במערכת ההסברה שמנהל האירגון הסוציאליסטי הישראלי מודגשת תמיד הנימה האנטי-ציונית. אנו מדגישים וחוזרים ומדגישים כי לשם קשירת יחסים נורמליים עם העם הערבי הפלשתינאי, ועל ידי כך עם העולם הערבי כולו, מוכרחה ישראל לנתק את עצמה לחלוטין מן הציונות, הן בתחום האידיאולוגי והן בתחום המדיני. גישה זו מעוררת תרעומת ואיבה בלב הרבה ציונים הגונים, הרואים בעמדתנו הכרזת מלחמה על ישראל והעם היהודי היושב בה. הם עושים כן, כי לכאורה קיימת זהות גמורה בין הציונות לבין הכרה בישות לאומית יהודית בישראל – ולא היא!!
תהיה זו שטות אם לא נכיר בעובדה כי מדינת ישראל, המהווה ביטוי לקיומו הבלתי מוטל בספק של עם יהודי ישראלי, קמה כתוצאה מתהליך ההתנחלות הציונית בארץ ישראל. באותה מידה תהיה זו איוולת או עיוורון שלא להכיר בעובדה שתהליך התנחלותי זה גרם את נישולו של העם הערבי הפלשתינאי, עניין המוסיף להתבצע יום יום ולעינינו ממש.
אין אנו אנשים לאומיים כלל ועיקר. ענייננו כמהפכנים הוא בהתקדמותה של חברת בני-האדם שבתוכה אנו חיים ופועלים, מבלי שים לב להשתייכות לאומית, אתנית, גזעית, דתית, או אחרת. ענייננו כמהפכנים הוא בליכוד מירבי של כוחות, מעבר ומבעד למחיצות הלאומיות, ובהכוונתם ליעדים של מהפכה חברתית. ליכוד כזה לא יושג בדרך של התעלמות מקיומן של מסגרות לאומיות, הגם שרוצים אנו בשבירת מסגרות אלה ולא בסגידה להן. חלק מתהליך ליכוד כוחות בינלאומי של מהפכנים, בפרט באזור שטוף איבה לאומנית מטורפת, הוא במתן ערובות לאי פגיעה בחרויות של הלאומים השונים לקבוע את אורח חייהם, חופשיים מכל כפייה על ידי אומה גדולה או חזקה יותר.
גם ישות לאומית שנוצרה בדרך רצופה עוולות, אי-צדק ונבזויות לגבי עם אחר, איננה מאבדת, בעיני מהפכן ראוי לשמו, את זכות קיומה. אף מהפכן אפריקאי לא ישלול את זכות הקהילות הלבנות בדרום אפריקה ורודזיה להמשיך ולקיים אורחות חיים הנראים להן, אחרי שהמהפכה תעקור סופית את הניצול, את הדיכוי ואת זכויות היתר של הלבנים שם. אם יוסיפו אותן קהילות להתנהל כעם אדונים ויוסיפו, בכוח הנשק והאלימות, למשול ברוב השחורים, כמנהגם בדורות האחרונים – אל יבואו בטענה למהפכנים השחורים אם יעד מלחמתם המהפכנית יהיה: המימסד הלבן כולו. הברירה היא בידי המהפכנים הלבנים. אם ירימו הם את נס המרד במימסד הלבן שלהם, אפילו הם עצמם כבודדים נהנים במקצת מפירות הניצול והאפליה, יש להניח שהדבר יחזק מאוד את המהפכנים השחורים, הנאבקים במחנה השחור כנגד לאומנים ריאקציוניים שמלחמתם היא בלבנים בתור שכאלה.
אין העמים הלבנים באפריקה נתבעים להתחסל. הם נתבעים להתפרק ממהותם המנצלת, המדכאה והמנשלת ולהתייצב כשווים עם שווים עם העמים השחורים. בכך יעשו את הטוב עם המועיל בעת ובעונה אחת. בכך תיפתח דרך להתקדמות חברתית ויובטח עתידה של הקהילה הלבנה בחיי העתיד המשותפים. צריך להיות תמים כדי לחשוב שמעשה כזה הוא פשוט ויכול להיעשות ללא מהפכה עמוקה בתחום הרעיוני, המדיני ומבנה החברה; צריך להיות עלוב-נפש קרתני מצוי כדי לחשוב שמעשה כזה הוא בלתי אפשרי ואיננו שווה שיתנו לו שאנס.
כנ"ל ביחס לציונות. בקודקס המילים היומיומי מזוהה המילה "ציונות" עם כל מה שניתן לכנות כחיובי: יושר, הגינות, ערכים מוסריים, אלטרואיזם, פיתוח המדע, יישוב השממה, העזה, מסירות, הקרבה וכו'. אך אלו הן רק מטבעות לשון ותו לא. הציונות משמעה בתחום הרעיוני הוא: היהודים ברחבי העולם היוו, מהווים ויהוו תמיד בעיה; פתרון הבעיה יימצא רק עם ריכוז כל היהודים, או רובם המכריע, בארץ ישראל; רק כאן יוכלו היהודים לקיים אורח חיים נורמלי, להגשים את ייחודם הלאומי; רק כאן יובטח קיומם הפיזי כנגד פרעות ורדיפות. שימו לב – זוהי תיאוריה לאומית המחלקת את החברה האנושית ליהודים ולכאלה שאינם יהודים. המוסר הציוני, כמו כל מוסר לאומי אחר, מצדיק מראש כל מעשה המקדם ביעילות את המטרה הציונית. השמאל הציוני הוא שמאל רק במובן זה, שבתהליך ההתנחלות הגוררת נישול, הוא תובע יותר הנאות למעמדות הנמוכים מן העוגה הנוצרת או הנשדדת: יותר שוויוניות בין המעמדות היהודיים, יותר שותפנות. במקרים אחדים נמצא גם ציונים שמאליים או הומניסטים ציוניים המתריעים נגד שיטות ברוטאליות הנהוגות במעש הציוני. הם מבקשים נישול עדין שלא יגרום ייסורי מצפון.
אנו תובעים דה-ציוניזציה של ישראל בקבענו כי הציונות, בעוד שהקימה בא"י ישות לאומית יהודית, יצרה בצידה גם ישות לאומית מנושלת – ערבית פלשתינאית; בעוד שהשיגה עצמאות מדינית לעם היהודי בישראל, גרמה להחלפת הקלגס הבריטי בקלגס ישראלי ביחס לעם הערבי הפלשתינאי; בעוד שמנהיגי הישוב והמדינה מכריזים על רצון בשלום ובנורמליזציה ביחסים עם הערבים, הם נוקטים מזה שנים מדיניות שמטרתה לעיתים מוצנעת ולעיתים מוכרזת – להשיג שליטה יהודית מוחלטת על טריטוריה ארצישראלית במושגים רחבים עד כמה שזה ניתן, תוך דחיקת רגלי הערבים משם ביעילות מירבית.
זו המהות האמיתית והעמוקה של הציונות מאז דרכו רגליה בא"י. מזה חייב העם היהודי אשר בישראל לנתק עצמו כליל, אם רצונו בנורמליזציה הוא אמנם רצון כן. את זה צריך להוכיח לא במלל אלא במעשים. זה אומר לבטל את חוק השבות ולהכיר בזכות שווה של יהודים וערבים לבוא או לחזור למולדת; זה אומר להקים המון מסגרות של שיתוף יהודי-ערבי בכל התחומים (כלכלה, תרבות, חברה, חינוך); זה אומר להכיר בכך כי על הטריטוריה של א"י יש לעם הערבי הפלשתינאי זכות שווה בדיוק לזו שלנו, ולפליטים יש זכות לבחור בין שיבה לבין קבלת פיצויים; זה אומר שגזל אדמות הערבים צריך להיפסק לחלוטין, ובאדמות שכבר נגזלו ויושבו על ידי יהודים יוקמו שותפויות אמיתיות בין המנושלים שירצו לחזור דווקא לאדמתם, לבין המתיישבים היהודים שבמקום. רק לאומנים ריאקציוניים סבורים שאת הנישול הקודם אפשר לפתור רק על ידי נישול נגדי של היהודים.
איש לא ישלה את עצמו שדברים כאלה ייתכנו ללא מהפכה יסודית בסדרי המשטר והחברה בארץ. אנו לקחנו על עצמנו להיות דוברי רעיון זה ומפיציו. אנו מאמינים שרבים, במיוחד בקרב בני הנוער בארץ, יקשיבו לנו ויירתמו יחד עמנו לפעולה. מהפכה כזו היא הכרח להתקדמותן של חברתנו ושל החברה הערבית סביבנו. אם בשביל הערבים זהו עניין של הכרח חברתי-היסטורי, הרי בשביל העם היהודי בישראל הוא יותר מזה – זה תנאי לעצם הקיום הלאומי בעתיד.
