מחדש" את השאלה הפלשתינאית ולדכא בכך את אחד הגורמים התוססים ביותר של המהפכה הערבית. אנו מבינים כי גורמים רבים (החל במשטרים הביורוקרטיים הזעיר-בורגניים של המדינות ה"מתקדמות", עבור דרך הדיפלומטיה הסובייטית וכלה במשטרים הערבים הריאקציוניים ובאימפריאליזם) מוכנים להיות שותפים למזימה זו, ואנו דוחים אותה בכל תוקף. אנו מאמינים, וכך אנו מסבירים להמונים בישראל, כי הדרך לשלום באזורנו איננה במלחמה לאומית בין המדינות אלא במלחמה מעמדית ובמאבק עממי יהודי-ערבי משותף, וכי השלום יושג עם ניצחון המהפכה הסוציאליסטית במזרח הערבי כולו.
אנו, כמו חע"ד, סבורים כי אל שחרורו הלאומי והחברתי של המזרח התיכון אין דרך בורגנית או "בלתי קפיטליסטית". באזור תת-מפותח כמו זה שלנו, שבו הודחקה המהפכה הבורגנית-דמוקרטית תחת לחץ הדיכוי הזר בשיתוף עם הפיאודלים והקומפרדורים המקומיים, שבו יש ל"בורגנות" המקומית תפקיד של מתווך בין ההון הזר לבין כוחות הייצור, שבו שבויה הזעיר-בורגנות השלטת בפריבילגיות ובטובות ההנאה שלה כמעמד שליט – כאן לא יושג השחרור הלאומי אלא עם השחרור החברתי, שיוגשם בדרך גיוסם הדמוקרטי של המוני האזור עצמם למאבק מהפכני.
משום כך אנו קוראים ל גיוס עממי במאבק נגד האימפריאליזם, נגד הציונות ונגד הריאקציה הערבית. אנו רואים את הניגוד בין העמים באזור לבין האימפריאליזם כניגוד בלתי מתפשר, ובאותו מישור אנו מעמידים את הסתירה בין ההמונים הפלשתינאים לבין התנועה הקולוניאליסטית הציונית, שהתיימרה לפתור את הבעיה היהודית בעולם, אך סיבכה את יהודי ישראל בבעיה לא פחות חמורה על ידי כך שקשרה אותם אל הריאקציה הבינלאומית.
למרות ניסיונותיהם של האימפריאליסטים השונים "לקנות" את המוני המיעוטים – לאומיים, דתיים או עדתיים – אנו סבורים כי השחרור הלאומי והחברתי של המזרח הערבי עובר דרך גיוס מיעוטים אלה לצד המהפכה. במשך כל שנות שלטונם ניסו אימפריאליסטים אלה לבסס את שליטתם על ניגודים – ממשיים או מלאכותיים – בקרב המוני האזור (דרוזים, כורדים, נוצרים, עדות מוסלמיות שונות, יהודים, דרום-סודאנים ועוד). לדעתנו אלו הם ניגודים משניים, שהבסיס לפתרונם מונח בשחרור האזור מן האימפריאליזם והקולוניאליזם, ומשום כך יש גם למיעוטים אלה אינטרס אובייקטיבי במהפכה הערבית.
על כן אנו מייחסים חשיבות רבה לתפקיד המוטל על המהפכנים הערבים בגיוס מיעוטים אלה לצד המאבק המהפכני של המוני האזור. אנו סבורים כי רק הבטחת כל זכויותיהם של מיעוטים אלה – הן תוך כדי המאבק והן לאחר הניצחון – עשויה לשרת מטרה זו; ובאשר למיעוטים הלאומיים נראית לנו הבטחת זכותם להגדרה עצמית כהכרחית.
בתנאים ההיסטוריים והחברתיים שבהם היה נתון האזור במאת השנים האחרונות, תנאים שבהם תפסו הבעיות הלאומיות מקום ראשון בתודעה הקולקטיבית של ההמונים, יש משקל מכריע לחשדנות (ואם לדייק יותר: לאיבה) שהושתלה במוחות האנשים על ידי האידיאולוגיות הלאומניות. השגת האיחוד הסוציאליסטי-מהפכני של המזרח הערבי מותנית בסילוקן המוחלט של החשדנות והאיבה הלאומית מתודעת ההמונים. מטרה זו תושג רק אם יהיה ברור להמונים בקרב המיעוטים הלאומיים, כי המהפכה לא רק מבטיחה להם את זכות ההגדרה העצמית, אלא אף מתכוונת להעניק אותה אם ידרשו זאת.
למרות שחע"ד מגדירה את הציונות כ"אידיאולוגיה של הבורגנות היהודית הגדולה" – הגדרה שאין אנו מסכימים עימה – עומדת היא על האספקט הלאומי של הבעיה הישראלית ומדגישה אספקט זה בהזדמנויות רבות. אנו רואים את הבעיה היהודית בתקופה האחרונה כבעיה ממשית, המעוגנת בסתירות הכלכליות והחברתיות של מזרח-אירופה במחצית השנייה של המאה ה-19, ובתפקיד המעמדי שמילאו היהודים בחברה הטרום-קפיטליסטית. דחיקתם של היהודים מהחברה המזרח-אירופית והגירת חלק מהם למערב המפותח הניחו את היסוד להתעוררות הבעיה גם שם; ואילו שאיפתם של השלטונות הקולוניאליים לתעל את הניגודים הפנימיים במושבות, שאיפה שהביאה אותם להעניק ליהודים (בארצות המגרב, למשל) זכויות יתר, יצרה את הבסיס לבעיה היהודית – שהיו לה סימפטומים שונים מאלו של העולם הקפיטליסטי – בארצות אלו.
עם כל זאת, ולמרות שהתפתחות המפעל הקולוניאלי-ציוני בפלשתינה (ללא כל קשר עם האידיאליזם החברתי של חלק ממשתתפיו) העניקה לתנועה הציונית ממדים בינלאומיים, אין מקום להפרדה כה מוחלטת בין הבורגנים היהודים לבין אחיהם ובעלי בריתם – הבורגנים בארצות מושבם. מה גם שהאידיאולוגיה של הציונות המדינית, אף שנולדה בזעיר-בורגנות ובאינטליגנציה היהודית המערב-אירופית, סחפה בעיקר את ההמונים העניים ואת צעירי הזעיר-בורגנות במזרח-אירופה. היא הקימה, בעזרת האימפריאליזם ועל יסוד הרס החברה הפלשתינאית ונישולה מאדמותיה, חברה יהודית ישראלית לאומית, שעל אף מעמדה הפריבילגיוני ככלב שמירה של האימפריאליזם, היא בעלת ריבוד מעמדי וניגודים פנימיים חריפים. על יסוד ניגודים אלה נשענת הזיקה האובייקטיבית – אם כי הבלתי מודעת עדיין – של המוני הפרולטריון היהודי אל המהפכה הערבית.
אחד מתפקידיהם של המהפכנים הפלשתינאים הוא לרכוש המונים אלה. אופייה הלאומי של החברה הישראלית והחשיבות שמייחסים ההמונים היהודים בישראל לשמירה על אופי לאומי זה אינם סותרים את השתתפותם במאבק המהפכני באזור. רק השלמה עם התיאוריה הציונית האומרת כי "קיומם הלאומי של היהודים במזרח התיכון מותנה בקיומה של מדינה ציונית", מובילה לשלילת זכותם הדמוקרטית של יהודי האזור להגדרה עצמית. נכון, השאלה העומדת היום על הפרק היא הגשמת זכותם הבלתי ניתנת לערעור של הפלשתינאים להגדרה עצמית, ומכיוון שהגשמת זכות זו עוברת דרך הרס מכונת הדיכוי הכלכלי והחברתי – המדינה הציונית ומכשירי הטרור המשטרתי והקונסטיטוציונלי שלה – חייבים המהפכנים הפלשתינאים להדגיש כי אין בכך כדי לשלול את זכות ההגדרה העצמית, עד להיפרדות, של יהודי ישראל. להיפך. ליהודי ישראל צריך להיות ברור מעל לכל ספק כי רק במאבק ("במשותף או בנפרד") כנגד האימפריאליזם והציונות, יוכלו לממש זכות זאת.
הרבינו להדגיש כי זהו תפקידם של המהפכנים הפלשתינאים, וזאת משתי סיבות: א. בשל ההשפעה החשובה שתהיה לכך על השתחררותם של היהודים מן האידיאולוגיה הלאומנית הציונית; ב. בשל המשמעות האינטרנציונליסטית לגבי ההמונים הערבים במאבק נגד האידיאולוגיה הלאומנית-בורגנית שיש לעמידת מהפכנים ערבים על זכויותיהם הלאומיות של ההמונים היהודים. אנו מכירים בקשיים העצומים, הנובעים מתנאי המאבק החברתי והאידיאולוגי בתוך תנועת השחרור, המונעים אימוץ עמדה זאת על ידי מהפכנים פלשתינאים, אך אנו סבורים כי זהו מכשול שהכרחי לסלקו מדרך המאבק המשותף למען השחרור הלאומי והמהפכה הסוציאליסטית.
אנו, מצידנו, יודעים כי מתן זכות להגדרה עצמית אינו עידוד לספרטיזם. יתרה מזאת, נראה לנו כי בתנאים הכלכליים והגיאו-פוליטיים של המזרח הערבי אין אפשרות לשגשוג כלכלי ועצמאי של מדינה יהודית נפרדת וקטנה באזור, וכי שגשוג זה מותנה באיחוד ובשילוב מלא של יהודי ישראל במזרח תיכון סוציאליסטי ומאוחד. אך אנו מעריכים כי זהו תפקידם של המהפכנים הישראלים להסביר זאת להמונים היהודים בישראל. יחד עם זאת אנו קובעים, כי רק ההמונים היהודים עצמם – ולא ההנהגה המהפכנית – יחליטו, באופן דמוקרטי, אם ברצונם לממש את זכותם להגדרה עצמית עד להיפרדות, או לא.
במאמרו הנ"ל מזכיר נאיף חוואתמה את הצעת ההחלטה של חע"ד, שהוגשה לקונגרס הפלשתינאי ה-6, שבה קוראת החזית "לכל הישראלים המתקדמים להיכנס לתוך המאבק – בנפרד או בתוך התנועה הפלשתינאית המזוינת – כדי לאפשר את הגשמת הפתרון הדמוקרטי של הבעיה הפלשתינאית והבעיה הישראלית". אנו רואים את עצמנו כמי שכבר לוקח חלק במאבק זה. אנו מנהלים מזה כמה שנים, אם כי בנפרד, את אותו המאבק בחזית בה אנו פועלים.
יחד עם זאת אנו חותרים להקמת מפלגה מהפכנית מזרח-תיכונית מאוחדת, שתלכד את המוני האזור כולו ותדריכם למאבק לקראת השחרור הלאומי והחברתי, למען הקמת איחוד סוציאליסטי של המזרח התיכון, משוחרר מכל צורה של דיכוי, מעמדי אר לאומי.
אנו מאמינים כי יש בדו-שיח בין המהפכנים באזור כדי לתרום ליצירת פרוגרמה משותפת של מפלגה כזאת.
[מאמר נוסף באותו עניין, מאת עודד פילבסקי, מופיע בגיליון זה]
